מסיבות שונות נזכרתי השבוע בהודעה הזו, שפורסמה במקור בפורום מוזיקה ישראלית של ynet בקיץ 2005. עבדתי אז במשרה מלאה מתישה שלא אהבתי במשרד קלסטרופובי ומחניק בדרום תל אביב. מין פריקת מחשבות שעלו בדרך למשרד לפני שנוטשים את הדי המוזיקה שכבתה והדיכאון שעוד מנגן וצוללים לשעמום העבודה היומי.

כל אותם ימות הקיץ. נוף שרוט בחלון הרכבת

את ההחלטה לא להגיע להופעתו של אהוד בנאי אמש עשתה בשבילי רכבת ישראל. כבכל יום בזמן האחרון, היא איחרה. בתחילה עצרה לעשר דקות בראש העין (מפגש רכבות), אח"כ מחוץ לראש העין (תקלה בסימנאור), משם הנהג נסע על עשרה קמ"ש ואז עצר לחמש דקות המתנה במרחק הליכה מהתחנה בכפ"ס מסיבה שנשארה עלומה, כי הסדרן היה עסוק בפלאפון עם זוגתו. הטרמפ הממהר שלי נסע לדרכו, והותיר אותי לכתת רגליי מהתחנה הממוקמת בקיבינימט 45 דקות בדרך אל ביתי. כשהגעתי באיחור ניכר מאוד, ממוטטת, מעוצבנת, מיוזעת וסחוטה, לא עניינה אותי "הכנאפה מתוקה" – רק "פסטה ברוטב עגבניות". "ממשיך לנסוע"? אני אבחר ב"מתעלף על הספה ומת". מזגן במלוא עוצמה, לזרוק לבלנדר רבע אבטיח עם עלי נענע וטיפת לימון+סוכר לשייק מרענן, קצת טלוויזיה לניקוי המוח, ולישון.

בבוקר זה מתחיל מהתחלה. כאב ראש נוראי. הרכבת לא מגיעה. בהתחלה מודיעים שהיא תאחר בחמש דקות, אחר כך עשר, אחר כך עשרים. אני כבר רואה את עצמי מאחרת למשרד בחצי שעה, נשארת עד מאוחר כדי להשלים, יוצאת בחשיכה רק כדי לגלות שבוטלה הרכבת בגלל המכביה ונותרו רק אוטובוסים מאספים עם מסלול ארוך במיוחד. זמן רב לא סיננתי כל כך הרבה "בני זונות" בבוקר אחד.
עוצרים לעשר דקות עמידה באמצע הדרך לראש העין. התסכול המצטבר מהרכבת מוציא ממני כל כך הרבה מחשבות אלימות בכמות שלא פקדה אותי מאז הטמבל ההוא בקהל שניחן ביכולת זיוף של דניאלה ושרונה פיק גם יחד, שהחליט ללוות את הופעתם של הטרקטורים ורביעיית כלי מיתר ב"לה לה לה" רועם. שמישהו ישים מטען חבלה מתחת למכוניות של הנהלת רכבת ישראל. לא, אני חלילה לא מייחלת להם נזק גופני – אני בעד סבל נפשי: אני רוצה להשבית את כלי הרכב שלהם כך שיאלצו כמוני לסבול כל יום את התחבורה הציבורית שהם בישלו עבורנו.

מתקרבים לפתח תקווה ומהחלון אני רואה את האסון מתקרב. רק לא לקרון שלי, רק לא ל… כן, זה היה ברור. קייטנה שלמה של בני חמש צווחניים מסתערת על יושבי הקרון האומללים. אני נזכרת ב"מתנייייי, תפסיק ללקק את החלון" מחופש פסח, וכבר הגננת צורחת: מתןןןןןןןן, בוא תשב כאן ליד הבחורה!". לא, זה לא קורה לי. מתן הסרבן מתיישב בכסאות הנגדיים. למרבה מזלם של החלונות יש ילד בכיין אחר שמפריד בינו לבינם (אם כי גם הוא מנסה לבדוק את טעמה של הזכוכית. מה עובר על הילדים האלו לעזאזל?), והצעקות מתחלפות ל"מתניייייי, די לשחק עם האצבעות באף!". אני מגששת בבהלה אחר הדיסקמן בתיק להצלה מהרעש. כפי שהוכיח מקרה "שוטר, פושע והענק הלוחש", לעתים מה שהכי עוזר לזכך ולהרגיע את הכאוס בראש והשאון מבחוץ הוא רעש חזק עוד יותר. דודי לוי, שהפיק מוזיקלית את האלבום השני של מופע הארנבות של ד"ר קספר, אמר שהסאונד שלו עמוס וכבד, גודש באוזניים. אני מגבירה. צלילים ראשונים מזדחלים לאוזן.

חיילים מבדיל שיש לה על מדף כחול
מסתכלים בתוך עיניה, שם מונח הכל
גם היום וגם הלילה הכל בתוכה
לא רוצה לגדול יותר כי שילה לא שמחה
כל הזמן, כל הזמן…

והקצב מתגבר, הגיטרות מגיעות:

אם תסתכלו אל תוך עיניה אלף פנים מגלות
אם היא תרצה הכל ייראה לה קטן מול עיניים גדולות
ואם היא בוכה, תאמרו לה מה לך
ואם היא בוכה, תאמרו לה די לך
ואם היא בוכה, תראו למעלה, היא לא לבדה…
המשך…

רשימת הלינקים השבועית, בלה בלה, נו, אתם כבר מכירים את הנוהל. והפעם: הרוק הישראלי מתחיל להשקיע בבגדים, חנות דיסקים שעושה את זה קצת אחרת, עשירייה שצריך של חוה אלברשטיין, פסטיבל חוצמזה, תגובות נגד לביקורות גרועות, בעד ונגד אמפי קיסריה ושיר דרך צוהל לסיום.

חובבת סטיילינג, אפרת גוש. צולם ביום האישה הבינלאומי האחרון באוניברסיטת תל אביב

בשנים האחרונות מספרים לנו שאבד הכלח על חנויות הדיסקים הלא וירטואליות, אלה שאפשר לדפדף בהן בערימות אלבומים ולחפש מציאות. גם חנויות הדיסקים העצמאיות הולכות ומתמעטות לטובת רשתות כמו 'צליל' שמציעות למשוטט הקניון הממוצע אלבומי מתנה לחג הקרוב. קצת אחרת מוכיחה שאפשר, ובכן, קצת אחרת: אחרי חמש וחצי שנות פעילות היא רק גדלה ועוברת למשכן חדש, היכן שפעם חובבי מוזיקה דפדפו בין עטיפות ויניל ב'בית התקליט'. סיפור הצלחה מפתיע בזכות הפנייה לקהל נישה, כזה שהשאלה הכי נפוצה אצלו היא: "יש משהו שדומה לקינג קרימזון?"

