זה היה מהיר, חשבתי לעצמי. רק לפני קצת יותר מ-24 שעות שבתי לארץ, והסטטוס שלי השתנה מהטייטל הנחשק "תרמילאית באי הפסחא" לסתם "מובטלת", והנה כבר מצאתי כיוון אפשרי חדש ומרגש לקריירה שלי. לא עוד עריכת תוכן אלמונית. הנה ההזדמנות שלי לתהילה!
מעולם לא עניתי על דרישות הקבלה לקריירת רוקנרול משגשגת. יש לי פחד במה, קול נוראי, חוסר כישרון מוזיקלי מוחלט, ויש יותר סיכוי שאבין את פיסיקת החלקיקים מאשר את כל העניין המסובך של האקורדים. לא שהבעיה השנייה עצרה את אביב גפן או האחרונה את פורטיס, ובכל זאת, השילוב של כולן קצת מנע את הפיכתי לשק החבטות החודשי של '7 לילות'. לרגע, בתקופת 'מנועים קדימה' של אלג'יר, הסתמן פיתרון. רציתי להיות נערת הפייד-אאוט. נו, זו שהיתה מתגנבת בסוף 'זיקוקים' לבמה אחרי שכל הלהקה כבר היתה ספונה עמוק בחדר האמנים, ואז מסובבת לאט לאט את כפתור הווליום אחורה בלי שישימו לב. זו, חשבתי, משרה המתאימה לכישוריי. לקראת סוף דרכה של הלהקה נדמה היה שיש לי סיכוי ממשי. באחת ההופעות הבחורה נעלמה ושאול מזרחי נאלץ למלא את נעליה הקטנות. אני לא רוצה להשמיץ, חלילה, אבל חוששתני שהוא התקשה מעט בהתגנבות היחידים מאחורי הקלידים בלי להתגלות. אך אז הם התפרקו. כמו שסנדרסון אמר, וכמעט שכבר הצלחתי, ופספסתי.
ואז, ביום חמישי שעבר, לפתע נגלה האור: לקראת סוף ההופעה של קרוזנשטרן ופרוחוד בבארבי עלתה על הבמה בחורה יפה ואצילית. היא התיישבה באלגנטיות על כסא לתשואות הקהל, ואז הוציאה מקומון. מסביבה צווחו הכלים, תופים רעמו, איגור קרוטוגלוב עשה יותר פרצופים בחצי שנייה ממה שקיאנו ריבס עשה כל חייו, אבל היא המשיכה לקרוא, ומדי פעם הרימה מבטה, קימטה מצחה במעין נזיפה מול הרעש ושבה אל העיתון.
הי, גם אני יכולה לעשות את זה! אאוריקה!
אחרי עשר דקות היא קמה ופרצה בשירה אופראית. טוב, את זה לא לקחתי בחשבון. שבתי בצער אל מעגל האבטלה.
הליהוק של קרוזנשטרן ופרוחוד כמופע החימום לשתי הופעות החג של פורטיס בבארבי היה הברקה. הם מתחברים לאוונגרד הגורר הרמת גבות שהוא היה לפני שלושים ומשהו שנה, איגור נראה כמי שסובל מאותן עוויות ותזזית פיזית כתופעת לוואי לתאורת במה, וגם הם סוג של בלגן מופרע אבל מאורגן. אצל פורטיס יש שירים שמספקים לו גבולות, להם יש תווים. עד כמה שהכל נשמע כמו אלתור מטורף ואקראי המומצא במקום, קיומם של מעמדי דפי התווים המתוזמרים בקפידה מסגיר שלא כך הוא.
