אפילו עז


עיר הזהב הנסתרת שלי
יום יום שבת, 12 אפריל 2008, 18:29
4 תגובות

b_angkor1.jpg
אני באחד מפתחי מקדש טה-פרום, ששורשי היער הפראי עטפו אותו וכבשו אותו מידי האדם

אה, אאאא-אאאאאאאאאאה, אסטבן זיאה… כמה טיולי-אחרי-צבא לדרום אמריקה השיקה המנגינה הזו? הסדרה המצוירת 'ערי הזהב הנסתרות' ריתקה אותנו למסך בסוף שנות השמונים. אני זוכרת נסיעה אחת לכינרת שנפלה לזוועתינו בדיוק על אחד הפרקים האחרונים. אחד מחברי המשפחה שלף אי משם טלוויזיה קטנה בשחור-לבן שאפשר לחבר למצבר הרכב, ובשלוש בצהריים נדחקנו כל הילדים בחום למושב האחורי ובהינו בעיניים פעורות בעלילותיהם של אסטבן, זיאה וטאו בממלכות האנדים העתיקות, בתקופה שבה תרבויות "העולם החדש" נרמסו על ידי הכובשים מהעולם הישן. רצינו להיות שם איתם, לבקר בכל אותם מקומות רחוקים שבורכו בשמות מסתוריים ותעלומות מופלאות שהופיעו בקטעי הוידאו בסוף התוכנית – קווי נסקה, מאצ'ו פיצ'ו… רצינו להחזיק על הצוואר תיליון קטן שיום יבוא ויתגלה כמפתח לגילויה של אחת משבעת ערי הזהב הנסתרות, שאיש לא דרך בה לפנינו במשך מאות שנים. אותו קריין עלום באקספוזיציה פרט על נימי חלומותינו בצרפתית שלא הבנו, אבל הדחיפות ההולכת וגוברת בקולו בשילוב עם שני פסי התרגום למטה: "מי לא חלם על מעמקי האדמה, על הים הרחוק אפוף האגדה? מי לא ראה עצמו בדמיונו מגלה באנדים מטמונו, הולך אחרי אל השמש, מגלה את ממלכת האינקה, ומשתאה למראה הסוד וההדר של ערי הזהב הנסתרות?" – ומיד היינו מוכנים לרוץ לחדר ולארוז את כל רכושנו (שכלל אז כנראה רק נעלי גלי flight, קוביה הונגרית וקסטה של משינה) ולצאת בזה הרגע לחפש את אל דוראדו האגדית. או לפחות למאצ'ו פיצ'ו. בטח היא אוצרת איזה רמז קטן ונסתר שאיש עדיין לא פענח שישלח אותנו ליעד הבא בחיפוש אחר מטמון האינקה.

כשאתה מתבגר אתה לומד על הפער בין הדמיון למציאות. התמונות היפהפיות של מאצ'ו פיצ'ו בנשיונל ג'יאוגרפיק של העיר הנחבאת בודדה בהרים לעתים קשות לשחזור במציאות של ימינו אנו, שבהם פוקדים את האתר מדי יום אלפי תיירים, ושביל האינקה ההיסטורי עמוס קבוצות גדולות של תרמילאים ישראליים המחליפים בקולי קולות חוויות מהשירות הצבאי. בשנים האחרונות נמצא האתר בסכנה בגלל עומס התיירות, ודי להיזכר בכך ששעון השמש העתיק בעיר נפגע במהלך צילום פרסומת לבירה במקום. כל זה כמובן לא פוגע ביופיה של מאצ'ו פיצ'ו על מיקומה המפעים התלוי בין צוקי אבן דרמטיים וענני הערפל המכושפים הפוקדים אותה לעת בוקר; אבל תחושת הגילוי, האשליה הזו שמשהו גדול ועצום ומסתורי יכול לקרות כל רגע שאליה כמהנו ב'ערי הזהב הנסתרות', כבר אינה שם. פרו הלכה וצנחה במצעד המקומות שאליהם שאפתי לנסוע.