בחנות האוזן השלישית פתחו בשבוע שעבר את המועדון המיניאטורי בעל השם הביזארי 'אוזן בר'. נדב הציץ במקום לפני הפתיחה וסקר את השטח. עזבו את השאלה שנידונה בכמה בלוגים האם הליין אפ דומה מדי ללבונטין או לא – אם תשאלו אותי, הדבר הכי חשוב הוא שלפחות על פי דבריהם של אנשי המקום, הופעה סטנדרטית תיגמר כנראה ברבע לחצות. מה שיאפשר לבאים ללכת בסיומה בנינוחות אל תחנת 247 הסמוכה ולתפוס את קו האוטובוס האחרון לשרון. אני מקווה לבדוק בעצמי את המקום והעמידה בלו"ז בקרוב.

נניח שאתם רוצים להתחיל להתוודע ליצירתה של חוה אלברשטיין – עם יותר מארבעים אלבומים בדיסקוגרפיה, מאיפה מתחילים? Y99 היקר ממהר לסייע ובוחר את העשירייה שצריך, ועוד שישה אלבומים כבונוס.
המשך…

רשימת הלינקים המקוצרת לכתבות אודות מוזיקה ישראלית ברשת במהלך השבוע האחרון. בין השאר בתפריט: הבלגן העצום סביב גבייה וחלוקת תמלוגים בישראל, הופעות אלטרנטיביות לצפייה בהקלקת עכבר, נשל הנחש – אופטימי או פסימי? ולאן נעלם הקהל המיועד להופעות המיובאות?

שלומי שבן. בהמשך הרשימה הוא חולק קלידים עם גיבור פסנתר נוסף

ממתק השבוע שייך לאתר המוזיקה Qube, שתמיד יודע להפתיע בפרויקטים מיוחדים. הפעם הוא משיק נגן וידאו טיובי משלו, qute, ובו ריכוז של שלל הופעות אלטרנטיביות. רשימה חלקית של המטעמים: מידנייט פיקוקס, מונוטוניקס, דויד פרץ, גבע אלון, נעם רותם, לוס כפרוס, מים שקטים, קטאמין, דני הדר, אטליז, פאניק אנסמבל, Mad Bliss, Pits, עמית ארז, שני קידר ועוד. איזה כיף.

אל הכתבה המרתקת הבאה הגעתי דרך עונג שבת של גיאחה השכן החביב: מגזין G של גלובס (דפדפו בלינק לעמוד 30) מנסה לשפוך אור על אחד המרכיבים המרכזיים ועם זאת המסתוריים של תעשיית המוזיקה המקומית, תשלום התמלוגים. יש בה המון תשובות מקוממות ושאלות ללא מענה על אופן גביית וחלוקת התמלוגים בארץ: למה רשת ג' משלמת לאקו"ם 9 ש"ח לדקה בעוד שמגל"צ נגבים רק 2.35? למה כל כך קשה להשיג מידע על הגבייה וחלוקת התמלוגים בישראל, ומי מרוויח מהיעדר הנתונים בנושא? וגם, איך מנסים גורמים שונים לתת ביס מתמלוגי האמנים – ניצן זעירא, כך מספרת הכתבה, התנה את ההשתתפות ב'עבודה עברית' בכך שהאמנים יעבירו לידיו 50% מהתמלוגים המגיעים להם בעבור אותו שיר. גם כשאמנים ישראלים בוחרים להפיק לבדם אלבום מתוך מחשבה לא לשעבד את הזכויות על המאסטר לחברת תקליטים, פעמים רבות החברה שאיתה חתמו חוזה הפצה מטביעה את שמה על העטיפה וגובה בשמם את תמלוגי המאסטר לכיסה. הפדרציה לתקליטים, שאחראית על גבייה וחלוקת תמלוגי המאסטר לכיסה, לא ממש מנדבת נתונים, ומכריחה את האמן לשלם 2,000 דולר על החברות בה כדי שיוכל להתחיל לאסוף את הכסף המגיע לו. סמטוחה.
מבולבלים? הרי כתבה נוספת ממגזין פירמה (דפדפו לעמוד 18) על עיל"ם, ארגון נוסף הממונה על תמלוגי המוזיקאים בישראל, שמתנהל בחוסר שקיפות עם הוצאות תפעול של מיליונים (450 אלף בשנה על ציוד משרדי!) ותלונות מצד רשם העמותות. כמו שמגדיר זאת עו"ד בר אל (המייצג תביעה נגד העמותה): "כבר שנים שעיל"ם אינו צינור מתאים להעברת כספים למוזיקאים אלא מסננת דקה ומורכבת של כספים, שבסופה עומדים המוזיקאים שמקבלים את מה שנשאר מהתמלוגים המגיעים להם".
יאיר יונה מיואש ומקווה לטיפול בנושא "לא עבור עוד 100 שקל לאמן כזה או אחר, אלא כדי שיצמח בארץ דור של מוזיקאים שמאמין שהוא יכול לחיות מזה, לקיים קצת תרבות, ומטפח 10 אחוז שפיות בים הטירוף הלא הגיוני, כדי שיהיה לאן ללכת ולהתפרק".
המשך…

אחרי שבוע גדוש שלוש הופעות של מינימל קומפקט, נזקקתי לגמילה מהירה. בחרתי את ההיפך המוחלט – לא עוד טלטול הגוף עם המוזיקה בשורות הראשונות, מועדונים חשוכים, חום וזיעה, אייטיז דכאוני. את כל אלו, כמו גם את גופיות ההופעות הקבועות והפשוטות, החלפתי בסופ"ש מהוגן: ברנפורד מרסליס וחוה אלברשטיין. אל היכלי התרבות הממוזגים כהלכה!

