ב-13 באוגוסט 2012 משהו מוזר קרה. פתחתי טלוויזיה ו… מכל הערוצים שבעולם, העברתי מיד לערוץ 1. לא היה שם שום דבר לראות, פחות או יותר כמו בכל ערב מאז אי שם בשנות ה-80. אבל באותו ערב השיממון ברוממה עורר אצלי רגש מוזר ולא מוכר: פליאה ואכזבה.

אחר כך זה התחיל. הקריז. סהרוריות, פרכוסים עצבניים באצבעות שגורמים להן ללחוץ על הספרות 5 ו-1 בשלט, סיוטי לילה שהיו מורכבים מרצפים אינסופיים של שקופיות חסות, והרגשה של חלל גדול שנפער בחיי או לפחות בלוח השידורים שמולי. לא יכולתי להתמודד עם האובדן, ובצר לי, כמכורה ללא תקנה, התדרדרתי לתחליפים הזולים ולא מספקים בעליל. את יודעת שנפלת אבל משכנעת את עצמך שאת נהנית, כמו שקרה חודש אחר כך כשבהיתי ביורוספורט במשך 40 דקות באליפות העולם בחטיבת עצים בלילהאמר (ואני עדיין טוענת שזה פי אלף יותר מעניין מכדורגל). ברגעים הקשים ביותר, ממש על סף התחתית, התחלתי כמעט להתגעגע למשה גרטל.

שלום. קוראים לי יעל, ואני מכורה למשחקים האולימפיים.

מה זו התמכרות למשחקים אולימפיים? ביום-יום אנחנו מהאנשים שנכנסים לתרדמת מוחית רק מלשמוע את המילה "ספורט". אבל פעם ב-4 שנים אנו הופכים לצופים מושבעים שלא זזים מהמסך, וגם פולטים כל מיני דברי פרשנויות עלק-ידעניות כמו "הסיבה היחידה שלייבה הגיע למדליה ב-AA היא שפיליפ בוי נפל במוקדמות" ו"המתחרה הזה תמיד מפשל בצוקהרה" – ולא משנה שעד יומיים לפני אותו רגע לא היה לי מושג מקיומו של פיליפ בוי בעולם, וגם שנה וחצי אחרי עדיין לא הצלחתי להבין מה זה לעזאזל צוקהרה.

כמו כל התמכרות, גם זו מתחילה בקטן, עד כמה שאפשר לומר "בקטן" על טקס פתיחה שאורכו כמו טרילוגיית שר הטבעות השלמה. את אומרת שתצפי רק בטקסים, הרי ספורט לא מעניין אותך. אבל אז יש איזה גמר מותח בבריכה, והגברים בהתעמלות הכי שווים, וחייבים לראות את יוסיין בולט… ומכאן לשם את מגלה יום אחד שהפכו את הקפיצה בטרמפולינה לענף אולימפי, ההזוי ביותר במשחקים האולימפיים מאז שבברצלונה קיימו תחרות synchronized swimming ליחידים, ואת צופה במלוא המוקדמות והגמרים כאילו זו היתה העונה האחרונה של "שובר שורות".
בכל זאת, גם טרמפולינה באולימפיאדה זה קאלט: המאמן עומד בצד הטרמפולינה עם חתיכת ספוג, כדי שבעתות חירום יוכל לזנק ולהשליכו למקום הנכון ברגע הנכון, ובכך למנוע ממתחרה שנפל מהטרמפולינה להעיף פיסות מהגולגולת שלו על המצלמות. שמו של מדליסט הזהב בטרמפולינה בלונדון היה Dong Dong. כל כך מופלא שאי אפשר להמציא את זה.

לונדון הפילה אותי בגדול. טקס הסיום הגיע לקצו, והיו אלו רק אני ושני שדרנים ביורוספורט שהמשכנו לבהות בשלושים דקות של צילומי זיקוקים במקום להודות שזה נגמר. בחצי שנייה האחרונה לפני שכיבו להם את האור והשידור, נשמע אחד מהם אומר בשקט: "And the big question is: What the hell are we going to do tomorrow?".