יום אחד, בעלעול במגזין כלשהו באוטובוס, נפלו עיניי על תמונה הדומה לזו בראש הפוסט, ונכבשתי. שער אבן עתיק ומסתורי מקושט גילופים נפלאים, שהג'ונגל שלח את זרועותיו ושורשיו והחל לבלוע אותה תחתיו. לאן היא מובילה? בדפים הבאים ניצב מקדש בשם באיון ובו כחמישים מגדלים שארבעה פרצופי ענק חייכניים סותתו עליהם, אחד פונה למערב, אחד למזרח, והשניים הנותרים לצפון ולדרום. החיוך המסתורי שלהם, כך נכתב, ילווה אותך לאן שלא תפנה ללכת ביניהם. המקדשים היו יפהפיים, לא רק בארכיטקטורה הכללית שלהם אלא גם בהקפדה המטורפת על חריטת עיטורים מדויקים להפליא על כל עמוד, כל משקוף וכל מסגרת חלון. קירות שלמים שפוסלו בהם סיפורים וציורים באבן. שמעתי בלבי את המוזיקה של 'ערי הזהב הנסתרות'. אני חייבת להגיע לשם, ברגע שאברר איפה "שם" בדיוק נמצא.
היתה זו אנגקור שבקמבודיה.

b_angkor3.jpg
מימין: אסטבן, זיאה וטאו, הגרסה הקמבודית; משמאל: עיטורי רקדניות חושניות על הקירות

העיר אנגקור נבנתה על ידי אימפרית הח'מר העתיקה, בין המאה התשיעית למאה ה-12. בזמנו היתה זו עיר עצומה, גדולה יותר מערי האינקה והמאיה המפורסמות. אלא שבמאה ה-15 נבזזה וננטשה ולאט לאט החלו הג'ונגלים סביבה לכבוש את שטחה, לכסות בצמרותיהם את מקדשיה ולהשחיל שורשים ארוכים ומפותלים בין אבניה. מבני העץ הרקיבו והפכו מצע לצמחיה חדשה. העיר נעלמה ונשתכחה. רק ב-1860 נתגלתה מחדש על ידי חוקר צרפתי, שהחליט לצאת למסע חיפוש בעקבות אגדות על עירם המסתורית של האלים הטמונה במעבה היערות הטרופיים.

אך זה לא היה כל כך פשוט עבורי לארוז את התיק ולנסוע. היסטוריית הדמים של דרום אמריקה כבר היתה רחוקה, אך זו של קמבודיה עודנה טרייה. ב-1975 עלתה מפלגת הח'מר רוז' לשלטון והחלה להשליט את המשנה החברתית המזוויעה שלה באמצעות אוטוג'נוסייד – שואה תוצרת בית. מעל מיליון וחצי בני העם הקמבודי נטבחו, נרצחו וגוועו ברעב על ידי ממשלתם שלהם באכזריות בלתי נתפסת (אם אתם רוצים לדעת עוד על השואה הקמבודית, נסו את הסרט 'דמעות של שתיקה', The Killing Fields, מ-1984). גם אחרי שהח'מר רוז' גורשו מהשלטון, התקשתה קמבודיה להתאושש מתקופת האימים, ונגררה לתקופה ארוכה של צרות מחוץ ומבית: כיבוש וייטנאמי, התקפות של מחתרת הח'מר רוז', אינספור מוקשים שפוזרו במדינה בשנים הקשות והמשיכו לגבות קורבנות, וכמובן הקושי לאסוף את השברים לאחר שרוב השכבה המשכילה של העם נרצחה (הח'מר רוז' האמינו שהדרך לחברה חקלאית מתוקנת עוברת ברצח של כל אדם משכיל, יודעי שפה שנייה, או אפילו כאלו שכל פשעם היה הרכבת משקפיים). קמבודיה הפכה למעין מערב פרוע שאף מטייל בעל טיפת היגיון לא נכנס בשעריו.