ברנפורד מרסליס – למקרה שאינכם חובבי ג'אז – הוא סקסופוניסט ג'אז אמריקאי נודע, שבעברו שלושה פרסי גראמי, חברות בלהקה של סטינג, שיתופי פעולה עם הגרייטפול דד מחד ומיילס דייויס והרבי הנקוק מאידך, ניהול להקת הבית של ג'יי לנו (שכיום נמצאת תחת שרביטו של קווין יובנקס), הקמת לייבל עצמאי ובעשור האחרון נגינה בקווארטט לצד ג'ואי קלדרזו, ג'ף פיינוויט ואריק ריבס, שאיתם הגיע להופעה בארץ ביום חמישי האחרון.
אל תצפו לניתוח מעמיק של ההופעה. אני לא מבינה כלום בג'אז ובעצמי אינני חובבת ג'אז גדולה, כך שאת כל האמור לעיל למדתי מהאינטרנט לאחר שגל החביב הפתיע אותי בכרטיס. פעם בכמה שנים אני נקלעת במקרה או ביודעין להופעת ג'אז ובדרך כלל נהנית. הפעם היו רגעים שמהם נהניתי לצד כאלו שעברו לי מעל הראש, ויותר מכל חיזקה ההופעה את דעותיי המעורבות כלפי הז'אנר. כי ג'אז ברגעיו הפחות טובים הוא קצת כמו דיויד ברוזה – בכל פעם שאתה חושב שהקטע האינסופי שלפניך הגיע לסיומו, הוא ממשיך עוד חמש דקות נוספות, וחוזר חלילה. משוואת ברוזה עלתה לי בראש בקטע סולו ארוך במיוחד של ריבס על הקונטרבס (בדרך כלל אחד מכלי הנגינה היותר חביבים עליי), שכמעט גרם לי למלמל בהמשך למחשבה זו "מסכן חואניטו". אומנם יש לומר לטובתו שהסולו הזה היה הקטע ההרפתקני ביותר בהופעה שהתנהלה יותר מדי לטעמי על מי מנוחות, אך הוא היה מייגע באורכו.
חשבתי על זה שאת כל הופעות הג'אז בהן הייתי בעבר ראיתי באווירה פחות מכופתרת, בדרך כלל במועדונים או ברים (לרוב בחו"ל), עם כוס אלכוהול ביד, או במקרה של Third World Love במיקום הבלתי אפשרי בתוך מרכז מסחרי ורפואי שומם בכפר סבא. יכול להיות שקל לי יותר ליהנות מהמוזיקה הזו כשהיא חלק מהתרחשות מסוימת, או כשהיא מנוגנת במקום אינטימי יותר. הדבר הראשון ששמתי לב אליו בהופעה הוא שגם מרסליס כיוון לכך באופן כלשהו – בעוד שבדרך כלל כלי הנגינה מתפרשים לכל אורך הבמה, הפעם הרביעייה היתה מרוכזת ממש במרכז הבמה, מותירה את רובה ריקה לחלוטין, כשהנגנים במרחק נגיעה זה מזה כאילו הצטופפו במועדון קטן.
עוד דבר שלכד את תשומת לבי היה שמרסליס, על אף ששמו התנוסס על כל הערב והיווה כעילה לתשלום 200-320 ש'ל בעבור הכרטיס, למעשה ניגן פחות מכל אדם אחר על הבמה. הוא היה פותח את הקטע ובשלב כלשהו פורש ממנו לקול מחיאות הכפיים, עובר אחורה ושם יושב או פוסע מצד לצד, ואז חוזר (שוב, בלוויית תשואות) לנגן את סוף היצירה. מוזר, אך היות ואני תמיד אעדיף פסנתר-קונטרבס-תופים על סקסופון, לא הפריע לי שהוא מפנה את המקום להתמקדות בנגינה המוצלחת של שלושת רעיו.
למחרת הצצתי בביקורות לראות מה חשבו מלומדים ממני על ההופעה. היו כמה דעות נלהבות, ולצדם רבים שהיו מאוכזבים או מסוייגים. אולי זו לא רק אני? נו, ניתן עוד צ'אנס לג'אז מכופתר בעוד שנה או שנתיים.

"אחד הרגעים הכי מקסימים בהופעות ג'אז זה הרגע שבו הזמרת זזה הצדה ויושבת על הכיסא. זה כל כך אלגנטי. כאילו גם הזמרת מקשיבה, לא רק הקהל. אני לא חושבת שהזמרים של היום מקשיבים לנגנים שלהם. הם עסוקים מדי בלהקשיב לקהל"
(ציטוט יפה מפי חוה אלברשטיין)

נדמה לי שלא היו דעות מעורבות בקרב הקהל שיצא מההופעה של חוה אלברשטיין במוצ"ש בהיכל התרבות כפר סבא. מיה העירה שהבעיה המשמעותית היחידה של ההופעה היא שלא משנה מה יהיה אורכה, תמיד היא תצא ממנה כשהיא מהרהרת איך פוספס והושמט השיר הזה והזה. לא מפתיע כשמדובר בזמרת שהוציאה לפני שנים ספורות קופסה בשם "השנים הראשונות" הכוללת לא פחות מ-16 אלבומים. לך תצמצם את הרשימה לשעתיים ועשרים דקות (ללא הפסקות, אפילו הירידה להדרן ארכה פחות מדקה).
היא מטיבה להתבטא בראיונות, ובאחד מהם התבטאה נגד האובר-דרמטיזציה של הביצועים ב'כוכב נולד' באומרה שאי אפשר להתאבד על שיר של שלוש דקות בעולם האמיתי. אם נתת את כולך עד הקצה בשלוש דקות, מה עוד נותר לך להציע בשעתיים הנוספות של ההופעה או שארית האלבום שאחרי השיר הראשון?
היא מיישמת את הדעה הזו בהופעתה. המניירות שלה, השירה, הכל מדויק להפליא במינונים, חסר מאמץ, דוגל בפשטות ללא החצנות, בנוי על ניואנסים קטנים אבל מרגשים כל כך בכנותם. ההרכב חסכני – שתי גיטרות בנוסף לזו שלה (בחלק קצר מההופעה עובד אפרת מחליף את שלו לבס), ואת הטריו המלווה משלים מתופף ופרקשניסט. אין פיצוצים או מחוות גדולות ודרמטיות. היא בונה את ההופעה על אש קטנה, משוחחת בנעימות ובצניעות בין השירים על מה שמאחוריהם, שוזרת את הלהיטים הגדולים והנוסטלגיים בין שירים חדשים יותר או לא מוכרים. והפשטות כובשת. כשהיא מגיעה ללהיט הענק 'לונדון' היא בוחרת לוותר על הדרמה המתריסה שבעיבוד שלו לטובת ביצוע משועשע בקול מעט מתיילד וחינני להפליא.
בתום ההדרן הקהל עומד על רגליו להריע, היא והנגנים משתחווים. מיה עוד לא מספיקה לסיים את המשפט "חסר לה שהיא לא חוזרת לבצע את 'כמו צמח בר'" והיא לפתע פוצחת בקול בדיוק כשמלוויה פונים והולכים. לבדה על הבמה, ללא גיטרה או ליווי מוזיקלי, והקהל משתתק באחת עם הצליל הראשון של קולה. זו הקלאסיקה הגדולה ביותר שלה, מהשירים שאי אפשר להימנע מלהצטרף אליהם בשירה. ואז מתחולל הקסם שבו, על אף שכל הקהל מניע את שפתיו מיד באופן בלתי נשלט, היא מצליחה לנכס את השיר לעצמה בלבד. לא בצרחה גדולה או הרמת קול, רק בצלילות היפה והאמת שבקולה שגורמים למוח שלך לסובב לאט לאט לאחור את כפתור הווליום של הגרון שלך כדי שתוכל להאזין לה. ביצוע כל כך יפהפה, שחוזקו לא בעליות שבו אלא דווקא בהצטנעות על סף שבירה, אולי מעין השלמה עם הגורל, וכל הרגשות הסוערים הרבים שמקופלים ביחד ונאמרים כמעט בלחש בסופי המשפטים.