שנה וחצי של מחר עברה, וכך מצאתי את עצמי מול טקס הפתיחה של אולימפיאדת החורף בסוצ'י. אומרת לעצמי: נו, רק אצפה בטקס, הרי ספורט חורף זה לא באמת מעניין. ומכאן התדרדרתי פנימה בנפילה על הראש כמו גולש סנובורד אומלל על השלג דרדלה במתקן הסלופסטייל של סוצ'י.

במאמר מוסגר

כן, אני חושבת שהמשחקים לא היו צריכים להתקיים בסוצ'י וברוסיה בכלל מכל הסיבות הידועות. למרבה הצער, לוועד האולימפי יש פרשנות גמישה כמתעמלת קורה רומנית לקוד האתי שהוא עצמו כונן. עם זאת, משהחלו המשחקים איני רואה מה תשנה לכאן או לכאן החרמת צפייה אישית מהספה בביתי.
אפרופו, אנצל את פסקת המאמר המוסגר לספר לכם את אחת מעובדות הטריוויה החביבות עליי בקשר לאתיקה והוועד האולימפי: מייסד הוועד ומי שנחשב לאבי המשחקים האולימפיים המודרניים, הברון פייר דה קוברטן, דרש בתוקף להכניס ענפים אפעס לא ממש אתלטיים לאולימפיאדת שטוקהולם ב-1912: תחרויות אמנות בספרות, בארכיטקטורה, בציור, בפיסול ובמוזיקה. השוודים לא התלהבו, ולכן קוברטן נידב את הוועד לערוך את התחרויות עבורם. נחשו מי זכה במדליית הזהב הראשונה? הברון דה קוברטן בעצמו, עם השיר "אודה לספורט", אותו הגיש תחת שני שמות בדויים כדי לא להיחשד בהטיית שיקול דעת השופטים לטובתו. מחווה די ריקה לאור העובדה שהוא היה המתחרה היחיד בתחרות.

ובחזרה לסוצ'י

טקס הפתיחה היה, כצפוי מטקס במדינת ענק בעלת שלטון דמוקרטי רק לכאורה, גדול מימדים, מרשים, מושקע, באורך שמרגיש כמו נצח או לפחות כמו שיר בהופעה חיה של שלמה ארצי, עם התמקדות בהצגת ההיסטוריה של המדינה כפי שהיא נראית אחרי כביסה בהרתחה עם חומר מלבין. הפתיח, למשל, עבר על האלף-בית הרוסי כשכל אות הציגה הישג אחר של רוסיה: ספוטניק, צ'ייקובסקי, נבוקוב, טולסטוי, שאגאל וכו' – מורשת עבר מפוארת, המוצגת בהווה אפור, בו ההישג הכי פחות שלילי הוא המצאת תא השירותים הדו-אסלתי.

אם שאלתם את עצמכם מי לעזאזל נהנה ממצעד המשלחות הבלתי נגמר, עליי להרכין ראשי ולהודות באמת המרה. טוב, "נהנה" זו אולי זו לא המילה הנכונה. כן, זה החלק החביב עליי, אבל אני נוטה לשנות דעה זו לאחר שהרגשת ההקלה בראותי את משלחת זימבבווה מתחלפת בבעתה, כשאני קולטת שהאות Z היא רק ה-11 באלף בית היווני/סיני/רוסי/קירילי ויש עוד לפחות 130 משלחות עד הסוף המר (כלומר, הנאומים). ובכל זאת, אני אוהבת לראות את כל המדינות ששכחתי מקיומן, וכמו שכתבתי פעם על הטקס באולימפיאדת אתונה: "לנחש כמה עשרות אחוזים מהתקציב השנתי של קיריבטי הלך על מימון המשלחת, כמה ספורטאים מקמרון ינסו לערוק בגמר האולימפיאדה למען חיים כלכליים טובים יותר והאם למשלחת של טובאלו נשאר כסף לכרטיס טיסה חזרה הביתה".
פתאום באמצע המצעד זה היכה בי שכיום אפשר להגיד את כל הדברים הללו על משלחת יוון עצמה.

נו, אז איך זה לצפות באולימפיאדת חורף?