עמדתי לנסוע לתקופת מה לאוסטרליה וניו זילנד ועצירה קצרה במזרח. מרצה מהחברה הגיאוגרפית שאיתו התייעצתי אמר שאני משוגעת. "הייתי שם לפני שנה. ירו עליי, שדדו אותי, וזה רק קצה הקרחון. תשכחי מזה". לא שכחתי. זמן קצר אחר כך נפטר מנהיג הח'מר רוז' פול פוט. סיימתי את המסע שלי בבנגקוק, וקצת לפני הטיסה הביתה הרגשתי שאולי בשלה העת להגיע לאנגקור. קניתי כרטיס לרכבת לגבול.

b-ankor-8.jpg

הנסיעה לסיאם ריפ, העיר הסמוכה לאנגקור, יכולה למלא פוסט שלם. הכותרת שלו תהיה "מסעות התחבורה הציבורית הגרועים של חיי". הכביש שהיה אז לא היה כביש, התחבורה היתה משאיות מקרטעות וצפופות כחפיסת סרדינים זולה שנתקעו בשדות בוץ ענקיים והמתינו שעות לחילוץ, הנהג שלנו נטש אותנו לפני השקיעה בכפר נידח ומדי כמה קילומטרים נעצרנו בעוד מחסום מאולתר מבול עץ שמקימו איים עלינו בקלצ'ניקוב עד קבלת שוחד, וזה רק על קצה המזלג.

כפי שכתבתי בפוסט מסעות קודם, בהסתכלות לאחור הקשיים פחות חשובים. במאזן הרווח מול ההפסד יצאנו מנצחים. לאחרונה קראתי שמספר המבקרים כיום באנגקור מתקרב למיליון בשנה. כיום יש באתר ההיסטורי מסעדות, דוכני אוכל ואוטובוסי תיירים, ואילו אז היה שולחן ארוך אחד עם כמה ספסלים ושתי מנות בשר בשדה פתוח, כשיריעת ניילון הפרושה מעל מנסה למנוע את טפטופי השמיים על ארוחת הצהריים שלך. אמצעי התחבורה אז היה שכירת אופנוע עם נהג צמוד, שידע לא לסטות אל שדות המוקשים שבאזור. היתה לי זכות גדולה להגיע לאנגקור ממש על קו התפר הדק שבו אנגקור כבר לא היתה מסוכנת לטיול, אך לפני הבום התיירותי (שהגיע בין השאר הודות לצילומי הסרט "טומב ריידר" באתר). בחלק ניכר מהמקדשים הסתובבנו לגמרי לבד, באחרים פגשנו בעיקר מתפללים מקומיים שעלו לרגל, ונזירים שהגיעו לקיים במקדשים טקסים דתיים. בלי שלטי הסבר ואיסור, בלי מדריכים. יכולת לטפס על כל גג שמצאת אליו גישה, לשבת בחצר מקדש יפהפייה מבודדת ולהרהר בשקט, לחפש פתחים מסתוריים ולאבד את דרכך בחדרים ומסדרונות. התחושה הזו שבבסיסה מונח ההבדל בין "עיר אבודה" ל"אתר ארכיאולוגי".

b-angkor-nzir.jpg
מימין: נזיר מטפס על אחד ממגדלי מקדש הבאיון; משמאל: נזיר באחד משערי אנגקור וואט

יותר מכל הילך עלי קסם מקדש טה פרום, מהתמונה הראשונה של אנגקור שראיתי. השורשים והעצים לופתים בכוח את קירותיו, פה ושם הצליחו לחדור פנימה אל החדרים בזרועות ארוכות והרסניות, מפילים אבנים חוסמות על הפתחים שעליך לטפס עליהן בזהירות כדי לגלות מעבר לחדר הבא. טיפוס אחד כזה הוביל לחדר חשוך ומוזר שבו נחו פסלי אבן גדולים ומפחידים חסרי ראש, כנראה קורבן לשודדי העתיקות שפעלו בעיר בעשורים האחרונים של המאה העשרים (במקומות רבים ניתן לראות עיטורי קיר מושחתים לאחר שגנבים ניסו להסירם בגרזן ולמכור לשוק השחור בתאילנד). האופנוע שלנו דוהר בכביש הסלול בג'ונגל ועובר דרך שער אדיר ממדים עם אותו פרצוף באיון מחייך כשומר סוד, ושורה של חיילי אבן גדולים מסודרים כמשמר לאורך שולי הדרך משני צדדיו. לשוטט במקדש המרכזי אנגקור וואט במסדרונות ארוכים שרקדניות חטובות חרוטות על משקופיהם, מרחוק נשמעים הדי תפילה ולפעמים מטח של גשמי מונסון, ואת הצבע האפור השולט מגוונים נקודות צבע של פרחים שהונחו כמנחה לפסל קדום או גלימות נזירים בכתום לוהט. אתה יכול לדמיין את עצמך לחוקר ארצות, איזה אינדיאנה ג'ונס בחיפוש אחר מיתולוגיה מהוללת, להיות לכמה שעות ילד בהרפתקה בארץ רחוקה כמו אסטבן, זיאה וטאו.