רשימת קישורים לכתבות ושאר ענייני מוזיקה ישראלית ברשת בשבוע החולף. תפריט טעימות: היכרות עם מאירה אשר, מוריסי אומר לא למנגל, קוקה קולה נפרדת מהאמנים, אנשים קופאים בתל אביב לאור יום ומקימים אולפן הקלטות, אוסף דני הדר, שירים של פיירווטר ושבק ס', אריס סאן בהופעה ובחייעת, תפסיקו לזרוק אש על ריצ'י בלקמור.

מילה בצד: אין הפעם אף לינק מנענע 10 נוכח העובדה שהמחשב שלי לא מצליח להתמודד עם העיצוב החדש, הכבד והנורא של האתר שלהם, שאיבד כל אופי או נוחות גלישה מינימלית. סרגל ראשי שכולל חמש אפשרויות שאחת מהן היא "תוכן". כי הרי תרבות, ספורט, חדשות, כלכלה, הכל אותו דבר. סתם תוכן. סדר העדיפויות הזה המשתקף בעיצוב לא אומר טובות על ערוץ הטלוויזיה שמאחוריו. יוחזר העלה לנענע!

"הנושאים שלי הם לא קיצוניים, אלא יומיומיים. אולי ההגשה שלי קיצונית. זה נכון. אבל אני אוהבת את זה. אני מתענגת על מצבי סאונד קיצוניים, שהמוח שלי מזדעזע מהם. לא נוח לי במשהו מרגיע, באמצע הדרך. אני צריכה דברים שיעשו לי כואב באוזניים"
הר-ערנב היקר עושה לכם היכרות עם מאירה אשר.

בשבוע שעבר דה מארקר פרסם כתבה על תרבות בחסות הסלולר, עכשיו זהו תורו של גלובס לדון בנושא. המפיקים מסבירים כיצד הצורך בתקציבים אדירים לפרסום הפך את השוק בן ערובה לסלולריים. לעומת זאת, בקוקה קולה, שהיתה אחד השחקנים המרכזיים בתחום עם כפר המוזיקה בניצנים, כבר עברו לשלב הבא באבולוציה של הקשר בין מוזיקה למסחריות – הם ויתרו כליל על עלה התאנה התרבותי בדמות האמנים למשיכת קהל לכפר קוקה-קולה. הם החליפו אותם בלהקת קאברים, שתבצע גרסאות כיסוי לרשימת להיטי גלגלצ שנבחרו בקפידה. אבישי מתיה מסכם: "כל מה שנתפס כאמנותי הוא בזוי, כי הוא לא מביא רייטינג. זו צרה תרבותית גדולה, אבל אלה כוחות כלכליים אדירים מדי מכדי שאני או אתה נוכל לעמוד מולם".
המשך…

13 שנה הן הרבה זמן. במהלכן צמח דור חדש של בוגרים, היום תיכוניסטים או בתחילת שנות העשרים, שהיו ילדים צעירים כשהאסון קטע את המוזיקה. צעירים מדי מכדי לחוות אותו על בשרם, בשבילם זו היסטוריה. עבורם "פסטיבל ערד" הוא מונח מיתולוגי, ואני תוהה עד כמה הם בכלל מסוגלים להבין את מהות פסטיבל המוזיקה הישראלית האולטימטיבי של תחילת שנות התשעים אותו פספסו, בעידן פסטיבלי הקוקהקולה-אורנג'-שאנטי הדהויים של ימינו.

התוכלו לדמיין זאת? עידן ללא מאבטחים בקניונים ובבתי קפה, ללא סכינים בתיק. אופוריה. הבדיקה היחידה שנערכה בכניסה להופעה היתה של כרטיסכם, פלוס הצצה קצרה כדי לוודא שאין לכם בקבוקים בתרמיל שאתם עלולים לזרוק לכיוון הבמה בשיר גרוע במיוחד. סה טו. עידן ללא חברות סלולאריות ענקיות. אין חסות מרכזית, רק זו של משרד התרבות ועוד מספר קטנות. הנוכחות היחידה שלהן בשטח מגיעה בצורת מתנות חינם קטנות כמו עיתונים של ידיעות אחרונות, דיילות שמחלקות פחיות משקה ובנק שנותן כובעי מצחייה בצבעים זוהרים, או בצורת גלידת בן אנד ג'ריס במחיר מגוחך של 3 שקלים. והמחירים. אם הופעה ממוצעת בצוותא ת"א או הסינרמה עלתה באותה עת 50-40 שקלים, הרי שזהו מחיריהן של ההופעות הכי יקרות בערד, במצדה. המחירים נוחים לכל כיס, ולא כקלישאה. אפשר להיכנס לערב שמכיל רשימת אמנים מפורטיסחרוף ועד כרמלה גרוס ואגנר ולשלם 25 ש"ח, או עשיריה להופעות צהריים (בינינו, המזגן לבדו היה שווה חמש). והם מעודדים אותך להתנסות, להוציא את הסכום האטרקטיבי גם עבור אמנים ששמם לא אומר לך כלום, לטעום מזה ומזה ולערבב סגנונות מוזיקליים. גם האוכל במחירי רצפה. זהו לא פסטיבל רוחניות של ימינו שמקשקש לך במוח על "אהבה ונתינה ללא מחיר" ובמקביל מציב מולך דוכן ענק של אורנג' ומולו צ'אי ב-12 שקלים לכוס.

