'אפילו עז' ברגע של אבשלום קור: מדוע מכונה אסופת שירים על גבי תקליט/דיסק/קסטה דווקא בשם "אלבום"?
לפני כחודש ארגנה פני ברסימנטוב מהבלוג המצוין "קסטה" (מוזיקה בעידן הדיגיטלי) סיור לימודי לארכיון הצליל הלאומי בירושלים ולספריית הדיסקים במדיטק בחולון. למדנו על מוצאו של המונח "Music Album" ושמענו על לידתה המשעשעת של חברת קוליפון ("לייבל האינדי" של שנות השבעים בארץ, פחות או יותר) – מה שהזכיר לי את הסיפור המרתק על חברת התקליטים הראשונה בישראל, עוד לפני שהיתה מדינת ישראל.

כך יצאנו ביום בהיר בסוף אוקטובר לגבעת רם בירושלים, לביקור בארכיון הצליל הלאומי שבספרייה הלאומית. מטרתו של המוסד היא לאסוף ולשמר את כל המורשת והמסורות המוזיקליות של ישראל והקהילות היהודיות בתבל – אוסף עצום של דפי תווים נושנים, הקלטות שטח, ויניל, דיסקים (החוק בארץ מחייב שליחת שני עותקים לארכיון מכל אלבום חדש שרואה אור) ועוד ועוד. כמו הספריה המוזיקלית במדיטק שאספר עליה בהמשך, גם מוסד זה נאבק באופן מתמיד על תקציביו, כדי לממן את המשימה הסיזיפית של העלאת כל הארכיון האינסופי הזה למדיה דיגיטלית, בעולם שבו אמצעי השימור של המוזיקה מתחדשים בקצב מהיר.

הביקור בארכיון הצליל הלאומי קצת מזכיר חזרה בזמן. חדרי ספרייה כמו של פעם, כשהיינו ילדים, עם הריח המיוחד וההדרת כבוד הזו שבה אתה מרגיש מחוייב להנמיך את הקול שמהדהד בחללים השקטים. לאחרונה, הודות לתרומה נדיבה, החלו בארכיון בתהליך דיגיטציה, שבמהלכו יעלו גם חלקים מאוצרותיו לאינטרנט. בינתיים, היות ולא יכולנו להסתער על ערימות התקליטים המפתות, במקום להציץ בחומרים הצצנו בחומרה – שיטוט בספרייה הוא כמו הליכה לאורך שרטוט האבולוציה של אמצעי ההאזנה למוזיקה. הארד דיסק עמוס קבצי mp3 מונח על גג מכסה של פטיפון ישן, בשולחן ממול טייפ סלילים, וגרמופון משקיף מהמדף על טרנזיסטור זול, מהסוג שעם ישראל היה לוקח לים בימי שבת בסבנטיז כדי לשמוע את המערכונים של הגשש בצהריים.

זהו "צורב" מעידן הוויניל, מכשיר לחריטת אינפורמציה על תקליטים.


הגודל לא קובע: תקליט 16 אינץ' בהשוואה לדיסק בן ימינו. באופן פרדוקסלי, למרות גודלו העצום, לתקליטים אלו היה מקום רק לכ-15 דקות מכל צד (בניגוד ל-3 דקות לצד שהכילו אחיהם בגודל הרגיל באותה תקופה). הם לא היו בשימוש ביתי בישראל, אלא נחלתו של הרדיו בלבד. קופסאות האחסון שלהם בארכיון נראים כמו מגשי פיצות משפחתיות.

