בכל רחבי הרשת התפרסמו ידיעות שהבילויים מתפרקים. אחר כך באו ההספדים, אחריהם ההכחשות. לאור ההיכרות עם אופיים ההפכפך של חברי ההרכב, התייצב קהל גדול בתור הארוך מול קופת בארבי ת"א כדי לשאוג מולם: "אל ת-ת-פ-ר-ק-ו!". ואנחנו, כי לא נעים, שתקנו ורק הנדנו ראש בהסכמה לשיר: "למות כמו אח של רוברט קראמב… את זה אני רוצה, את זה אני רוצה"

נדמה שמעולם לא הלכנו הביתה. אחרי שני לילות 'פלונטר' בבארבי שוב חזרנו לזירת הפשע, כמהים לשעות שינה ופיצה משפחתית, ומיד התמוטטנו על אחת המדרגות עד שתתחיל ההופעה. על אותה מדרגה, חצי מטר שמאלה, ישבתי לפני חמש וחצי שנים, בפעם הראשונה שראיתי את הבילויים בהופעת חימום בת ארבעה שירים. הם היו אז שלישייה, וכרובי טרם צימח זקן. הקהל זיכה אותם באותה התעלמות מבטלת שבה מתקבלות הופעות חימום אלמוניות בערב חמישי, כשאתה עייף משבוע עבודה ארוך ורק רוצה להגיע כבר למנה העיקרית. בצליל הראשון הזדקפנו בהפתעה, בשיר השני כבר התאהבנו. כתבתי עליהם ביקורות כה אוהדות בפורומים שונים עד כי גולשים חשדו שהינני דמות פיקטיבית ולא מתוחכמת במיוחד מטעם מערך יחסי הציבור של NMC. כשעוד חילקו פלאיירים מחוץ לבארבי הציג אותי מישהו בפני ימי ונועם שתהו: "את בן אדם אמיתי?! היינו משוכנעים שזה כרובי שכותב עלינו שבחים בשם בדוי". אנחנו לגמרי בעדם. ובגלל זה סיננו מבין השיניים כדי לא להרוס את החגיגה: לכו על זה, תתפרקו.

דווקא אחרי יציאת האלבום השני והמשובח, כשהצליחו במשימה הלא קלה להעביר את האנרגיה והצבעוניות שלהם מהבמה לגרסאות האולפן, נדמה שלא נשאר מאלו עודף לסיבוב ההופעות שאחרי. כפי שכתבתי על ההופעה הראשונה בסיבוב – הם מקצועיים לעילא, כל תו במקום, עושר כלי נגינה, השירים נשמעים מצוין, אבל הכל צפוי לעייפה. מהבילויים ציפינו ליותר. במשך חמש וחצי שנים הם עברו גלגולים רבים ותמיד ידעו להפתיע ולגוון את העיבודים: האווירה הצוהלת, קטעי הקישור והסולואים הביזאריים במורס/מאוורר/ברווזי אמבטיה מימי כרובי; הסימפולים המפתיעים של סקולמאסטר עם להקת אלטלנה, נגינת הקלימבה שומטת הלסת ב"ערבב את הטיח" בסיבוב הקודם, ושירים חדשים שתמיד הצטרפו למערך המוכר. הפעם הכל היה צפוי מדי, מוכר, והעיבודים נשארו כמה שיותר קרוב לאלבום. נדמה שאין להם חשק ליותר.

היתה אנרגיה סוערת בבארבי, אך היא נבעה כמעט אך ורק מהקהל, לא מהגרעין הקשה של הלהקה. על מיה דוניץ, לעומת זאת, ראיתם שהיא נהנית מכל רגע. הנה היא מצפצפת בברווז פלסטיק, מכה באגרופים על הקלידים, לפתע מסתובבת אחוזת עמוק סביב עצמה תוך נגינה, מנגנת באמצעות כף הרגל, הראש, החזה. "גימיקים זולים", אומר ימי והקהל צועק בתגובה: "גי-מי-קים זו-לים! גי-מי-קים זו-לים!". הקהל היה המופע האמיתי. המעריצים המושבעים הפכו את הבארבי למופע האימים של רוקי. במקום אורז הם נופפו באותם לחמים מאורכים ב"אין בגטים בגטו", זרקו מטבעות ב"שקל עשרים", העיפו תיונים באוויר ופינג'אן בהמנון הסוחף הנהדר של "משהו כמו תה", פצחו בהורה סוערת בציטוט מירדנה ארזי ב"נפוליאון", ולקינוח המטירו פטרוזיליה על הבמה (גם הבילויים לא הבינו מדוע. בדיעבד הבנתי שמדובר בחוסר יכולתם של אותם צופים לזהות בשוק כוסברה בשביל השיר "קלון ב-G7"). האטרקציה האמיתית היתה בחורה אחת שעמדה בצד וכה נסחפה באושר רב עם השירים, עד שהצמידה להם ריקוד אירוויזיוני. מכירים את הז'אנר שהוגדר באותו מערכון של הגשש החיוור? כשהרקדנים מציגים כל מילה בתנועה – תנועה גלית עם היד ל"ים", כפות ידיים כניצן נפתח ל"פרח" וכן הלאה. עכשיו נסו לשער בנפשיכם את פוטנציאל הקאלט כשמציגים טקסטים הכוללים משפטים כמו "שנכנסנו על זברות לכפר" ו"שמעת שברומניה מדענים שיבטו קיפוד". היינו ממוגנטים אליה, וכמעט ששכחנו להסתכל על הבמה.

