איי פוקלנד הם כמו פיסה קטנה של אנגליה הכפרית שהתנתקה לפני כמה עשורים מבריטניה, התפוררה מעט וחלקיה נסחפו אל הקצה השני של כדור הארץ. גם כאן יש תאי טלפון אדומים, והתושבים מדברים במבטא בריטי, נוהגים בצד שמאל ומקפידים על שעת תה. אך האשלייה האירופאית נסדקת כשמגלים שעל כל תושב אנושי באי יש כ-180 פינגווינים.

מהסיפון נראו האיים כגבעות קטנות, כשעל זו שמולנו סודרו שורות שורות של בתים לבנים קטנים בעלי גגות צבעוניים – בנייניה של סטנלי, הבירה וגם העיר היחידה באיי פוקלנד. היה לרשותנו חצי יום לשוטט ביניהם, או פחות מזה אם נחליט לעלות על האוטובוס שעמד בצד הנמל, ועמד לצאת אל מושבה קטנה של פינגווינים מגלניים הסמוכה לעיר. תוך רבע שנייה מקבלת האפשרויות מיהרו כל נוסעי הספינה לתפוס מושב באוטובוס. בכניסה אליו פגשנו במפקד המשמר האזרחי של סטנלי, בכבאי אש בכיר ובנהג האוטובוס – שהיו כולם למעשה אדם אחד. בפוקלנד אין אבטלה. מדריך הטיולים היה חולה, וכך הנהג הנרגן אך המשעשע שלנו הוסיף באותו בוקר עוד תפקיד לרשימה. הוא ניסה למלא אותו ככל יכולתו: "פרט לפינגווינים, בג'יפסי קוב תוכלו לראות מגוון עשיר של מיני ציפורים. הייתי מפרט עבורכם אלו ציפורים, אבל כל העופות נראות לי אותו דבר". פול, מדריך הצפרות שלנו, הבליג בשקט ואז שאל אם אפשר בדרך חזרה ללכת מהמפרץ לעיר כמסלול רגלי חביב. "בטח, בקצה הדרך הזו אתה פונה שמאלה, ממשיך לאורך החוף, יש נוף יפה לים. נדמה לי שזה לוקח כשעה וחצי, אבל מאיפה לי לדעת. אני גר פה כל חיי ומעולם לא הלכתי את זה ברגל. למה לי? הרי בשביל זה המציאו את המכונית, לעזאזל!".


בירת האיים, סטנלי. בעיירה נמצא בית החולים היחיד באיים. יש בו 28 מיטות ומיטת יולדות אחת. לא ברור איך מיישבים את הדילמה אם פורצות שתי לידות בבת אחת – ותק? היאבקות בבוץ?

מהבניינים העתיקים בעיר

איי פוקלנד שייכים לבריטניה, אך נמצאים בדרום אמריקה, במרחק של כ-650 ק"מ ממזרח לחופי ארגנטינה. בארכיפלג (אני אוהבת את המילה הזו) יש שני איים ראשיים גדולים, שנקראים באופן חסר השראה "מערב פוקלנד" ו"מזרח פוקלנד". סביבם פזורים כמה מאות איים קטנטנים, איונים או סתם סלעים שמבצבצים מעל המים. שטח האדמה של כולם ביחד הוא בערך כמו הנגב, כלומר, קצת יותר מחצי מדינת ישראל, אבל הוא ריק למדי. בפוקלנד מתגוררים רק כ-2,500 תושבים, ולצדם כ-1,700 חיילים ועובדים שחיים בבסיס הצבא הבריטי שליד סטנלי. כמעט כל התושבים (כ-2,110) גרים בסטנלי. השאר מתגוררים ב"Camp" – הכינוי לכל מה שנמצא מחוץ לסטנלי והבסיס הצבאי, המורכב בעיקר חוות כבשים קטנות. במערב פוקלנד, למשל, חיים כ-130 איש, ומחוץ לשני האיים הגדולים רק כ-40 תושבים.

נוף אופייני באיי פוקלנד

איי פוקלנד הם מקום די מוזר. הנוף שלהם צחיח משהו וסחוף רוחות. מעט העצים שיש כאן (בעיקר בסטנלי) הובאו מחו"ל. למעשה, כמעט הכל מיובא מחו"ל, ומחירי מצרכי המזון בשמיים (ובפאונד! זהה למטבע הבריטי, אבל עם ציורים של אלבטרוסים ופינגווינים). אלא אם אתם מתמקדים בדיאטה של בשר כבש בלבד. הכבשה מככבת על סמל המדינה וגידולה הוא משלושת ענפי הכלכלה המרכזיים, לצד דייג ותיירות. מה מחפשים התיירים במקום שכוח אל זה? ובכן, הם בדרך כלל מסוג האנשים שלא חושבים ש"כל העופות נראים אותו דבר", ובאים לראות את שלל הציפורים, בהן 800 אלף אלבטרוסים שחורי גבה וחמישה מיני פינגווינים. בקיצור, אנשים שיעדיפו לוותר על שיטוט עצל בעיר הבירה תמורת נסיעה אל הפינגווינים המגלנים בג'יפסי קוב.