אז מה הם מנגנים בעצם? יש שקוראים לזה "כלייזמר-הארדקור", כך ראיתי פעם באתר כלשהו. לדעתי, הולמת יותר ההגדרה שאיגור נתן פעם בראיון, כשאמר ש"המוזיקה שלנו היא קצת כמו סרט של טום וג'רי". יש בה הכל: ג'אז, פאנק, רכות, כלייזמר, רוק כבד, קלאסי, רעש נורא, והיא משתנה לגמרי בערך אחת לארבעים שניות – כאילו בזה הרגע התפוצץ מטען חבלה המוסווה כחתולה סקסית או כגבינה צהובה שאחד החבר'ה המצוירים הטמין ושילח באמצע שלוות היום של אויבו המושבע. ואז חיתוך מהיר לסצנה הבאה, ועוד אחת, וחוזר חלילה. מיש-מש מוחלט וצבעוני, מלא חיתוכים ושינויים מהירים ופתאומיים, מגובה בפרצוף הבלתי אפשרי של איגור, גם הוא כמו לקוח מסרט מצוייר. כל הבלגן הזה נשען הרבה על התיפוף המעולה והולם-הרקות של גיא שכטר, בליווי הבס של איגור, קלרינט ואקורדיון. ומסור. בכל זאת – סרט של תום וג'רי בלי נשק? אז יש גם מסור, שאיגור מפליא להוציא ממנו בעזרת קשת כינור יבבות רוח מייללת ומסתורית שכמו הוצאה מפסקול סרטי מד"ב בשחור-לבן משנות החמישים. המשך…
האם שמעתם על פרויקט 'שורה בציבור' של הבלוג 'עונג שבת'? בפרויקט החביב הזה, שהחל לפני שנים מספר, התבקשו הגולשים לבחור שורה חביבה עליהם משיר לועזי או עברי, לרשום אותה על פתק קטן ולהדביק אי שם במרחב הציבורי – ברחוב, באוניברסיטה, על ספסל בשדירה, לוח מודעות עירוני וכו' – ולתעד בצילום. מעין יצירת אי קטן ומפתיע של מוזיקה בלב המציאות המלאה ברעש לבן, כזה שיהיה כיף להיתקל בו לגמרי במקרה. הנה ההסבר של גיאחה על הפרויקט, והנה כל השורות שניתלו במסגרתו.
כשהגעתי לאנטארקטיקה החלטתי להפתיע את גיאחה ולצלם עבורו את השורה בציבור הכי מרוחקת ונידחת על פני כדור הארץ (הנה היא כאן). היו מי שצחקו שכדי לתלות פוסט-איט במקום יותר רחוק מזה אצטרך לטוס לחלל. שטויות. המעבורות משייטות בגובה של כמה עשרות, מקסימום מאות, קילומטרים מכדור הארץ. זה כמו לנסוע לבאר שבע, רק במאונך. ואין שם ולו פינגווין אחד לרפואה כדי להצדיק את המאמץ. ועל כן, אחרי שהגענו לקצה של העולם בו אנו חיים, חשבנו שיהיה זה הולם אם נגיע בדיוק אל האמצע שלו.
אי הפסחא מכונה על ידי תושביו "טבור העולם". יש בזה משהו. מדובר בחתיכת אדמה בגודל של פחות מ-180 קילומטר רבוע שנעוצה במרכז בטן הכלום הגדול והכחול של האוקיינוס השקט בבידוד מוחלט. הטיסה הקרובה חוצה 3,700 קילומטר כדי לנחות במסלול הטיסה היחיד של הפופיק של כדור הארץ, שהתפרסם בזכות פסלי ענק של ראשי אבן מסתוריים שמנקדים את נופיו הגעשיים-ירוקים. הצטיידנו בכמה שורות עבריות, ויצאנו לדרך. המשך…
סוף מרץ. שביל קטן ביער מוביל לפסגת הר ג'או ג'או שליד העיר ברילוצ'ה, ארגנטינה. גוש אבן ענק בלט מהצוק שהיה רחוק כל כך מעדרי המטיילים שהסתובבו בין האגמים והיערות שהתפרשו לרגליו. לפניו השתרעה תצפית יפהפייה אל העמק שתקופת הקרח האחרונה חצבה בנוף לכשהקרחונים נסוגו ואגמים תכולים עם שולי יער ירוק תפסו את מקומם. התיישבנו עם מעט עוגיות ופירות ובהינו במראות שעה ארוכה, לעתים בשתיקה ולעתים בלוויית הנגן הנייד, נהנים מהשלווה. מאיר אריאל שר לי באוזניות שיר של טרום העונה החמה, כשקר ואתה כמה לשמש, מדחיק את הלחות התל אביבית של יולי-אוגוסט: "זרעי קיץ נישאים ברוח, מעירים זכרונות, מעוררים ערגונות, זרעי קיץ באים בנחיריים, ורומזים איזה קיץ הולך להיות". הקיץ בפטגוניה היה בשלהיו. עדרי המטיילים מיהרו צפונה לארצות חמות יותר, החשיכה הקדימה לבוא מדי יום וזרעי קיץ – של שערות של דמויי סביון מקומי – התעופפו כמו מצנחי רחיפה דואים ברוח באוויר הצלול. אבל הקיץ שלי עמד להתחיל: תוך ימים ספורים עזבתי את הקרירות אל החום והלחות הטרופיים של אי הפסחא, אחד משני היעדים העיקריים שלי במסע הזה. אחריו, משהמשימה הושלמה, כבר לא הרגשתי שיש לאן להמשיך. ממנו התחילה להתפתל הדרך הארוכה הביתה, לישראל, היכן שהחום ילך ויתגבר לקול תלונותינו בחודשים הקרובים. הקשבתי למאיר אריאל והבנתי. המסע תיכף נגמר. זמן לשוב.
