עד שאסיים את כל מיון התמונות האינסופי מהפסטיבל, הרי טעימה קצרה משתי הופעות צהריים בשמש הנעימה של הנגב – רוצי בובה מארחים את רם אוריון, ומופע הלהקה של אבי עדאקי.

יש הופעות שאתה אומר לעצמך "הלוואי וישירו את…" או "איך הוא לא שר את…?". בניסיוני לשחזר לאחור, אין לי מושג קלוש מה רוצי בובה ורם אוריון שרו או לא שרו באותו צהריים. למי אכפת. מה שזה לא היה, זה היה משמח, מקפיץ, ויושב נהדר על אווירת שבת בצהריים בשמש, ו"חיוך קטן" היה הקטע השני. חיוך קטן! אחרי היעדרות כפויה של חצי יממה מהפסטיבל לחזור לשורה הראשונה, לקפוץ באוויר ולצרוח: "פו-קא-קי-קו-קי!" כשמאחור קהל שלם משתולל בתוך ענני רסיסים נוצצים של ממטרי מים מהמטפים – ומיד הכל נראה טוב יותר.

גם אם מוזיקלית אבי עדאקי לא כוס התה המחוזק שלכם, קשה היה שלא להתרגש בהופעה שלו. המעבר שלו משולי הבמה הקטנה בפסטיבל שעבר לבמה הגדולה באינדינגב 2010 היה קצת כמו הופעת ניצחון קטנה, רק בלי שאף אחד הספיק ליידע את הזמר שהוא-הוא המנצח. הוא ישב שם, ולאט לאט בעיניו יכולת לראות את ההפתעה מתגובת הקהל, את ההתרגשות העצומה ואת חוסר האמונה – זה באמת בשבילי? זה אמיתי? כל הקהל הזה? (אגב, נדב לזר כתב יפה על התחושה המבלבלת של האמן הספקן מול הקהל הנהנה בפסטיבל אחרי הופעת Raw Men Empire). כשמעד, מיד הוקף בכמה מחברי צוות הפסטיבל, שבאו לתת רוח גבית ולהצטרף בשירה.
בדרך כלל בהופעות אנו, הקהל, אלו שמתרגשים מהאמן, אנחנו אלו שמגיבים אל המוזיקה. היה מקסים לראות את הסצנה ההפוכה – דווקא האמן הוא זה שמתרגש ומופתע עד עמקי נשמתו בהופעתו שלו מהקהל.

הרחבה מול הבמה והקהל משתקפים בעדשות המשקפיים של עדאקי

פוסטים דומים מן העבר:
אינדינגב 2010, א': פוסט תמונות, ללא הופעות – פוסט תמונות ראשון מפסטיבל אינדינגב 2010, שבו מופנה המצלמה הרחק ממרכז הבמה, אל הקהל, הנוף, מחנה האוהלים, העפיפונים – הפרטים הקטנים שבלעדיהם זה לא היה אינדינגב.
רגעי אינדינגב 2009: מידנייט פיקוקס וערן צור – מותו של בס.
עוד רגעי אינדינגב 2009: רות, יהוא והאחים רמירז; אדם קומן, הגיטריסט מהמלין.
עוד רגעי אינדינגב 2009: סופ"ש בחולות (פוסט מצולם).
רגעי אינדינגב אחרונים, 2009: כל השאר.