שולה מוקשים

הפינגווינים בג'יפסי קוב הסתדרו להם בחיים: הם תפסו בעלות על החוף הכי יפה באי – כולל רצועת חול לבן דקיקה שחוצה את מי המפרץ הצלולים ואפשר להשתזף עליה בנחת, מוקפים מים, וצוקים גבוהים להשקיף מהם על דולפינים ששוחים בים – ובניגוד לרוב בעלי החיים הנדחקים מסביבת מחייתם הטבעית על ידי פלישת האדם, אותם איש לא יעז להזיז. למה, תשאלו? כי הנוף המלבב הזה הוא בעצם שדה מוקשים גדול.

אתה יודע ואת יודעת, בחפץ חשוד אסור לגעת

יש יופי של נוף לפינגווינים שגרים בפנטהאוז על הצוקים

למרות שהמיקום של איי פוקלנד די עונה על ההגדרה "חור נידח", ארגנטינה ובריטניה מסוכסכות בשאלת השליטה באיים עוד מהמאה ה-19. בשנת 1982, אחרי יותר מ-150 שנה של שלטון בריטי, החליטו הארגנטינאים שזהו הרגע לשים על מפת המדינה את ערימת הסלעים והפינגווינים ופתחו במתקפה. הם הפסידו, אבל הפטריוטיות הנלהבת שלהם מסרבת להכיר בכך עד היום. בכל מפה תראו את האיים כחלק משטח ארגנטינה תחת השם "מלווינס" (הזכרת השם האנגלי "פוקלנד" בארגנטינה כמעט משולה לשריפת הדגל, או לפחות למתן הצהרה שבברזיל עושים סטייקים יותר טובים), ורק השנה הוציאה הממשלה צו שאוסר על ספינות זרות להתקרב למים הטריטוריאלים של המלווינס ללא אישור רשמי מארגנטינה.
במהלך מלחמת פוקלנד התמלאו האיים במוקשים, ששקעו בשנים לאחר מכן באדמה באופן שהופך את פינויים לבעייתי ומסוכן. וכך זכו הפינגווינים המגלנים בנדל"ן החוף המשובח ביותר לעצמם, בלי נודניקים שיפריעו את מנוחתם עם מטקות וצעקות "ארטיק לימון! אני הולך!".

הפינגווין המגלני חי בדרום אמריקה, אבל לא באנטארטיקה, שקרירה מדי לטעמו. המקומיים קוראים לו "Jackass". זו לא עדות לפגם באופיו החביב, חלילה, אלא על שם הקרקורים שלו, שנשמעים קצת כמו נעירת חמור.

גוזל מתבגר בתקופת הנשירה מדגים נעירה לתפארת

ורק אני ואנוכי נורמלי מכולם, אני שוכח את עצמי בדרך אל הים

ובחזרה לחוף

בחזרה לסטנלי

לא טרחנו להסתובב יותר מדי בסטנלי. בכל זאת, לא טרחנו לעבור חצי עולם – בעצם, עולם שלם – ולמשכן כליה כדי לשלם על זה, בשביל עיירה בריטית מנומנמת. אז נשכבנו על הדשא שליד הטיילת בשמש הנעימה (אבל עם מעיל פליס, כי יש וואחד רוחות), ניסינו להבין את פשרם של פסלי כוכבי הלכת המשונים שלאורכה, וראינו ספינה טרופה שעליה נכתב שהיא "משרידי הספינות הטרופות השלמים ביותר לחופי סטנלי" למרות שנראתה כמו מכונית שנמעכה לקובייה קטנה, והתפעלנו משמו של העיתון הלאומי של איי פוקלנד. בדיעבד הצטערתי קצת שלא הוצאתי סכום נאה של ליש"טים שאין לי כדי לאכול פיש אנד צ'יפס בפאב המקומי. בכל זאת, זו היתה הארוחה האחרונה שתוגש לנו על אדמה יציבה בשבועיים הקרובים. באותו אחר הצהריים יצאנו שוב אל האוקיינוס רחב הידיים בדרכנו ליעדנו המרכזי – ג'ורג'יה הדרומית המופלאה.

כי כשאתה מחפש מקור חדשות רציני ואמין, אין שם שאומר זאת טוב יותר

אבל לפני כן, נחזור יום אחד אחורה, אל אחד המקומות החביבים עליי במסע. בפרק הבא: באי קטן בפוקלנד פינגווינים פאנקיסטים ואלבטרוסים אלגנטיים ומאופרים בקפידה חיים ביחד על הקצה, באופן מילולי.