חזרתי. יש לי המון מה לכתוב וכנראה זמן אבטלה ארוך כדי להספיק לעשות זאת… אנצל את חג הפסח כדי לספר לכם את סיפורו המסתורי והעצוב של אי הפסחא, וכשתתקרב ותגיע העונה החמה נצנן אותה בסדרת פוסטים על המסע לאנטארקטיקה: תמונות, פינגווינים, קרחונים ועלילותיהם המרתקות של חוקרי היבשת. לפני כן, אני מקווה לכתוב על הדרך המשונה בה התחלתי להבין ולאהוב את האלבום החדש של יאפים עם ג'יפים, על ההופעה של קרוזנשטרן ופרוחוד שראיתי הערב, ועוד ארבע שורות בציבור מהאמצע של העולם. קריאה נעימה.
(התמונה, למתעניינים, לא צולמה בהר המדובר אלא במסלול 'מעבר הכבשה' בארץ האש)
כן, הבלוג הוזנח לאחרונה כמו מנה צמחונית במסעדה ארגנטינאית. אוטוטו אשוב לארץ עם המון סיפורים, תמונות ופוסטים מהצד השני של העולם, ויש גם לא מעט לומר על האלבומים החדשים והמעולים של יאפים עם ג'יפים ופורטיס. בינתיים, דרישת שלום מצולמת קצרה אצל השכן, היישר מאנטארקטיקה הרחוקה. נתראה בקרוב!
עצרו הכל, שירו ברחובות, עלו על בריגדות: הלא ייאמן קרה.
לא, אני עדיין לא מעכלת שבעוד כמה שעות אתחיל בדרכי הארוכה בת שלוש טיסות לעבר סוף העולם. לזה אאמין לכשאגיע. אותו דבר פלאי, מפתיע, מהמם חושים, בלתי נתפס הוא שבשעות האחרונות שלי בישראל הגעתי סוף סוף למאה העשרים ואחת.
ובמילים אחרות: אחרי שנים של שוטטות עם ווקמן, אני מורידה כעת מוזיקה לנגן נייד.
במסעות הראשונים לא לקחתי עמי מוזיקה. התכוונתי לקנות ווקמן כשנסעתי לטיול התרמילאים הראשון, אי שם ב-1997, אבל משום מה זה לא קרה. רק שנתיים אחר כך, חברה מגיעה לבקר אותי בבנגקוק עם קסטה של החדש של סחרוף, 'נגיעות'. השעה ארבע בבוקר ואני מחזיקה את הקסטה מול עיניי ומנסה לגרום לה לנגן בכוח המחשבה. שמונה וחצי. מעירה את הבחורה האומללה כדי ללכת לקנות ווקמן. חיקוי מעפן של פנסוניק בצבע ירקרק.
