טרנד מוזר פשע ברחובות העיר הגדולה: בליל חורף קר באמצע השבוע נצפו לא פחות משישה בני אדם שפויים למראה שעמדו באבן גבירול כשהם אוחזים בשלטים עליהם נכתב באותיות מאירות עיניים: "חיבוק חינם". כל אימת שהתקרב אליהם עובר אורח הם פרשו זרועותיהם, מוכנים להעניק רגע של חום אנושי ללא תנאים.

הם נראו ממורמרים ומופתעים שסירבנו להצעתם החינמית. למען האמת, דקות ספורות לפני כן פגשנו חברה ששבה משהות בת כמה חודשים בחו"ל, כך שהעברנו כבר סדרת חיבוקים חמים עם אנשים שאיך לומר זאת, קרובים ללבנו מעט יותר מאנשים זרים שדעתם נשתבשה עליהם לחכות לחיבוק אלמוני בקור שבו כל עובר אורח שפוי יוותר על העצירה ויאיץ בדרכו אל בית קפה חמים, או אוטובוס שיובילוֹ בחזרה אל שמיכת הפוך. הפער הזה בין המטרה התמימה ואוהבת האדם שגרמה להם לוותר על מפזר החום למען מפגש בלתי אמצעי עם האנושות לבין המבט השיפוטי הנעלב והמוכיח שתקעו בנו כמוקיעים את "הציניות התל אביבית שלנו" כפי שהגדירו, קצת הצחיק אותי. קשה להוציא את הציניות מתל אביב. אומנם כפי שנהוג לומר הציניות היא מפלטם של האומללים, אך בל נשכח שעוברי האורח התל אביביים מדלגים כעת מעל בורות חפורים ברחוב מכוער, בעיר שבה הם משלמים 900 דולר לדירת שני חדרים מתפוררת מעל הפיח והרעש של אלנבי, בדרכם לרכב שהצליחו לחנות במרחק של עשרה רחובות ממקום יעדם וזאת אחרי ארבעים דקות חיפוש. האפשרויות החלופיות שעומדות בדרכם הן להמיר את הציניות באופטימיות עד אין קץ (שתתפוגג בשנייה הראשונה בה יעלו על קו 25 בצהרי יום שרבי) או לעבור לגבעתיים.

מיד החלטנו על סטארט אפ נגדי: נצא אנחנו לכבוש את קרני הרחובות בחזרה, נושאים שלטים המכריזים על מרכולתנו: "הערה פולנית חינם".

כשיעבור הולך רגל תמים ויחצה את כיכר רבין נביט בו בחמלה אימהית ונאמר: "תראה איך אתה לבוש. קר לי רק מלהסתכל עליך. לך תשים איזה סוודר על עצמך שלא תתקרר". אם יתקרב אלינו אדם קצר ראייה להביט בשלט נסנוט בו: "אם תמשיך לקרוא באור הזה תתעוור עד גיל שלושים". וגם: "בקבר אני אנוח", "אני רוצה לרקוד בחתונה שלך לפני שאני אמות", "משפחה שלמה באתיופיה היתה יכולה לחיות שבוע ממה שהשארת בצלחת", והטרייד מארק של סבתא שרה ז"ל (שבכלל עלתה מרומניה) בסוף ארוחת יום שישי: "אני מכניסה למקרר יותר ממה שהוצאתי". אם יברחו מאיתנו לזרועותיהם המושטות של המחבקים נגייס את מיטב יכולותינו לעורר רגשות אשם ונגיב בנונשנלטיות: "לא, זה בסדר, אתה יכול ללכת. אני אשאר פה לבד בחושך".

(כמובן שלא יצא כלום מהרעיון הזה, מה שמחזיר אותי למשפט של יוליה במכתב הפתיחה של הבלוג. חוץ מזה, שאנחנו נצא החוצה להחזיק שלטים בקור הזה?! אתם רוצים שנחטוף דלקת ריאות?!)