טכנאי הקול אבי נחמיאס לא ידע למה הוא נכנס כשפסע למשרד ומיד הוקף בחבורה של אודיופילים, אספני תקליטים וסתם חובבי מוזיקה סקרנים שירו שאלות בלי סוף. אחד הסיפורים המעניינים שעלו בשיחה עמו היה של חברת קוליפון, שהוקמה ביפו לגמרי במקרה. רפאל אזולאי עלה ממרוקו לארץ בשנות הארבעים ופתח חנות בדים ביפו. בשוק הפשפשים היה בשנות החמישים מנהג של קניית מכולה מחו"ל על עיוור – היית מציע מחיר תמורת הסחורה, מבלי שידעת מהי תכולתה של אותה מכולה העומדת לפניך. זכית? פתחת את הדלת ומצאת לך קריירה חדשה. אזולאי זכה במלאי אדיר של גרמופונים שיובאו היישר מאמריקה. בניו של אזולאי חיפשו מה לנגן באמצעות הגרמופונים, אך הרדיו וחברות התקליטים המקומיות לא קלעו לטעמם המוזיקלי. על כן עשו מה שכל תל אביבי ממוצע יעשה בשנות האלפיים במצבם – פתחו לייבל אינדי משלהם. אלטרנטיבה לתרבות האשכנזית ששלטה במוזיקה המקומית. מוזיקת קסטות על ויניל. קוליפון (שבהתחלה מזגזגת בין שמות שונים כמו זאכיפון, רון-לי ו-AZR) פועלת לגמרי בגישת האינדי של "עשה זאת בעצמך": בלי שום השכלה בנושא, האחים אזולאי מאתרים אמנים, לרוב בחפלות או כאלו שהיו כוכבים בחו"ל לפני עלייתם לארץ (פלפל אל-מצרי למשל), מקליטים אותם – לפעמים בבתים – חורטים את התקליטים בעצמם, מוכרים אותם ולפעמים גם מציירים את העטיפה. בחלק מאותן עטיפות ישנות, מספר אורי ורטהיים שחוקר את סיפורה של החברה, אפשר למצוא שגיאות כתיב ואפילו תיקונים בעיפרון לקרדיטים בהדפסה החוזרת… נחמיאס מספר שבהתחלה רצו להוציא בישראל תקליטים של השמות הגדולים בז'אנר, אלא שלך תחתום חוזה עם פריד אל אטרש או אום כולתום כשאתה במדינה קטנה וחדשה מוקפת אוייבים. לכן היו נוסעים לגבול, מקליטים שידורי הופעות מתחנות זרות בסוריה, מצרים או רדיו רמאללה הירדני (כן, זה מהשיר של פוליקר), ואז מעבירים אותם לוויניל. מי שמע על זכויות יוצרים. לחן? עממי.
ב-1969 פורץ הלהיט הגדול ביותר של קוליפון אי פעם – הסינגל "בום פם" של אריס סאן. הוצאה מפורסמת נוספת של החברה היתה צלילי העוד. את החנות של האחים אזולאי החלו לפקוד לקוחות שהתעניינו ברכישת להיט החפלות "חנהל'ה התבלבלה", שטרם הוקלט אז. האחים מיהרו לקרוא ללקוח הקבוע הזמר רמי דנוך כדי שיקים הרכב במהירות, יאסוף עוד כמה להיטים, ויקליט אלבום. כך נפתחה יריבות עם חמולת אחים נוספת: האחים ראובני מחנות חשמל בשכונת התקווה גייסו גם הם כוכבים מהחפלות בכרם התימנים והקימו את "צלילי הכרם", כשהאלבומים של שני ההרכבים חופפים ברובם מבחינת חומרים.
קישורים: עוד על קוליפון בבלוג של קסטה; ראיון עם אורי ורטהיים בקול הקמפוס.

סיפורה של קוליפון הזכיר לי את קורותיה הפחות ידועים של "אחווה", חברת התקליטים – בעצם, אז עוד קראו לזה "לוחות גרמופונים" – הראשונה בישראל. מייסדה היה דב מייבלט, שעבד בחברת תקליטים בפולין, הגיע לארץ לטיול בשנות השלושים והתאהב במקום ובמסורת השירה בציבור. בישראל דאז עוד לא היו שידורי רדיו, לא אולפני הקלטה, גם גרמופונים היו מצרך נדיר, ובעצם, עדיין לא היתה כאן מדינה. זה לא עצר את מייבלט שמיהר לעלות לארץ חדור תחושת ציונות, לעשות שותפות עם חברה לניקוי בורות שופכין בשביל הכסף, ולהקים על שמה את חברת התקליטים הראשונה. את הכשרונות צדו בתיאטרון המטאטא, משם הגיע המנהל המוזיקלי משה וילנסקי. ההקלטות נערכו בברלין, והתקליטים נחרטו בבית חרושת בפרדס שקט מחוץ לתל אביב, שכיום מכוסה על ידי צומת הרחובות מזא"ה ודרך פתח תקווה. 15 תקליטים הוקלטו ב-1934, אבל ימיה של החברה היו קצרים. בערך כמו ימיהם של תקליטיה: מטעמי חיסכון הם יוצרו מקרטון מצופה שכבה דקה של שלק, ולכן אחרי האזנות ספורות הם נשברו, התעקמו, נוקבו על ידי המחט ונשחקו. כך נעלמו מהשוק, לוקחים איתם את זיכרון סיפורה של החברה.
קישור: כשבתקליט היה חור קטן.

מדיטק חולון. איך הקיר הזה עוד לא שימש כרקע לצילומי קליפ של להקה צעירה כלשהי?