האמת היא שמוזיקה לא באמת תלויה בנגן. האבורג'ינים מאמינים שהעולם נוצר כשהאבות הקדמוניים הלכו בדרכים ושרו, ועד היום אפשר לשמוע את שיריהם אם יודעים להקשיב היטב. "בדרכי הולכים איתי שירים וניגונים", שרה יהודית רביץ, ואכן כשאתה נוסע ברחבי העולם שירים מגיעים אליך, מתחברים לסיטואציה ולמקום, ולנצח תיזכר בהם כשתעלה במחשבתך את אותם מקומות רחוקים. כמו "אבשלום", למשל. מצב רוח רע, הולכת על קצה כביש שנגמר רק בעוד מאה קילומטר ולא יודעת מה לעשות עם עצמי, כשלפתע עוצרת מכונית עם פנים מחייכות ששואלות איך מגיעים לאיירס רוק. פרה מצוירת על גבי עטיפת שוקולד במושב האחורי מפתה אותי להיכנס, והכל נראה פתאום הרבה יותר אופטימי כשהנוסעים לוחצים שוב על כפתור הווליום וקולו של אריק איינשטיין נשמע: "למה לא, למה לא עכשיו, מה שבטח יבוא מחר?".
יש שירים שאתה מביא איתך למסע בווקמן, דיסקמן, mp3. יש כאלו שפוגשים אותך שם, מנגנים מרדיו חולף, מהופעה חיה שנקלעת לתוכה. יש כאלו שצרובים לך במוח ופשוט קמים לחיים כאילו מישהו הניח מחט פטיפון בלתי נראית בדיוק בדקה הנכונה.
שלום, אני נוסעת. בתקופה הקרובה לא אוכל לעדכן את הבלוג, כנראה. בטרם עזבתי היה לי רעיון מבריק לכתוב סדרת פוסטים שתתפרסם בשעת היעדרי בדיוק על זה – כמה שירים שפגשתי בדרכיי במסעי הקודם, לפני חמש שנים, לטנזניה ואוגנדה. לצערי לא הספקתי לסיים את הכתיבה כך שהכנתי רק שני פוסטים מסכנים ואפילו נטולי תמונות, אבל כשאשוב תזכו במלאי חדש של סיפורים. הפעם את הווקמן עם שלושת הקסטות מחליף נגן מלא בכל טוב. איך זה ישפיע על הגיוון המוזיקלי? אלו שירים שלא נכנסו אליו אפגוש בדרך? נכון שעם המזל שיש לי בשבוע האחרון ישדדו ממני את הנגן בערך עשרים דקות אחרי הגעתי לדרום אמריקה?
הדוקטור הזה לא עובד בחדר מיון סואן ולא מאשים את כל תסמיני העולם ב"לופוס". במקום סטטוסקופ יש לו מברג על קולי, ובעוד דוקטורים טלוויזיונים אחרים נאבקים באבחונים וצרות רומנטיות במסדרונות בתי החולים, הוא נלחם במלחיות זועמות שמנסות להשמיד את היקום. ככה נראה מדע בידיוני בבריטית מדוברת. הכירו את Doctor Who
דוקטור מי?! לא הייתם שואלים את זה לו היינו עדיין תחת שלטון המנדט הבריטי. אבל ישראל הפכה למדינה עצמאית וכך ילדיה גדלו על סדרות שהפכו לנוסטלגיה מיתולוגית כמו 'נילס הולגרסון', 'הלב' (אההה!), 'מנהרת הזמן', 'Here we are’, 'האיים האבודים' וכן הלאה. לולא עזבו אותנו הבריטים, הדוקטור היה הדאג וטוני שלנו.
דוקטור הו עלתה לשידור בממלכת הבריטית בנובמבר 1963. היא יועדה להיות סדרת מד"ב חינוכית לילדים, בשחור-לבן, עם מיטב הפעלולים והתפאורה שתקציב השידור הציבורי יכול היה לספק. כלומר, נוף כוכב חייזרי שנראה כמו מחסן נטוש שהגרסה האנגלית לבתיה עוזיאל הדביקה עליו המון שקיות ניילון גזורות מהתקרה. העלילה היתה פשוטה: 'הדוקטור' הוא חייזר מזן המכונה 'אדוני הזמן' המתגורר בכוכב גאליפריי, ונראה בדיוק כמו בן אדם רגיל (כי קל יותר להזדהות עם אדם, וזה חוסך הוצאות על איפור). הוא מטייל עם נכדתו בחללית שנקראת 'טארדיס', ראשי תיבות של Time And Relative Dimentions In Space. הטארדיס מצטיינת בחלל פנימי שהוא גדול לעין שיעור מצורתה החיצונית, בטכנולוגיה משוכללת לנוע בחלל ובזמן, ובמנגנון זיקית מתקדם שמאפשר לה להסוות את עצמה לכל דבר – ואף על פי כן, המנגנון תקוע זה מאות שנים על תצורת תא טלפון משטרתי אנגלי משנות החמישים. למה? כי זה אייקון בריטי, זה מגניב ולא דורש יותר מדי השקעה מתקציב התפאורה הדל.