אבל המאפיין החשוב ביותר הוא חוסר קיומם של מתחמים ברורים. הפסטיבל לא ננעל בתוך אולמות, לא סימן טריטוריות, לא הגדיר שטח לשקי שינה. הוא היה בכל מקום. הופעות נערכו בכל שעה ובכל מיקום פנוי – באולם הקולנוע, במתנ"ס, בבריכה, באצטדיון, בכיכר, ברחוב, בגנים, אפילו בבתים פרטיים שפתחו בארבע בבוקר את חצרותיהם לשירה בציבור סביב מדורה – וחלקן בחינם. את שק השינה יכולת לפרוס במשטחי הדשא, על מדרכות, בחצרות בתים, באי תנועה. בכל פינה מישהו הוציא גיטרה, כושים עבריים מדימונה הפליאו לשיר בהופעה מאולתרת ברחוב, קהל של הופעות רוק התערבב בקהל של אפי נצר, ואוהדי זקני צפת ואיפה הילד לעתים עצרו ברחבת המתנ"ס לשירה החינמית עם חבורות הזמר לפני שימשיכו להופעתם בפארק. המוזיקה היתה נוכחת בכל מקום, ונגישה עבורך גם אם לא רכשת כרטיסים (שהאטרקטיביים ביניהם נגמרו יותר מחודש מראש. חודש!). נכון, השירותים הציבוריים היו דוחים, האוטובוסים דחוקים, לקח שעות למצוא משהו בשמירת החפצים, ישנת על מדרכות ובכניסות לבנייני מגורים כשבארבע בבוקר אנשים דורכים עליך, וכן, זה היה שווה את זה. היתה לך הרגשה שפרושה עיר שלמה כמגרש משחקים עבורך, כמחברת תווים ענקית וגדושה. פסטיבל במלוא מובן המילה.
לא יהיה יותר אחד כזה.

פסטיבל ערד עבורי הוא המקום שבו הלב שלי גילה את אהוד בנאי, באחת ההופעות הנפלאות שראיתי בחיי, עם שמש ענקית שעלתה מעל הרי מואב בזריחה עוצרת נשימה כשעל הבמה במצדה שרו "יום אחד הכל יפרח, הלב של העולם נפתח" ולא הרגשת שום מליציות או תמימות בנאלית במשפט. המילים נשמעו כעובדה קיימת. הנגנים הפסיקו לנגן ונעמדו על שפת המצוק לצפות בזריחה בדממה יחד עם הקהל כולו.
פסטיבל ערד עבורי הוא הפעם הראשונה שברי סחרוף ניגן מול קהל את "כמה יוסי", הוא הופעה בת שלוש וחצי שעות של משינה שנגמרה באיחוד בנאים (יובל, מאיר ואהוד) ב"רכבת לילה לקהיר" ובאפיסת כוחות מוחלטת עם זיקוקים. פסטיבל ערד עבורי הוא המון הופעות נפלאות, של קספר וזקני צפת באלבומם הראשון, של גזוז, סאבוויי סאקרס, נקמת הטרקטור, גידי ויהודית, הג'ינג'יות, גוונים כהים ועוד רבים אחרים. פסטיבל ערד עבורי הוא האירוע שחיכיתי לו כל השנה בימי בית הספר המשעממים, ההבטחה לחופש והכיף שיגיעו בסוף השנה.

ופסטיבל ערד עבורי הוא גם האסון בשנת 1995, בו נהרגו שלושה צעירים לחינם, בגלל בצע כסף ובגלל חוסר מחשבה של מי שעמדו מאחורי הפסטיבל. פסטיבל ערד עבורי הוא ילדים שוכבים על האדמה וצוות רפואי מנסה להנשים אותם, הוא החפיפניקיות הרת האסון, הוא המכות שחטפנו, הוא ענני האבק שדרכם אנו מנסים לברוח והמחשבה שעוברת בראשי למה לעזאזל הבאתי את חבריי לשדה הקרב הזה, הוא נסיעת האוטובוס המתוחה והעצובה ההיא בלילה ששררה בה דממת מוות פרט לרדיו שמנה כל הזמן עוד ועוד הרוגים ופצועים. פסטיבל ערד הוא ההרגשה האיומה הזו שחלחלה כשהתחלת לקלוט שכל ההזייה הפרועה הזו אינה סיוט, ואין כפתור rewind, והשמש שתאיר בסוף הלילה הזה והאוטובוס שבבוקר יבריח אותנו מהמקום העצוב הזה אל תל אביב לא ישנו דבר לגופות שנותרו מאחור ולמוזיקה שלא תנגן כאן יותר. והוא ההכרה הנוראית והכעס שהכל יטואטא מתחת לשטיח כלא היה.

לפני כשנתיים שודרה בערוץ 1 תוכנית על פסטיבל ערד של ימינו אנו, שאינו אלא קומץ הופעות דל שאינו מצליח לשאת על כתפיו את המיתולוגיה ההיא. בתוכנית כולם הילכו על קצות האצבעות סביב האסון. לא שאלו שאלות קשות, נוגעים ולא נוגעים בנושא, מעלים עובדות מוטעות ולא נכונות שמעוותות את הסיפור, מפילות ברווחים הגדולים מדי בין השורות שלא נאמרו את האשמה על מישהו אחר.

העובדות הן שנמכרו מעל 10,000 כרטיסים – כן, עשרת אלפים – מעל המכסה המותרת. אתם יכולים לדמיין את הכמות הזו בימים אלו של הופעות במועדונים קטנים? 10,000. כמעט פי שלוש מאמפי מלא בקיסריה. נסו לדמיין מאסה כזו של קהל. את אותם עשרת אלפים, פלוס עוד 18,000 רוכשי כרטיסים שבמכסה המותרת, ניסו לדחוס תוך זמן קצר לשער אחד, קטן, מאולתר, מברזל, שבאופן לא מפתיע קרס על העומדים בפתחו. זאת כאשר המשטרה נוכחת שהיא איננה יכול להתמודד עם האירוע ומחליטה פשוט לשים לו קץ ולסגור את הדלתות בכוח תוך דחיפה של הקהל העצום שכבר נמצא בשער. העומדים בחזית – רובם ילדים – נופלים זה על זה, שער הברזל קורס וקובר אותם תחת משקלו בלי יכולת לנוע או לנשום, לסובבים אותם אין דרך לנוע אחורה מבעד להמון או קדימה, כי איש לא מוכן לפתוח את השער שמה חלילה ייכנס מישהו ללא כרטיס. מסביב פחות משלושים שוטרים שצריכים להשליט סדר בהמון, בלי צוות רפואי או נגישות לאמבולנסים, עם מגפונים שכל אחד מהם קורא באמצעותם הוראות סותרות לקהל שרק מעצימות את הבלגן.