b_angkor2.jpg

bt-angkor-cube1.jpgבמסדרון שבתמונה מעל עברנו ממש בתחילת הביקור. הקיר היה מכוסה כולו בסצנות מגולפות שיכולת להסתכל בהן שעות ולטוות מהן סיפורים ועלילות. הרצפה היתה משופשפת מצעדים, והגיאומטריה המושלמת של העמודים וצִלם בדרך לפתח האור-שבקצה-המנהרה השרו עלי אווירת מסתורין והתרגשות לקראת מה שממתין בסופה. לפתע, בנקודה כלשהי בציור הענק על הקיר נתגלו שני חורים. זו בבירור לא היתה מלאכתם הגסה של שודדי עתיקות, כי אם שני חורים מלבניים שסותתו בדיוק רב החוצה מלב הסצנה, כמו חתיכות חסרות בפאזל כמעט מושלם. הלב דפק. לרגע, כנגד כל היגיון, יכולת להאמין שאולי, רק אולי, בקיר הזה שרבים עברו על פניו בלי משים מתחבא הסוד האמיתי. אם רק תפקח עיניים תגלה אי שם באנגקור את צמד הפיסות החסרות, וברגע שתחזיר אותן למקומן המיועד יקרה משהו נפלא ומפעים וחד פעמי. אולי יתגלה קונדור מזהב, או שהקירות יפתחו ויחשפו גרם מדרגות תלול היורד למעמקי האדמה. אולי זו היא הדרך לערי הזהב הנסתרות.

בשעת הערב, כשהשמש כמעט נגעה באופק והצליחה לחמוק מאחיזתו של ענן גשם, לפתע הטיחו קרניה בבת אחת אור כתום זוהר ומופלא על אנגקור וואט. לכמה דקות, בסוף טיילת האבן הרחבה והרטובה מגשמי המונסון עמד מקדש נפלא בעל שלושה צריחים ובער בזהב. הנה כי כן, אמרתי לעצמי, סוף סוף מצאתי את עיר הזהב הנסתרת שלי.

b_angkor-gold1.jpg


 4 תגובות עד כה
כתיבת תגובה

מדהים. מחכה לעוד פוסטים כאלו.

תגובה מאת ‏galco0 ‏04.12.08 @ 19:40

פוסט מעולה, תודה.

רק הערה קטנה: פול פוט לא היה יהודי, ומשום כך ניתן לכתוב שהוא מת, נפח את נשמתו, התפגר ועוד. הוא בטח לא נפטר (מעול העולם הזה).

תגובה מאת ‏norel ‏04.12.08 @ 23:10

וואו, נשמע פשוט מדהים! וכמובן, מעורר קנאה 🙂
אני ממש ממש אוהב את סגנון הכתיבה שלך…

הדבר הכי קרוב למה שאת מספרת שאני חוויתי הוא ביקור בפאלנקה שבמקסיקו. אתר המאיה הזה הוא אכן מתוייר, אבל לרגע אחד הצלחתי להרגיש את האווירה. כאשר רוב התיירים הלכו להשתכשך להם במעיין הקרוב (באמת היה נורא חם), אני טיפסתי במעלה אחת הפירמידות ואז ישבתי לי לבד למעלה למעלה, רחוק מכולם, והרגשתי, ממש הרגשתי שאני שם.

בכל מקרה, רשמתי לפני לבקר באנגקור.

תגובה מאת ‏מר בראונסטון ‏05.18.08 @ 10:48

וואו. סיימתי לקרוא בשעת לילה מאוחרת זו את הפוסטים על אי הפסחא עם האתמונות המעלפות, ועכשיו הפוסט הזה. איזה כיף לקרוא ולראות, ולחלום.
תענוג.

תגובה מאת ‏סוב ‏03.13.10 @ 2:43



כתיבת תגובה

(חובה)

(חובה)