מסתבר שגם אם נולדת לגזע חייזרי כמעט אלוהי בעל שני לבבות פועמים אינך מצליח להשתמש בכך כאישור רפואי להבריז מבית הספר, וכך נשלחת נכדתו של הדוקטור לבית ספר בריטי ממלכתי משעמם. למזלה העונש נמשך פרק אחד בלבד, שבו מגלים שניים ממוריה את תא הטלפון בו היא מתגוררת, ומופתעים לגלות שמאחורי דלתו משתרע חלל טכנולוגי משוכלל ומפואר עשוי קרטון. מכאן מתחילה החבורה לנדוד ברחבי החלל ובעיקר ברחבי ההיסטוריה האנושית – סדרה חינוכית, כבר אמרנו? אלא שמהר מאוד הבינו היוצרים שהמהפכה הצרפתית, למשל, היא נושא שמרתק ילדים רכים רק כשמעורבים בו מפלצות מוטנטיות היורות קרני לייזר, ומיד ויתרו על כל היומרות החינוכיות ללימוד היסטוריה ומדעים. חוץ מזה, לך תבנה את רומא העתיקה ממקלות ארטיק וקרשים. הרבה יותר קל לזרוק אותם בערבוביה ולכנות את התוצאה "כוכב פוסט אפוקליפטי". המשך…
רשימה אחרונה כנראה ותפוחה למדי של לינקים בנושא מוזיקה ישראלית עד שובי מהגולה: שיר מארץ הקסאם, המדריך לתולדות אמנות מגויסת, מיתון, שינויים ב-88FM ובערוץ 24, הד ארצי בדרך להיעלם, ספיישל יוסי אלפנט, שיר חדש לפרויקט שלושים עם ברי סחרוף, ירון לונדון נוהם על להקה קליפורנית, סיכומי שנה, הוצאות מחודשות לדני סנדרסון, אהוד בנאי והפליטים, ההופעה שהכי אתבאס לפספס השנה ועוד.
שיר מלחמה: דויד פרץ נהג לשיר בהופעותיו את שירו 'ארץ הקסאם'. לאחרונה שינה את שמו:
"במשך הרבה זמן התלבטתי כיצד לקרוא לשיר הזה – "אל תקרא לזה ארץ הקסאם, זה נשמע טרנדי, אופנתי כזה ובכלל הקסאם זה עניין חולף… ", אמרו לי חברים ומכרים לאורך השנה האחרונה ובתחילה התעקשתי. זו הארץ שבה אני גר, אותה אני מכיר ועליה אני רוצה לכתוב, השבתי. אך החברים צדקו. הקסאם אכן חלף לו. חלף פעמים רבות מדי בשמי הנגב המערבי והטיל צל ארוך על חייהם של עשרות אלפי האנשים… כמי שחי, מנגן, אוהב, עובד, אוכל, ישן וחולם בפאתי ובתוך אותה ארץ, לא יכולתי שלא לראות את הסדקים שנפערו בחולות הזמן מדי יום ויום. משרטטים באיטיות אך בעקשנות את הגבולות המתרחבים והמתפוררים של אותה ארץ שלא שם" (להאזנה+קצת על השיר מפי פרץ, הטקסט).
בעוד נמשכת מתקפת דיויד ברוזה על מקלטי הדרום, מספרים במוסף הארץ על תולדות התרבות המגויסת אלי קרב: מהסצנה ב'אפוקליפסה עכשיו' שחיקתה את החיים, דרך מרלן דיטריך, לאונרד כהן ובוב הופ, ועד אשת הנשיא ששיגרה גיליונות פלייבויי לחיילים בסיני, ומה הקשר בין הצ'יזבטרון למאו טסה-טונג.