אסון ערד לא נגמר מבחינתי בנקודה הזו, בערד. הוא ממשיך בזכות הטיפול, או חוסר הטיפול וההתייחסות אליו שבאו אחר כך. אני צופה בכתבה ישנה שצולמה ממש אחרי האסון והיא עומדת לי בגרון. אחד המרואיינים אומר "צריך לטפל במה שקרה כאן, אנשים מתו סתם", אחרים כבר רואים את הכסת"ח שבדרך. המשפטים נגררו במשך שנים שבהם כל המעורבים המשיכו לעבוד ולהרוויח, מארגני פסטיבל ערד דהיום מתייחסים לרוק כאל גוויה סרוחה שצריך להתרחק ממנה כאילו בה ובקהלה האשם. בתעשיית ההופעות בארץ הפיקו לקחים רק בדמות העלאת מחירים למען "תקציב אבטחה". בעקבות האסון, המדינה החליטה לקבוע תקן דחוף לבטיחות באירועים המוניים, שכמובן הושלם והוצג רק ב-2007. הידד. ותמיד העובדות מוטות ומעוותות באופן שמנע דיון אמיתי. 13 שנה. רק אחרי עשור החלו הנאשמים לרצות את עונשיהם המגוחכים. ואני מביטה לאחור ולא רואה לקחים שהופקו, רק הרבה אנשים שהעדיפו להסתכל קדימה בלבד כאילו אם יביטו לרגע ל-1995 ויכירו במה שקרה יהפכו לנציב מלח. לו תעשיית המוזיקה ומארגני הפסטיבל היו בוחרים להפנים, להכיר בטעויות, להצביע על האשמים, לדרוש את עונשם ולהפיק לקחים, יתכן שהפסטיבל היה ממשיך. בפועל, באופן מביש, מארגני הפסטיבל ניסו להתעלם מהאסון ולהמשיך את החגיגות כסדרן בשעות שאחרי האסון (עד ששלמה ארצי פתח גל ארוך של ביטולי הופעות בקריאה לעצור את המסיבה כל עוד חלק מהפצועים עדיין נאבקים על חייהם), והאדם היחיד מתעשיית המוזיקה שממש התייחס לאסון היה אביב גפן בהתבטאותו הביזיונית, שהגן על המארגנים, הכחיש את מכירת הכרטיסים העודפים והאשים את "קהל הבבונים" – אותם פצועים והרוגים שחלקם אולי התכוון להמשיך להופעתו שלו למחרת. לו היה צדק בעולם, הקריירה שלו היתה צריכה לגסוס יחד עם הפסטיבל.

פסטיבל ערד עבורי הוא זכרונות יפים וזכרון אחד רע מאוד. לנצח הם יכרכו ביחד בשם הזה. היום מלאו 13 שנה למותם המיותר של איטן פלד, חן יצחק ונעמה אלקריב ז"ל בפסטיבל ערד 1995. ברקע ניגן בראשנו השיר שאמור היה לפתוח את ההופעה שלא היתה: "מתחנן על ברכיי כי לא תהיה עוד פעם. להתראות נעורים, שלום אהבה".

לפני ההופעה האחרונה תפסתי חצי שעה של מנוחה באמצע היום במיטה עם האוזניות, וזיכרון ישן התעורר.

ינואר 2004, הקצה הדרומי של אוגנדה.
בקתה זעירה עם גג מקש בשולי הדשא. מאחוריה פרושים כרקע דרמטי עצי יער הגשם שהולך ומטפס דרך ערפילים עד לראשיהם של שלושה הרי געש ומחליק מהם עד מעבר לאופק. עמוק בתוך הסבך מסתתרות גורילות ההרים המפורסמות, ואולי גם ציידים לא חוקים ואנשי מחתרות שמזגזגים על קו הגבול הערטילאי הלא מסומן עם רואנדה וקונגו. שמש מעיקה תזרח עוד מעט בחוץ ותרוקן ממך את כל האנרגיות אל תוך טיפות זיעה זולגות, בפנים חלל קטן עם שתי מיטות מכוסות כילות לבנות שיתושים וחיפושיות הסתבכו בהן. חלונות סגורים. אני שוכבת במיטה, מתחת לשק השינה שחוצץ ביני לבין השמיכה המפוקפקת. שומעת את התיירים ויחידת הצבא המלווה מתארגנים לצאת למסע בעקבות הגורילות. מחכה עד שלאט לאט הקולות האנושיים שוככים. אני מתעצלת לצאת החוצה. דוחפת קסטה של מינימל קומפקט לווקמן כדי לברוח מהדממה הריקה.
מוזיקה מלנכולית עושה לי טוב. הזרות והניכור שלה מרגישים לי כמו בית. השירים הללו מזכירים לי הליכה ברגל בארץ זרה וקרה, כשהרוח מכה בך, אולי גם גשם או שלג ועלים יבשים שמשתוללים באוויר עד לצניחתם ארצה, ואתה לבד וזר ולא שייך, לא בטוח שאתה רוצה להיות שייך, לא יודע אם עדיין קיים מקום שאליו אתה כן שייך, לא מסתכל בפנים של האנשים, רק קדימה במבט חודר אבל לא ממש רואה או למטה, שפוף, ומתחפר בתוך המעיל שלך, והוא מחמם. הוא כמו מין מקלט אישי להיאחז בו, להרגיש קצת מוגן. וההליכה מחממת ועוזרת לסדר את המחשבות, והמוזיקה דוחפת אותך הלאה כמו מקיפה אותך במין בועה מגינה, עולם משלך.
אני שוכבת במיטה, החלונות סגורים. דוחקת החוצה את החום האפריקאי, את עייפות המסע וכל השאלות שמנקרות בראש – לאן ממשיכים מכאן? חוזרים לארץ? ומה אז? מחפשת במוזיקה בועת חורף משלי רחוקה מכאן, אבל שיש בה גם מעיל רך להסתתר ולהתנחם בו. הצ'לו של סחרוף מנסר, כמעט מזייף, קצת מזכיר נעימה ישנה מתוכנית של הטלוויזיה בערבית, בפתיח של Not Knowing. הקול הצלול של מלכה מזכיר את מה שאתה מתחבא ממנו. "מביטה בדרכים שונות, תוהה היכן זו שלי נפרשת, מחכה כל היום לשינוי והוא לא מגיע/ כל אותם רגעים, ימים ושנים, השאירו אותי עומדת כאן, לא יודעת". אחר כך מגיע Is It So? עם מנגינה של לילה חורש רעות כשאתה לא יכול להירדם וכל החשיכה מלאה צללים שמתקרבים לעברך, מוזיקה של ספקות ופחדים שמכרסמים בך. מחכה שהם יתפוגגו עם הפייד אאוט של הצלילים וממשיכה לשירים שנשמעים כמו כפור – אותה שכבה קפואה ודוממת שעוצרת את כל החיים, אבל כל כך יפהפייה. ושבירה. במגע קטן מתנפצת לרסיסים וחושפת את החיים שמתחבאים מתחת. אני מתרווחת ושוקעת בעולם המוזיקה. מתנתקת מאפריקה. מדמיינת שחזרתי הביתה, לאותם ימי שבת קרירים אחרי ארוחת צהריים בתקופת הצבא, כשמתחבאים מתחת לפוך כדי להמשיך את העצלות הנעימה בחושך עם אוזניות ושירים שאוהבים, ובחוץ גשם מטפטף הולם בחלונות. הבס בהתחלה של Dedicated מצלצל כמו התחלה איטית של מטרים ביום אפור, הדקות הראשונות לפני שהגשם מתחזק. הקלידים ב-Loosing Tracks in Time מזכירים לי טיפות אחרונות שנאחזו בקצות עלים בסוף סערה ועכשיו נופלות לאטן ומתנפצות לקרקע אחת אחרי השניה. צלילים שמציירים תמונות של רכבות תחתיות באירופה, נהר הריין, מבנים תעשייתיים בשחור-לבן, שדרות שהמדרכות בהן נעלמו מתחת לכסות עלי שלכת, ופוך וחלונות סגורים בחלקת החדר שלך שמגוננים עליך מהמציאות בחוץ. Wishing bright light, אוווווווו. הרבה שנים עברו מאז שהייתי מסתגרת כך שעות ורק מקשיבה למוזיקה בחשיכה בלי הסחות דעת. כל כך אהבתי את זה. ופתאום, דווקא ביבשת זרה ולוהטת שרחוקה אלפי קילומטרים מהמערכת שלי אני חוזרת בדיוק לאותה נקודת זמן בחדר הישן, מתיקות של חום ביתי כשבחוץ קר.
המשך…

