ימי ויסלר: אנחנו מתקרבים לסוף ההופעה ואנחנו רוצים להודות לכם שבחרתם לגור בכפר סבא.
~מחיאות כפיים~
ימי ויסלר: מישהו היה צריך לעשות את זה.
~צעקת "ווואווו!" עולה מהקהל~
ימי ויסלר: אתם לא מכפר סבא?
קהל: לאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא!!!
כפר סבאי אחד בסדום: כן!
ימי ויסלר: כן, מי גר בכפר סבא, אה? רק מפסידנים גרים בכפר סבא!
~חצי דקה של תשואות ומחיאות כפיים סוערות~
(מתוך הבוטלג 'רק מפסידנים גרים בכפר סבא', שהוקלט בבארבי המקומי בספטמבר 2004)

כשכתבתי כאן לראשונה על סגירתו הצפויה של סניף הבארבי בעיר בה גדלתי, הרהרתי באפשרות לכתוב אחרי ההופעה הסוגרת פוסט פרידה ממועדון הרוק היחידי ביותר ממאה שנותיה של העיר שייאגד כל מיני אמירות והתייחסויות משעשעות לכפר סבא שנאמרו במהלך הופעות במקום, כמו זו שלעיל. אין יותר מדי כאלו. רוב האמנים כנראה העדיפו להדחיק את המיקום. זה בסדר, גם אנחנו. אלא שבינתיים סגירת הבארבי נדחתה בחודש, ועוד שבועיים, ואז עוד כמה שבועות, והיתה הופעת סיום, והופעה אחרת אחריה, ועוד אחת, ופרידה סופית בהחלט (אגב, כל ההופעות החגיגיות היו של להקות קאברים להרכבי חו"ל באופן מבאס בהחלט – ככה נפרדים ממקום שמתפאר בסלוגן 'בית ליוצרים ישראליים'?), ולסיום הופעה אלמונית לגמרי. והשער נסגר. אך לא באופן סופי, מסתבר.

אלו החדשות הטובות: את מה שלא הצליחו לשנות פניות רבות מתושבים, אמנים וראש העיר, שינתה הצעה מפתיעה. יעל שחם זנדר ודוראל זנדר, שניים מבעלי מועדון הקמלוט בהרצליה שמכרו לאחרונה את חלקם בו, הציעו לבעליו של הבארבי, שאול מזרחי, להיכנס לסניף הכפר סבאי כשותפים ולהמשיך להפעילו החל מחודש יולי הקרוב.

על פניו השידוך הזה בין הבארבי לקמלוט השונים כל כך בהווייתם אולי נשמע קצת מוזר: המועדון האפלולי, המעושן והמחוספס באזור התעשייה, עם החומוס והקהל הצעיר, מול המקום המעוצב והמואר, העמוס בשולחנות וכסאות מהוגנים המסמנים שאסור לרקוד, שתמיד החזיק במדיניות משמחת נגד עישון בחלל המרכזי, הפונה לקהל בורגני ומבוגר ומציע לו תפריט ארוך עם קנלוני חצילים ותרד וסופלה שוקולד. השוני הזה התבטא בזמנו כשאלג'יר, להקת הבית של הבארבי, הגיחה להופעה אחת בקמלוט והרגישה כה זרה, עד שמיהרה להציע לקהל את מה שבקמלוט נשמע כלא ייאמן – לדחוף את השולחנות והכסאות הצידה כדי לעמוד ולרקוד (וליתר ביטחון, ירדה מהבמה כדי לעזור בהזזת הרהיטים).
לטעמי, אם שני השותפים החדשים ישכילו לשלב את היתרונות של כל מקום, מדובר בשידוך משמח עם פוטנציאל אדיר. תארו לעצמכם את הבארבי, עם אותו תמהיל של הופעות, אווירה וקהל, אבל בסטנדרטים של הקמלוט. נדמה שזה כבר מתרחש: החל מתחילת החודש עובר המקום שיפוצים נרחבים, מהרצפה ועד תקרה אקוסטית, תאורה, הגברה ושירותים. יש לקוות שבתוכנית כלולים גם מפלסי גובה שונים לטובת בחורות בגובה מטר שישים כמוני בהופעות עמידה (בנקודה הזו תמיד העדפתי את הסניף התל אביבי). נשמע מבטיח, וביולי – הי, בדיוק בזמן לסיבוב החדש של סחרוף – תסתיים ההמתנה ונוכל לבדוק את הבארבי המחודש והמסקרן. אפשר להתחיל לנחש מה תהיה ההופעה הפותחת: שוב אהוד בנאי? פורטיס, בהופעה ראשונה של ממש בעיר? קספר? עוד להקת קאברים (בררר)? אני אהיה שם, עם או בלי חפצים קהים.