רזי בן עזר מציע חלון להיכרות עם סיפורה של מאיה קזביאנקה – מי שנולדה כמרגלית עזרן ועלתה לישראל ב-48' בגיל 3, קיבלה את שמה הבימתי מאיב מונטאן, פיתחה קריירה בינלאומית בצרפת, בלבנון ובסוריה, הפכה לבת זוגו של פריד אל-אטרש, והוחמצה לחלוטין במולדתה ישראל. המשך…
פוסט זה פורסם במקור בפורום טלוויזיה בנענע, בראשון לינואר 2005.
היה לי שבוע רע, נורא אפילו, ולמרות שהסופ"ש נפתח בערב ממש מוצלח עם המוזיקה של איזבו בצוותא, נראה שהוא אף מתדרדר עוד יותר. המחשבות על היכן הייתי היום לפני שנה בודאי לא מועילות.
Best New Years’ Ever!
זו היתה הכותרת של המייל ששלחתי בתפוצת נאט"ו כשחזרתי לציביליזציה, עד כמה שאפשר לכנות כך את אותו אינטרנט קפה רעוע בעיר האפרורית ארושה, טנזניה, בו אתה מחכה לתורך אחרי נערה עטויית חרוזים בלבוש המסורתי של שבט המסאי. זו היתה הפתיחה הכי טובה שיכולתי לאחל לה לשנת 2004, וזה קרה לגמרי במקרה. ביום האחרון של שנת 2003 הלכתי לישון בידיעה שמחר בבוקר אגשים חלום. ולא סתם חלום – חלום ילדות, כזה שמקנן בי כבר מגיל 3 או 4, וכמה אנשים כבר מצליחים לעשות זאת? כשאנו ילדים החלומות שלנו נוטים להיות בלתי מציאותיים (אמונה שלמה בהבטחת ה"בגיל 21" של בזוקה), תמימים (להיות כבאי, קאובוי, האחים ואן-אריק) ובכלל כאלו שתוך שנים ספורות כשנגדל ונחכים הם יתפוגגו לטובת חלומות אטרקטיביים יותר, גם אם לא תמיד ריאליים יותר – זכייה בפייס, חופשה חינם בקאריביים, שטלעד יתחילו את "הבית הלבן" בזמן.
אבל החלום שלי המשיך לחיות, לא נעלם, לא נשכח. אני רציתי להיות דייויד, ולו לשעה אחת, והצלחתי. המשך…
"הקול שלו היה צליל טבעי ושגור בפסקול הביתי. ממש כמו רחש של ביצה מיטגנת במחבת או הנקישות של מכונת הכתיבה. בקיצור, היו זמרים, והיה אריק איינשטיין"
איזה תיאור יפה לקול שהוא חלק בלתי נפרד מה-DNA הישראלי. כולם מדברים על אריק בגיליון מיוחד של "הארץ" לכבוד יום הולדתו השבעים.
הוא נפתח בכתבתו של אריאל הירשפלד שאומר: "אריק איינשטיין, גם כזמר וגם כמשורר הכותב את שיריו, חיפש אחר המקום החצוי; המקום המכיל שני מקומות בו-בזמן. "יושב על הגדר, רגל פה רגל שם" (איינשטיין, קלפטר), הוא מצב היסוד של עמדתו". אורי קליין מספר על הקריירה הקולנועית של איינשטיין. הידעתם שסרטו הקולנועי הראשון סבל מהתנכלות של הממסד בגין סיפור אהבה בין יהודי לנוצריה בעלילה והצגתו של בגד ים בשני חלקים? יהלי סובול, שאותו ציטטתי לעיל, מספר איך למד לנגן בזכות איינשטיין. מיכל הנדלזלץ נזכר בקריירת התיאטרון קצרת הימים של איינשטיין. בן שלו חוזר לאלבומים שהקליט מאז 1999, ומנסה לגלות בהאזנה חוזרת האם אנו שופטים אותם לרעה בגלל יצירותיו המוקדמות. איתן בקרמן כותב על הקשר בין איינשטיין לספורט, והגרפיקאים מנסים לעצב את מועדון הלבבות הבודדים של סרג'נט אריק. לסיום, חזרה אל ה-29 באוגוסט 1981. מי שהיו שם על הבמה ומאחורי הקלעים מספרים שזו היתה עוד הופעה מן המניין, אבל בדיעבד היתה זו הפעם האחרונה שבה הופיע מול קהל. לו רק יכולנו להיות שם.