אריאל גרייזס מהבלוגים המצוינים של "דה באזר" ניסה לעודד צפייה וכתב יפה ש"יש שלושה דברים שאף פעם לא נמאס להסתכל עליהם – אש בוערת, מים זורמים ואנשים אחרים מתרסקים", והוסיף: "באמת, מדובר באנשים שבטוחים שלגלוש במהירות של מכונית מירוץ במדרון מושלג או לשבת על מריצה דוהרת זה רעיון טוב".
ובסוצ'י, שבה מקפצות הסקי נבנו פעמיים בגלל אי יציבות הקרקע באזור, עוד היתה אפשרות תיאורטית לדמיין שלא רק הספורטאי שמולכם יתרסק, אלא שכל המדרון יצטרף לנפילתו החופשית. זה לא קרה, והדבר היחיד שנבלע באדמה היה הכסף: זו היתה האולימפיאדה היקרה והמושחתת ביותר בתולדות האנושות, בתקציב של מעל 50 מיליארד דולר, שפרט לאינסטלציה אוונגרדית הושקע גם בחלוקת שוחד וקומישן לכל מען דבעי. השיא היה כביש בן 45 ק"מ שנסלל בעלות מדהימה של כ-8 מיליארד דולר, שעליו אמרה האופוזיציה: במחיר הזה אפשר היה לסלול אותו מזהב טהור או קוויאר.

הבעיה היא שלמרות שהיא עלתה כמו הירואין משובח (כנראה כסך כל תוצרת ההירואין השנתית של קולומביה), סוצ'י היתה רק מתאדון למכורת אולימפיאדה שכמותי. בכל זאת, לא מעט מענפי ספורט החורף נעים על הסקאלה שבין מוזר למשעמם, למייגע, או שלושתם גם יחד, כולל 11 תחרויות שונות של ביאתלון – מקצוע תמוה של סקי עם הפסקות ירי.
מרוצים כמו החלקה מהירה שיכלו להיות טוויסט קריר לחובבי האתלטיקה, נערכים לא כתחרות משותפת של המתמודדים זה נגד זה יחדיו, אלא בתחרות של בודדים או זוגות נגד השעון. רק תתארו לעצמכם את מרוץ ה-100 מטר המהולל של משחקי הקיץ מפורק ל-30 ומשהו אנשים שכל אחד מהם רץ בנפרד עם סטופר. 70% מהאנרגיה והדרמה היו מתפוגגים לכדי שינה עמוקה אחרי המתחרה ה-11.
ואם זה עדיין נשמע לכם אנרגטי מדי, תשמחו לדעת שכל בערך שעה וחצי-שעתיים מגיע זמבוני כדי להחליק מחדש את הקרח במשך רבע שעה. עכשיו תדמיינו את עצמכם מגיעים סוף סוף במרוץ היחידים הארוך בהיסטוריה ל-100 מטר ליוסיין בולט, ואז מגלים שהוא לא יכול לעלות למגרש עד שמישהו ישאב אבק מהמסלול, כולל הפנלים.

אפרופו איבוד מומנטום, במקום לחלק מדליות בתום כל אירוע הספורטאים קיבלו זר פרחים זול, ואז הורדו מהפודיום ללא נגינת ההמנון, תוך שהם מצווים לנסוע לכיכר העיר לקבלת המדליה באופן רשמי בבוקר למחרת, אחרי שהאדרנלין וההתרגשות הומרו בהנגאובר שאחרי חגיגות הלילה. אולי המארגנים פשוט רצו לעודד שימוש נוסף בפיסת האספלט היקרה בהיסטוריה?