נדמה שיש יחס ישיר בין עייפותם של הבילויים מההופעות להצלחה. האם הם מפחדים ממנה? מעדיפים את תווית האלטרנטיב על המוזיקה שלהם? ואיך זה שהקהל מבלה כאילו אין מחר, אטום לתחושה הברורה שההרכב מנסה בכל זאת לדכדך מעט את האווירה, שהעייפות שלהם מורגשת ומונחת לו מתחת לאף? האם הם מעדיפים לא לראות, פשוט ליהנות ויהי מה? אולי זו הבעיה? המחאה הפכה לנבואה עצמית?

חזרתי לשיר השני בהופעה, לאחד הטקסטים המוצלחים בעיניי ב'שכול וכישלון', המתאר את המציאות בישראל כטיסה העומדת בפני התרסקות בעוד נוסעיה אדישים למתרחש, עוסקים בענייני היום-יום ומפספסים את התמונה הגדולה. "ומי שמפחד להסתכל יכול לקבל שק לראש בכל מיני צבעים/ ויש גם אוזניות עם שירים של פעם/ שתמיד עושים נעים". והם מצטטים: "באב אל וואד, באב אל וואד, לא יתחילו בלעדינו, באב אל וואד".

מכבש השירה בציבור והנוסטלגיה משטח כל שיר לכדי פס ייצור אחד, צעקני, שמח בכוח, מלא סימני קריאה אך עקר ממשמעות. השכול של באב אל וואד והחול של תוצאות הספורט של "סע לאט" הופכים להיינו-הך נוסטלגי נעים שאפשר להתרפק עליו. המילים הן רק צליל פונטי, העיקר שהן מוכרות מספיק כדי לשאוג בצוותא. אחד המחזות הסוריאליסטיים ביותר שראיתי בטלוויזיה הישראלית בעשור האחרון היה כמה רגעים מתוך מחרוזת גלי עטרי, עוזי פוקס ושרי בשירה בציבור בניצוחה של שרהל'ה שרון. אי שם בין 'לעולם בעקבות השמש' ו'ולנטינו', עמוק בימי הפיגועים התכופים של 2002, נשזרו מילות 'אין לי ארץ אחרת', נצווחות על ידי חבר'ה רוקדים וצוהלים: "אין לי ארץ א-ח-ר-ת!!! – רק הבנות! – גם אם אדמתי – לא שומעים אתכם! – בו-ע-רת!!!".

הביקורת של הבילויים הפכה למציאות. גם הטקסטים המקאבריים והזועמים שלהם הפכו לסיבה לחגיגה שמחה. אולי נמאס להם שטקסט הופך קרביים כשל 'תנשב הרוח' מתקבל בתיונים, שירת אחים והצגה בפנטומימה של "שנכנסנו על זברות לכפר"; שהניגוד בין הטקסטים הפסימיים ללחנים הצוהלים שקשה שלא לרקוד לצליליהם פעל באופן הלא צפוי. בהופעה, הלחנים ניצחו. מסתבר שגם בבארבי, כמו בסין, בלוויות נהוג לרקוד.

זה אולי נשמע דרמטי לומר "תתפרקו". זה לא. כולנו יודעים שבארץ התפרקותה של להקה היא רק תחילת הספירה לאיחוד המתוקשר. למעט נושאי המגבעת ואיזולירבד (במקרה של השנייה אין מדובר במשאלת לב), כולן התאחדו, לפעמיים יותר מפעם אחת. לו רק עם ישראל היה מתאחד בתדירות של כוורת. בילויים יקרים, תתפרקו לשנה-שנתיים, תיזכרו מה אהבתם פעם בבמה, תתחילו להתגעגע לזה, ואז שובו בחזרה.

ולפעמים החגיגה נגמרת, כיבוי אורות

טרוניה לסיום: חיים, תדליק את האורות בבקשה!

אני תוהה כמה מקוראי הפוסט הזה ראו את הפרסומות באייטיז ממנה לקוח המשפט שלעיל. גם אם אינכם מבוגרים מספיק, כולכם יכולים לראות את התמונה שמעליו. חדי עין אולי יבחינו שפרט אליה אף אחת מהתמונות בפוסט הזה לא צולמה בהופעה הנסקרת בו, אלא בהופעה הראשונה בתל אביב בסיבוב של האלבום. ומדוע? כי התמונה הזו לא צולמה בסופה של ההופעה, עם כיבוי האורות. לא, כך נראתה (עד כמה שאפשר להשתמש בפועל הזה) הבמה במהלך שיר שלם כמעט ועוד פעמים נוספות במהלך ההופעה.

לאחרונה פשטה תופעת התאורה הלא מאירה. פנסים אחוריים למשל שצורבים את העין ומטילים צל על פני המופיעים הנותרים בחשיכה מוחלטת. או פיק-אפ ברים שהפכו לאתרי הופעות ומסתפקים בפנס אחד סטטי על הסולן, חצי פנס כחול על הבסיסט ואפילה על כל השאר.

יש שיאמרו שאני מתעסקת בזוטות, אבל איני מצפה מכל הפקה קטנה לארגן לי פנסים מסתובבים ותצוגת קרני לייזר. כן, הופעה יכולה להיות הכי מרגשת בעולם גם עם תאורה של פלורסנט, כי המוזיקה היא העיקר (מנגד, תאורה טובה באמת יכולה להוסיף המון לחווייה). ועם זאת, הקונספט של ללכת לראות הופעה יעבוד טוב יותר אם נצליח לראות משהו. מה הטעם בהופעה אינטימית אם אינך יכול לראות את פני המופיעים? את הבעות הפנים, המחוות הקטנות, האינטרקציה בין הנגנים. פנס קדמי, זה הכל. תדליקו את האורות בבקשה.