"אין הרבה אנשים שמבינים שמוסיקה איכותית היא שוות ערך לקולנוע משובח או לתערוכה או לציור. אנשים מתייחסים לזה כמו בידור… היום חבר'ה נפגשים וההופעה הראשונה שלהם היא הופעת השקה לדיסק והם כבר חושבים על הקליפ. הביטלס, לדוגמה, התחילו לנגן יחד בשנת 1957 ורק שש שנים אחרי זה הם הוציאו אלבום ראשון, שגם הוא לא היה להיט גדול. אנשים היום מצפים למיידיות. הם לא מבינים את ההתחייבות לאיכות. הם לא מבינים שצריך לעבוד" מה הקשר בין פסטיבל פולקלה לפולק? ואני שואלת, מה הקשר בין פסטיבל לחלל המיניאטורי של הלבונטין? הבעיה בפסטיבל פולקלה לטעמי היא שהוא תמיד פונה לאותם 200 משוכנעים ממילא. יאללה, צאו כבר מהגטאות של שור 3 ולבונטין (שבשעותיו הצפופות לא עושה חסד להופעות אינטימיות) וצאו למקום חדש וגדול יותר בניסיון להגיע לקהל רחב יותר. במקום לנצל את המומנטום של הצלחת אינדינגב, דווקא במרכז ממשיכים לקבע את אמני האינדי כמי שראויים לקהל תל אביבי מצומצם ותו לא.
ובינתיים, בוואלה מעניקים עשרה שירים של עשרה אמנים מהפסטיבל שמתקיים בדקות אלו ממש להורדה ליומיים בלבד בשניחלקים: נדב אזולאי (מההופעות המוצלחות באינדינגב), עידן רבינוביץ', The Aprons, נגה שלו, מצויירים בסלון, רועי ריק והמדלי בנד, יוחנן קרסל, זהר ואגנר והמסריחים, עינב ג'קסון כהן ויהוא ירון.
שלושה מהמשתתפים הוותיקים יותר – רם אוריון, ירונה כספי ואביב מארק (שאי אפשר לדמיין פסטיבל אלטרנטיבי בלעדיו על הקונסולה) – נפגשו לשיחה, שממנה לקוח הציטוט שלעיל. איך אומר הסטיקר, אביב מארק צדק.
ביום חם אחד בסוכות הזמין אותי ידידי גיא חג'ג' לסשן עם יהוא ירון באולפני המערבל במסגרת אתרו המצוין עונג שבת. לא הכרתי את יהוא ירון לפני כן. האסוציאציה המיידית שלי לשם היתה סינגר-סונגרייטר תל אביבי צנום עם אקוסטית, השר שירים עגמומיים באנגלית – טובים אולי, אבל נשמעים כמו אלו של מיליון סינגר-סונגרייטרים נוגים אחרים בעיר הזו.
הו, כמה התבדיתי. את פנינו קיבל בחור חייכן, מקסים ונלהב (טוב, נו, גם צנום), עם קונטרבס (yey!) והרכב שלם שכלל גם את המתופף הכה אהוב עלינו, אביב ברק (נקמת הטרקטור, אלג'יר). עד סוף השיר הראשון כל הנוכחים במקום נכבשו בשמחת החיים של הבחור. הוא עומד לו לבד בפינת האולפן להקליט טייק שלישי ל"לא זמן טוב", אבל כשמסתכלים עליו נדמה שזהו ביצוע בכורה בפני קהל באולם מלא או כשאתה שר לעצמך בחדר כשאתה חושב שאיש לא רואה. ההתלהבות שלו לא נשחקת מפעם לפעם, הוא מנופף בידיים, מתעוות, חי את המילים שהוא יורה בקצב מסחרר שמזכיר מאוד את "שגר פגר" של הבילויים. אכן מימוש הולם לכותרת "עונג סשן".
עכשיו תוצאות היום המלבב הזה רואות אור: שלושה שירים להורדה, קליפ, וידאו וצילומי סטילס. הקליקו מיד. המשך…
רשימת הלינקים הנשכחת… והפעם: עשרים שנה לאפר ואבק, מאגר ביקורות על להקות ירושלמיות באייטיז והניינטיז, סיכום שנת תשמ"ט באיחור של 9 שנים; מוש, ברי וחברים למען ים המלח, קליפים חדשים לטליה אליאב ולאסף ארליך, לאונרד כהן בעברית, סיבוב חדש לרונה קינן, פרויקט המיקסטייפ של פורום מוזיקה ישראלית ב-ynet, חגיגת מאור כהן, שובה של אלונה דניאל וברחוב על שם איזה שיר תרצו לגור?