המלצה קטנה ולא קשורה בעליל: מחר, יום ראשון, בשעה 16:00, תהיה סוף סוף סיבה טובה להאזין לגלגלצ – שידור חוזר לספיישל במלאת 30 שנה לאלבום המקסים 'הכבש השישה עשר', כולל שיחה עם החבורה המוכשרת הזו. איזו דרך מקסימה לפתוח את חג הגבינות המלבב.

במשך מספר שנים התנוסס בכניסה לבארבי כפר סבא שלט קטן ובלתי מורגש. כדרכם של שלטי אזהרה רוב העוברים והשבים והעומדים בתור לקופה לא נתנו עליו את הדעת, אבל אותנו הוא הצחיק כל פעם מחדש. הוא נשא את הכתובת המשונה: "הכנסת חפצים קהים למועדון אסורה בהחלט".

תמיד דמיינו איש אבטחה מפשפש בתיק שלנו ובין סכין הקצבים הענקית, דוקרן הקרח וכוכבי הנינג'ה מוצא לפתע ספר או את הפנאל של הרדיו מהאוטו או פלאפון ומזדעק: "בלי חפצים קהים!". לעתים תקף אותנו החשק להגניב חרב סיף חדה בתיק ולחכות שיעירו לנו, ואז להצביע על השלט בתחושת ניצחון. שקלנו מפעם לפעם להעיר משהו בעניין, אבל למה לקלקל את החיוך הקבוע במפגש המחודש עם השלט האווילי בכל הופעה בעבור שלט הגיוני יותר. קצת מעליו התנוססה כרזה נוספת ששעשעה אותנו, שהציגה את ההופעה החדשה והמרגשת "ליאור קרואלי: השירים הלא מוכרים" – שינוי תהומי ומבורך מהסט-ליסט השחוק ששמענו אינספור פעמים, רוויי עשרות להיטיו המפורסמים והטחונים עד זרא של ליאור קרואלי.

יש לי חיבה לשלטים אידיוטים. עד היום איני יודעת מדוע כמעט ולא צילמתי בביקורי באוסטרליה, ארצם של שלטי הזהירות המצוירים המשונים בתבל. כולנו מכירים את "זהירות, קנגורו חוצה", או קואלה, או גמל, או פינגווין, אבל "זהירות, קסוארי"? ועוד בגרסת הלפני ואחרי המפורסמת שנוסע כלשהו הטיב לצייר על השלט המקורי? אגב, ככה נראה קסוארי, אם תהיתם.

זממתי לקחת את השלט הזה כמזכרת מסניף הבארבי הכפר סבאי, שבעוד כשבועיים-שלושה ייסגר ויחזיר לעיר את השממה המוזיקלית שהיתה כאן עד בואו. כשטלי ואני עברנו ליד אותו קיר בשבוע שעבר רציתי לתעד במצלמתי את השלט לדראון עולם, אלא שגיליתי לחרדתי שהוא נעלם. גם הכרזה של ליאור קרואלי גורדה, ופתאום עמדנו מול קופות ריקות וקיר ריק, שום דבר לחייך בגינו, ופתאום הסגירה הצפויה נראתה מוחשית מתמיד, ואפילו נטולת מזכרת לקחת הביתה (מה הסיכוי שמישהו יאשר לי לקחת את השלט הענק של הופעות השבוע הראשון מחלל הכניסה? ואם כן, איך לעזאזל אסחוב אותו מרחק ארבעים דקות הליכה?). כל כך רציתי את השלט הזה. מבאס.