מארכיון הצליל הלאומי המשכנו אל הספרייה המוזיקלית של המדיטק בחולון. בכניסה למדיטק יש שלושה קירות באדום, צהוב וכחול, שמייצגים את עולם התיאטרון, הספרות והמוזיקה. על האחרון כתובים בפונטים שונים בלבן שמות שונים, מסרג'נט פפר וזיגי סטארדאסט דרך "שיר המעלות" ו"ערב של שושנים" ועד "1812" ו"מי רצח את אגנתה פלסקוג". איזה כיף לתושבי חולון. הבניין הוא מרכז תרבות גדול ומרשים, שכולל סינמטק, ספריית ספרים לילדים ולמבוגרים, ספריית חומרים למעצבים, תיאטרון, חדרי שיעורים וחזרות, והסיבה שלשמה באנו – ספריית הדיסקים. יותר מ-25,000 אלבומים נאספו בה ב-16 שנותיה, בתחומי הג'אז, הקלאסי, רוק, פופ, ומחלקת אלטרנטיב שגרמה לכמה מהנוכחים לרייר ללא ההפסקה. יש עמדות האזנה, טלוויזיה גדולה שבה אפשר לצפות במבחר של DVD מוזיקליים, וההשאלה היא חינם. כן, מה ששמעתם. שימו פיקדון, וביחרו דיסק להשאלה. מה שמצא חן בעיניי הוא שהספריה מחזיקה רק עותק אחד בלבד מכל אלבום באופן עקרוני – לדברי המנהל, עמנואל נוריש, המקום ממילא לא יעניין את מי שמחפש את הדיסק החדש של עידן רייכל או בריטני ספירס בגלל הלהיט ברדיו. הכוונה היא לפנות לאוהבי מוזיקה אמיתיים, כאלו שאם הדיסק שיחפשו בדיוק חסר יקחו במקומו אלבום אחר לפי המלצות הצוות ויגלו אהבות מוזיקליות חדשות. אין ספק שהמשפט שחזר על עצמו הכי הרבה פעמים בשיחה שלנו עם עמנואל הוא "אוף, למה אין כזו ספרייה אצלנו ב(הכנס כאן שם עיר מגורים)?". חרב התקציב תלויה מעל ראשה של הספרייה הנהדרת הזו, ואני מקווה שימצאו חובבי מוזיקה שיתנו לה את הפוש המתאים. רק המחשבה על הופעות אינטימיות חינמיות או הרצאות בנושאי מוזיקה שאפשר לעשות בחלל הזה כדי להביא עוד מנויים! אם אתם גרים בסביבה, אל תבזבזו זמן מיותר – רוצו לבקר.
קישורים: אתר המדיטק; קסטה משוחחת עם מנהל הספרייה המוזיקלית.

עוד תמונות מארכיון הצליל הלאומי

רגע, הבטחתי לכם הסבר לגבי המונח "אלבום", שגם יבאר את הכותרת המוזרה לפוסט הזה. ובכן, כך הסביר והדגים לנו אבי נחמיאס מארכיון הצליל הלאומי:
תקליטי הוויניל הראשונים בתחילת המאה העשרים היו קטנים והסתובבו במהירות 78 סיבובים לדקה, ועל כן הכילו מקום רק לשלוש דקות מוזיקה בכל צד. זה גם מסביר מדוע שירים רבים עד היום – להיטי פופ בעיקר – סובבים סביב שלוש דקות. בעיה נוצרה כשרצית להנציח יצירות ארוכות יותר: אופרות או מוזיקה קלאסית, או כמה שירים ביחד. במקרים כאלו חולקו היצירות לקטעים בני שלוש דקות שהוקלטו על מספר תקליטים. התקליטים הוכנסו לשרוולי נייר שנאגדו ביחד בכריכה קשה עם תמונות וקרדיטים, דמויית אלבום תמונות. כך זה נראה:

לפני שישים שנה הומצא אריך הנגן, שפתר את מגבלת השלוש דקות ואיפשר להכניס אלבום שלם על תקליט ויניל אחד. אחר כך הגיע התקליטור שהרחיב עוד יותר את המגבלה, והיום עומדים לרשותנו הארד-דיסקים שלמים עמוסי קבצים. נסו לדמיין את מה שאנחנו רואים היום כמובן מאליו בגרסת האלבום של פעם – דיסק משולש בעובי ובמשקל של האנציקלופדיה העברית. לכו תמצאו מקום במדף לאלבום חדש…

קישורים: קסטה כתבה על הסיור, וגם גיאחה ומר לווייתן. נורית צילמה, וכמה תמונות של קסטה.

היידיש כובשת את ניו יורק! כרזה להופעה בקרנגי הול, התלויה במשרדי ארכיון הצליל הלאומי

מה שנכון נכון. שלט במשרדי ארכיון הצליל הלאומי