לא מוזיקלי בעליל, אבל איזה שם מעולה לרחוב (צולם במושב בני ציון)
יעקב גלעד מספר על סיום העבודה על האלבום 'אפר ואבק': "זו הייתה הקלה נורא גדולה. אני זוכר שיצאנו מבית הדפוס שבו מדפיסים את עטיפות התקליטים, מההדפסה האחרונה, אני והגרפיקאי יהודה דרי באוטו, פתחנו את החלונות וצעקנו, `או אה, מה קרה, נגמרה השואה!`… אבל אז מתחיל דבר אחר. מה שחשבת שהוצאת מהסיסטם שלך ונגמר, אנשים שומעים, קונים, חווים עם זה חוויות, רואים את הסרט, אתה הולך ברחוב, והם ניגשים אליך ומעבירים אליך את החוויות שלהם". ראיון נוסף ב-ynet, שמדבר לא רק על האלבום אלא גם על הסצנה בארץ כיום. "אנחנו התביישנו לשיר בידייש. גדלנו בתקופת הבן-גוריוניזם, שהתכחשה לגלות ולכל תרבות הידייש. אבל הנה, יש חבר'ה צעירים שעושים את זה היום. כששמעתי את "אוי דיוויז'ן" בפעם הראשונה, נטרפתי. אחרי כל אלה, אני מאמין שעוד דור אחד יבוא הבוב מארלי או המאנו צ'או הישראלי. הוא יכול להיות רב תרבותי ולשוני, אבל גם מאוד פרובינציאלי".
לרגל צאת המהדורה המיוחדת, בן שלו חוזר לאלבום: "יש אלבומים, והם מעטים, שמצליחים להתקרב באמת לקוטב של היופי. יש אלבומים, והם מעטים, שמצליחים להתקרב באמת לקוטב של האימה. כמעט אין אלבומים שמצליחים לגעת בשני המקומות האלה, ו"אפר ואבק" הוא אחד מיחידי הסגולה האלה". עינב שיף מבקש להסיר את המיתוג 'אלבום שואה': "'אפר ואבק' הוא הסיפור של מאות אלפי אנשים שניסו לחיות בצל ולא הבינו מה מפריע להם, שניסו לקרוא לזה בשם ונותרו עם שאריות של רוע בידיים. פוליקר וגלעד נתנו לכל הטרגדיות האלו את הזכות להתקיים מידי יום ביומו, ואילו הישראליות ניסתה לדחוף אותו לתאריך אחד בשנה". שימו לב: ביום שבת הקרוב, בשעה 16:00, תשודר בגל"צ התוכנית המקורית מערב יום השואה 1986, בה התארחו יהודה פוליקר, הוריו שרה וז'אקו, יעקב גלעד ואמו הלינה בירנבאום, שבעקבותיה נוצר האלבום "אפר ואבק". בחצות אותו יום יתארחו פוליקר וגלעד אצל אורלי יניב בגלגלצ לרגל עשרים שנה לאלבום.
באופן מפתיע, לפעמים מתקיים מעט תוכן אינטליגנטי בערוץ 2. לא היו לי שאיפות לקריירה מוזיקלית – אומר גידי גוב – רק נגררתי אחרי סנדרסון, זה לא אני. אחרי עשרים שנה בכוורת, גזוז ודודה, הוא החליט לעבוד עם לואי להב כמבחן לעצמו, האם הוא רוצה בכלל להיות זמר. ראיון מלבב בתוכנית "איפה צדקנו".
כולם ממהרים לסכם את המוזיקה הלועזית של 2008. אתם יודעים איך זה בסצנה המקומית – שעת פתיחת הדלתות וכל זה. ולכן, אין שעה טובה מזו להביא לכם את סיכום שנת המוזיקה הישראלית תשמ"ט, על פי עיתון חדשות, 1990.
לראות את כמות האלבומים המשמעותיים שיצאו באותה שנה ולא להאמין. המשך…
