אוי-אוי-אוי-אויייייי !!!!!!!

כשמגלגלים בראש את זיכרון ההופעה של מופע הארנבות של ד"ר קספר כדי לכתוב עליה, מיד מתחשק לפתוח באיזו צעקה כזו עם סימני קריאה, בקול של אורן ברזילי. אחריה נכנסות בבת אחת הגיטרות שמרעישות חזק במוח, ואז כף הרגל מתחילה להכות לפי הקצב בצורה בלתי רצונית ואצבעות יד ימין עוברות מהקלדה לתיפוף.

בארץ נדיר למצוא להקות שעושות רוק-פופ שהוא פאן טהור, רועש, פרוע ובלתי מתנצל. הקספרים עושים זאת באופן מושלם. "סיבוב חורף"? תשכחו מהקונוטציות של שירים נוגים, גיטרות אקוסטיות, בלדות סתיו מלטפות ואווירה חמימה של קהל עטוף בסוודר. הקספרים מביאים את השמש איתם. העונה הקרה נעצרת בדלת, ושכבות הביגוד מתקלפות במהירות. בליל שישי קר ועייף בארבי כפר סבא היה מלא בקהל שנע בין ילדים בני עשר לחיילים, לסטודנטים שבאו ליהנות מדקות החופש האחרונות טרום הפסקת השביתה, לבני שלושים פלוס שניתן היה לחשוד בהם שהם ההורים המשגיחים של הראשונים ברשימה, אבל החיוכים שעלו על פניהם בשיר הראשון והשפתיים שידעו כל מילה ומילה הוכיחו שהם באו להיזכר באותו קיץ כשהיו בתיכון או בצבא והקספרים הרעידו את קירות הרוקסן. מעט הססתי אם להגיע. ארבעים דקות הליכה הפרידו ביני לבין הבארבי, ובבית יש תנור חם ושמיכה מפתה. בדרך חזרה כבר עפתי, גומעת את המרחק בלי להרגיש, נישאת על האדרנלין של ההופעה בשילוב הקצב של ז'אן קונפליקט באוזניות, מזיזה את הראש ומנצחת ביד אחת על התופים, למול מבטיהם המופתעים של כמה נהגים ברחובות הכמעט שוממים.

אורן ושי מתזזים באותו מרץ של פעם בין שירי שלושת האלבומים לשירים החדשים מהאלבום שבדרך, לקאברים וחצאי-קאברים לדורז, לפיקסיז, למדונה ואפילו ריאנה. אורן זורק נצנצים על הקהל, מוציא מחברת ומקריא שירה (יהודה עמיחי וריאנה בכרטיס אחד, מי היה מאמין), פורץ בנאומים מאולתרים על המיסחור של תעשיית המוזיקה, על הקב"ן ועל הקשיים להיות אשכנזי יחיד בבית ספר חולוני, ואז חוצה את הקהל לשניים כמשה בים סוף ורץ באמצע עם המיקרופון כרוח סערה. כיף חיים. הם מספרים שכאשר כתבו את רשימת השירים היססו האם יש בכלל צורך בסט-ליסט. חשבו שיגיעו אולי שלושה אנשים לראות אותם, ויוכלו פשוט לומר: "הי חבר'ה, יש בקשות?". אני חושבת על ההפתעה הגמורה שלהם מול הקהל הרב, כמו גם על הפתעתו של פורטיס מההיענות שהוא זוכה לה בהופעות בפריפרייה, והחשש הזה שלא יגיע קהל גם אחרי קריירה ארוכת שנים. אולי זה לא רק פוביה של חוסר ביטחון או חשש כתוצאה מכוויות מן העבר (הקספרים הכירו את הפכפכיותו של הקהל באלבומם השני והשלישי), אלא גם סוג של יכולת מופלאה אף פעם לא להתייחס למאזינים שלך כמובן מאליו. גם במוזיקה, כמו גם במערכות יחסים, מרגישים את ההבדל.