רשימת הלינקים השבועית לכתבות על מוזיקה ישראלית ברשת. בשבוע שעבר כמעט הכרזתי על פתיחתה הרשמית של עונת המלפפונים לנוכח ההיצע הדל של לינקים, והנה, השבוע התמלא קובץ הוורד שלי עד מהרה בקישורים לרוב. למשל: על ניכוס התרבות על ידי חברות מסחריות, שיר ילדים מפי רונה קינן, שתי דעות על אריאל זילבר, גיטרות אוויר, רכבות הרים מוזיקליות, סמי בירנבך, לבוש חדש לשירים ישנים, שלום חנוך משחק בבובות והקשר בין יהודה פוליקר לביסטי בויז.

תמוגר עונת המלפפונים! (בתמונה: הצבה זהבה נרתמת למשימה)

שנה וחצי לאחר פטירתו של המתופף המיתולוגי ז'אן ז'אק גולדברג, פועל בדרום תל אביב חדר חזרות ולימודי תופים לנוער במצוקה על שמו. בפינת ההנצחה ניצבת מערכת התופים של גולדברג (ללא הסנר הכל כך דומיננטי בצליל שיצר, שאבדו עקבותיו). אחרי שיורחב המקום מתכננים לערוך בו מדי שנה ערבי זיכרון לאיש היקר.

עם ההספק האדיר של להקות ופרויקטים שצבר עם השנים, פלא שרק עכשיו יוצא אוסף אלבום אוסף למאור כהן. לצד שירי סולו, פרויקט שירי בודלר, הזבובים, זקני צפת, צמד ראות והבליינים, יופיעו גם שירים חדשים. אחד מהם מחכה לכם בראיון שבתוך הלינק.

משנה לשנה גוברת התופעה שבמסגרתה חברות מסחריות מנכסות לעצמן את התרבות בישראל. אלו לא רק "עבודה עברית" של אורנג' ו"אורבן מוטו מיוזיק" של מוטורולה, אלא גם תערוכות בחסות בנקים, קונצרטים ואופרה. דה מרקר שואל מה זה אומר על השיווק ועל התרבות, כמה זה עולה והאם זה אכן מצליח.
ואני מוסיפה: ולמה כל כך הרבה פעמים כשזו מוזיקה ישראלית, מדובר בקאברים? סמנכ"ל השיווק של סלקום: "אני לא חושב שתפקידנו לייצר אג'נדה בתרבות, אלא לתת את מה שרוצים. אנחנו לא מחנכים לקוחות. כששואלים אותי מה יקרה כשסלקום תשתלט על עולם המוסיקה, אני שואל מה ההבדל? גם חברות התקליטים הן גופים מסחריים לכל דבר. בסופו של דבר, איזה נזק ייגרם לתרבות הישראלית?". וזו בדיוק הבעיה.

קוסאמחשי 7000 הוא אלבום חדש שטרם הושלם, בו נלקחו ערוצי השירה מעשרים שירים ישנים וחוברו לעיבודים חדשים שרקחו אורי כינורות, אדם שפלן, גיא שמי ואבישי כהן, בניצוחו של לני בן בשט. במייספייס אפשר להתרשם מכמה שירים, ביניהם של יפה ירקוני, חוה אלברשטיין והתרנגולים.

סמי בירנבך חוגג השנה יום הולדת שישים, וזו היתה סיבה טובה לאחד את להקתו, מינימל קומפקט. בראיון להארץ הוא מדבר על הימים ההם: "לא חשבנו בכלל. עשינו. שום דבר שקרה לא היה לגמרי הכרתי. להיפך, רוב הדברים היו תאונתיים. אף פעם לא אמרנו, 'בואו נערבב רוק עם מזרחי' או משהו כזה. הכל היה טבעי. עשית דברים, ורק אחר כך אמרת 'או-קיי, אני אוהב את זה'. אף פעם לא מראש. יותר טוב כך – מודעות זה לא דבר חיובי כשיוצרים".
בהופעות האיחוד צפו בן שלו, אור ברנע, חמי אוזן, עינב שיף ואנוכי (מצטערת, מומה, צריך יותר מכישורי גירוד של רשימת הסט-ליסט מהבמה כדי לכתוב ביקורת, או לפחות לשים לב לכך שאחד השירים עליהם כתבתם כלל לא בוצע בהופעה). היום היתה ההופעה האחרונה ומחר אארגן כמה תמונות ומחשבות מבולגנות משהו לפוסט מסכם.
המשך…