טלי סיפרה שכאשר מתרגמים בסין שלטים לאנגלית לעתים נאבד משהו בתרגום – ההיגיון. כך קרה שבעודה מטפסת על גבי יותר מדי מדרגות להר כלשהו, נחו עיניה על השלט המצולם מתחת לפסקה זו. לא ברור מה כתוב באותיות הסיניות שיכול היה להוביל לכתובת הביזארית הזו. אנחנו מהמרות שזה היה אמור להיות "Keep Order". כך או כך, הרי לכם עוד מקום חוץ מבארבי כפר סבא שאליו אתם מוזמנים בשמחה להביא את אלות הפלדה האישיות והקהות שלכם.

צילום: טלי פרדסא. תרגום לאנגלית: דקסטר מורגן

קהל נלהב בהופעה סוערת בבארבי כפר סבא. בקרוב זה ייראה כמו פטה מורגנה

צמחתי בעפולה, דבר שם לא קרה
כל האורות כבו בדיוק בשש ועשרה
לא היו חיי לילה בעפולה
לא היו חיי יום בעפולה
לא היו חיים בעפולה
לא היו תנאים בעפולה
עיר סלואו, עפולה
(מתוך 'דיסקו כביש הסרגל')

נתקלתי בשיר הזה של יונתן גפן, מעין תשובה דיסקו-סבנטיז ישראלית ל-Small Town של ריד וקייל, באיזו תוכנית רדיו מאוחרת בימי התיכון שלי וחשתי הזדהות עמוקה. גדלתי בכפר סבא ולא בעפולה, באייטיז ותחילת הניינטיז ולא בשנות השבעים, הדיסקו שלי היה רוק, ברי סחרוף במקום ג'ון טרבולטה, ובמקום תקליטים היו הקסטות ואחריהן הדיסקים. אבל משהו מיד דיבר אליי בתחושה הזו של להיות לכוד בעיר קטנה שהיא ואנשיה רחוקים מכל הסצנה התרבותית ששובה את לבך, כשבסוף אתה נאלץ לחוות אותה בעיקר בין קירות חדרך, רק אתה, הרדיו ומערכת הסטריאו, עד בוא רשיון הנהיגה.

אף פעם לא הבנתי את הביטוי "רק חמש דקות מכפר סבא". מה התועלת בהיותך חמש דקות מכפר סבא, פרט לכך שעתה נותרו לך רק עוד 25 שעות נסיעה לתל אביב, או שעה פלוס בפקקים של הבוקר, או שעה וחצי באוטובוס המאסף בלילה? בשנות התבגרותי המרחק הגיאוגרפי בין כפר סבא לתל אביב נראה כמרחק שנות אור. אבא היה קונה לי במיוחד את המקומונים של העיר הגדולה, ובהם הייתי קוראת על רוקסן, פורטיס, נושאי המגבעת, אהוד בנאי והפליטים, רונן בן טל, שהיו ממש מילות קסם עבורי. תקופת הזוהר של הרוק הישראלי זהרה מעבר להרי החושך בדמותו של כביש מספר 4, ובכיתה שלי העדיפו את שלמה ארצי. לא היו חיי לילה בכפר סבא, לא היו חיי יום בכפר סבא. לא היה רוק בכפר סבא, ובהגדרתה של מחלקת התרבות של העיר את המושג "רוק" מדובר בכל מוזיקה שאינה קלאסית, שאינה כוללת צלילי אקורדיון משובבים ו/או שירה בציבור, או שנכתבה על ידי מישהו ש-רחמנא ליצלן- עדיין לא מת או מאושפז במחלקת "תשושים" בבית אבות. מבחינתה רוק היה אירוע טרגי חולף בחייו של הנוער הישראלי הפוחז שאין לעודד אותו, ותמיד נופפו לראייה באותה הופעה של משינה בהיכל התרבות העירוני לפני 15 שנה, עת בהשפעת המוזיקה השטנית והמסרים החתרניים של "אני רוצה מכונית" הנוער קם מכסאותיו ורקד במעברים כנשוך נחש למרות מחאותיהם הנחרצות של הסדרנים. גוועלד!
המשך…