אך מכורים לא אומרים לא למתאדון זמין. בצד הכיפי היו תחרויות כמו המוגולס (גלישה במדרון שנראה כמו קרטון ביצים), או סנובורד סלופסטייל, שנראה נאמן למקורותיו בסקייטבורד בבית הספר היסודי באייטיז עם גלישה על מעקה מדרגות ו"ברזלים" לפני ההגעה למקפצות האימתניות; והעובדה שהג'מייקנים עדיין ממשיכים לדבוק בחזונו של סרט הקאלט Cool Running. ושלל סיפורים מופלאים שקצרה היריעה מלמנות. והחלקה אומנותית, כולל קנדי פרוע שיער שניסה לרקוד לצלילי AC/DC – בכלל, בתחרות הגברים היה הכל: ביצועים מרהיבים לצד התרסקויות נוראיות, פרישה דרמטית, צ'כי מגניב וסיני ג'ינג'י, יפני צעיר שהדהים עם שיא עולם ואיש קריפי שהסתבך עם השלייקס שלו בזמן הריקוד. והכי חשוב, היו מתחרים שזכרת בזכות ביטוי אישי בריקוד או בבחירה המוזיקלית. הנשים? קלאסי, קלאסי, קלאסי, רגע אחד של חסד עם פינק פלויד, ומיד חזרנו לילדונת בפרצוף נוגה לצלילי הפסקול הלא ממש צוהל של "רשימת שינדלר" (אבל יונה קים שולטת).
וקרלינג. ספורט החורף הכי שנוי במחלוקת. מין מיש-מש של באולינג, סנוקר והוקי אוויר על הקרח בשילוב אסטרטגיה ומטאטאים. לצערי, עד שסוף סוף תפסתי שידור של משחק הוא התגלה כאחרון שבהם, משחק הגמר, והוא היה נטול הכוכבים האמיתיים של ענף הקרלינג – המכנסיים של נבחרת נורבגיה, שלהם יותר מעריצים מלנבחרת עצמה. הנורבגים מאמינים בכוחם של מכנסיים מכוערים להפליא, רצוי בצבעי הדגל, להביא מזל טוב לנבחרת הקרלינג שלהם, אולי על ידי סנוור עיני האויב בדוגמאות סרות טעם, אבל בסוצ'י זה כנראה לא עזר להם לטאטא את דרכם לפודיום.

וקטנה על אופנה אולימפית: פרס התלבושת המקורית ביותר הולך למדי "אל תגלו לרוסים שזה דגל הגאווה" של גרמניה ולמדים הרשמיים של ממלכת טונגה, שהביאה לסוצ'י היתוך בין מעיל מרופד לחולצת הוואי עמוסת דקלים. את המדים המגניבים הללו לבשו עסקנים וספורטאי אחד בלבד, שכדי להשיג ספונסר שינה את שמו לשמה של חברת התחתונים הגרמנית ברונו בנאני. אם זו נראית לכם ירידה לזנות בשביל חסות מסחרית, כנראה שטרם שמעתם על לוחם הטקוואנדו שייצג בלונדון ובבייג'ינג את ניו זילנד, ומימן את דרכו לשם על ידי הפעלת בית בושת (כן, אני מתה על טריוויה אולימפית איזוטרית).
מדינות טרופיות שפחות הצליחו בשילוב בין מדינה קיצית למדי חורף: מכנסי הברמודה של ספורטאי ברמודה, שגרמו לכולם למלמל כאחרונת הפולניות "קר לי רק מלהסתכל איך הם לבושים", ונושא הדגל של איי קיימן, שכנראה שמע יותר מדי את המשפט "סוצ'י היא האילת של רוסיה" וצירף למכנסיים הקצרצרים גם כפכפי אצבע. לא נמסר כמה מאצבעותיו נשרו בשל כוויות קור עד תום המשחקים.

שבוע עבר מאז טקס הסיום המבאס – מבאס כי נגמר, מבחיל בשל מנת יתר של המשפט "הפנים החדשות של רוסיה" (שחמש דקות אחר כך שלחה ידיים ישנות לתוך אוקראינה), ומאכזב כי הקרבה היתרה של קמע המשחקים המעפן, דוב הקוטב (המעצב לא ראה כנראה דוב קוטב מימיו), לאש הלפיד לא הסתיימה בהומאז' לברנינג מן. והרי מה יותר ראוי מדוב נופל לסגירת אולימפיאדה שמוקדשת לספורט התרסקויות?
(היו צריכים לבחור בקמע המגניב מכולם – זויך. הכל היה נראה אחרת)

שבוע חלף, ואני כבר סופרת ימים לריו 2016. או אליפות העולם באתלטיקה ב-2015. תעירו אותי כשיתחיל.