סמי בירנבך, בחגיגות השישים להיווסדו אתמול בערב

הבטחתי פוסט מצולם מההופעה הראשונה של מינימל קומפקט באיחוד הנוכחי, שאירעה אתמול. אני צריכה ללמוד לא להסתבך עם הבטחות שווא. אבל זו לא אני, זה התאורן. אינני יודעת האם הוא ניסה ליצור אפלוליות דכאונית מוארת קלושות כמו באייטיז שתתאים למוזיקה, או שהוא סתם התעצל להרכיב עוד פנסים. קצת יותר אור היה עוזר להתרשם מהבעות הפנים והמחוות בין החברים שלא ניגנו ביחד מאז 2003, ולצלם יותר משלוש ורבע תמונות סבירות. מצד שני, זה לא כל כך משנה. תמונות הן רק בנות דמותו הוויזואליות של שבריר של רגע. את החוויה הכוללת אי אפשר לשחזר או לתעד במלוא עוצמתה כפי שהיתה כשהיית בתוכה, ותמונות לא מגרדות את פני השטח. עדיף הזיכרון שנחרט בראש על זיכרון בן ג'יגה אחד באדיבות סאנדיסק. יום אחד אספר לכם על יופי קורע לב שהחלטתי לא לצלם כשהמחשבה הזו חלפה בראשי, והגעתי למסקנה שהוא חזק מדי מכדי שיידחס לפריים קטן בצורה מספקת. זה היה בנסיעה עצובה ומהורהרת באפריקה, ששיר אחד ליווה במהלכה את מחשבותיי, מתנגן הלוך וחזור לכל אורך הדרך בראשי. במקרה היה זה Everything is Wonder של מינימל קומפקט.
המשך…

רשימת הלינקים השלישית (גלידה!) לכתבות בנושא מוזיקה ישראלית ברשת בשבוע החולף, שהיה, איך לומר, חם ומעייף. עם החום יולי-אוגוסט הזה והלחות המחרידה אנחנו נוזלים לאטנו לשלולית, ומאגר היצירה ותאי המוח מתייבשים כליל. אומנם קיבלתי בלנדר חדש להכנת שייקים קפואים שיצילוני מהקיץ הארור לכמה דקות של גמיעת אייס וניל עם מעט אייריש קרים, אך חוסר יכולתי להעריך כמויות גורם לי שוב ושוב לסיים את היום הלומת שרב עם יותר מדי אייריש קרים. בקיצור, השבוע היה דל בלינקים מעניינים, ומזל ששמרתי כמה ישנים בצד לשעת מצוקה. אבל די לתירוצים. נתחיל:

יוסי בנאי הספיק להקליט רק שיר אחד מתוך האלבום עליו עבד לפני מותו, אך כעת עמלה חבורת יוצרים על השלמתו. ביניהם מיכה שטרית, שלומי שבן, קורין אלאל, אהוד בנאי, ארקדי דוכין ובתי.

הדרך ללבו (ובעיקר כיסו) של העם לא תמיד עוברת דרך גלגלצ. לא בעידן הרינגטון. מקור ראשון על אמנים שפרצו בזכות הסלולריים, כמה מרוויחים מזה, איזה ז'אנרים הולכים הכי חזק (היפ הופ ומזרחי כמובן) ולמה.
סאבלימינל: "אני זוכר ויכוח נצחי עם רוני בראון, מנכ"ל הליקון, שאמר שהוא לא מוכן למכור את המוזיקה שלו ליד האבטיחים. אמרתי לו שאם הוא היה חכם, הוא היה מוכר את המוזיקה בתוך האבטיחים. אתה יודע כמה אבטיחים נמכרים?". כן, גם לי זה משונה שמישהו מאשים את הליקון שהם לא מספיק מסחריים.

יותר מדי הופעות התחרו על לבו של הקהל ביום חמישי האחרון. מי שלא היה בבלונדי או בלילה הלבן בתל אביב, היה בקיסריה. תימורה לסינגר ובן שלו מספרים מה פספסנו בהופעה החגיגית לרגל 20 (וקצת) שנים ל'באה מאהבה' של יהודית רביץ, ואילו וואלה חוסכים במילים ומציגים שלושה קטעי וידאו מההופעה – שיר הנושא, 'למחרת' ו'עטור מצחך' עם יוני רכטר.

בן שלו שואל את השאלה שהטרידה את כולנו השבוע: מי הם האנשים הללו שהולכים מרצונם החופשי להופעה של Air Supply?
אחת התשובות היתה לדאבוני 'נשים מעל גיל 30'. זה מזכיר לי ביקורת שקראתי בתחילת שנות התשעים על אלבום משמים של סימפלי רד, שנחרטה בראשי לא בגלל מה שכתוב בה, אלא בזכות מכתב תגובה אליה של אחד הקוראים. הוא סיפר שהוא אוטוטו חוגג את אותו יום הולדת עגום של החלפת הקידומת, ונבעת כשבביקורת השורה התחתונה היתה שזהו דיסק 'לבני גיל שלושים'. הוא סירב לקבל את הגורל המר שזו המוזיקה שהחיים מייעדים לו החל מעוד כמה ימים ואילך, ודרש מהכותב לחזור בו. הייתי אז בת עשרה וגיל שלושים נראה לי כמו רגל אחת בקבר, אבל מאוד הזדהיתי וחיבבתי את התגובה ההיא שהתרעמה על ההקבלה בין הגיל ההוא למוזיקה איומה. כי מילא להתמודד עם צביעת שערות לבנות וכאבי גב – אבל אייר סופליי?! עד כאן.
ואם תמיד רציתם לדעת אם אתם אותם אנשים שהולכים לאייר סופליי, זו ההזדמנות שלכם לעשות רגרסיה לגיל שבו קראתם את מעריב לנוער ולבחון את עצמכם: איזו הופעת חו"ל תתאים לכם הקיץ? (24-17 שולת!!1)

ואפרופו הופעות חו"ל ומי לעזאזל ישלם עליהן – חשבתם שרוג'ר ווטרס או מוריסי קרעו לחשבון הבנק שלכם את הצורה? תכירו את שיאנית הכרטיס היקר ביותר להופעת רוק בישראל.

שלושה כלי נגינה: דויד פרץ מפליא כהרגלו לספר על ההמצאה החדשה, המוג גיטר. לו ריד כבר הזמין. רזי בן עזר על סמפלרים, דגימות ולופים – מיתוסים ושאלות נפוצות. אנשי קפה דל מרציאנו מביאים את הסיפור המשעשע מאחורי המצאת הטרמין ברוסיה הרחוקה.
נפתח לכם התיאבון? הקסטה על אתרים ברשת שבהם אפשר ללמוד לנגן בשלל כלים מוזיקליים. ואילו בגדרה מתקיים פרויקט שבמסגרתו מעבירה מורה-חיילת שיעורי גיטרה לקהילה האתיופית. לפני שבוע הם ערכו הופעה ראשונה, בה התארחה רונה קינן. על כוחה של המוזיקה להדליק אור קטן בחיים.
המשך…