9 תגובות
בפאתי שכונת לה רקולטה בבואנוס איירס שוכן האתר היפה ביותר בעיר. יש בו בתי שיש מפוארים, עטורים פסלי מלאכים, צריחים כנסייתיים-גותיים, שערים של פרזולי ברזל שנעשו ביד אומן, חלונות ויטראז' צבעוניים, פיתוחי ארט-דקו, עיצובי אר-נובו, גילופי אבן, תחריטי ברונזה ושדרה שלווה נטועה שתי שורות עצים. רק דבר אחד חסר: בכל הפאר הזה לא מתגורר ולו בן אדם חי ונושם אחד
אז מי מתגורר בשיכון יוקרתי זה, פרט לחתולים משוטטים? ובכן, כל שמנה וסולתה של ארגנטינה. אחרי מותם, זאת אומרת. ברוכים הבאים לבית הקברות רקולטה (Recoleta Cemetery).
בית הקברות נפתח ב-1822 כמקום מנוחתה האחרון של החברה הגבוהה של בואנוס איירס: נשיאים לשעבר, זוכי פרס נובל, סופרים ואמנים, מצביאים, גיבורי האומה, עשירי העיר והדיירת המפורסמת ביותר, אוויטה פרון. במטרה לפאר את שם המתים, הושקע ממון אדיר בהקמת אנדרטאות ומאוזוליאומים מעוצבים עד לפרט האחרון, כל אחד גדול יותר ומעפיל על רעהו. חלקם כה גדולים שהם נראים ככנסיות מהודרות או מקדשים עתיקים מהעולם הישן, ולעתים אכן מדובר בסוג של אחוזה משפחתית – מבנה המכיל את ארונותיה של כל השושלת, כולל חדר כניסה קטן.
כמו רחוב אירופאי מסוגנן, רק עם עוברי אורח עשויי אבן
צריחים שכמו לקוחים מספר אגדות, מבט מרחוק ומקרוב
בית הקברות הוא 99% קתולי. יש קבר יהודי אחד. אבל יש גם מנורה!
"בתי המתים" הם במצב טוב ומרווחים מעט יותר מלא מעט דירות מחולקות בתל אביב…
כשמסתובבים כאן קשה להאמין שכל כך הרבה כסף ועבודת אמנים הושקעו בהנצחת המוות, ולא בחיים. יש במקום יצירות שיש מרהיבות שהיו מרגישות בבית באתריה הנבחרים של איטליה, עבודות ויטראז'ים צבעוניות נהדרות שרק המתים שבתוך המאוזוליאום יכולים להביט בהן וליהנות מהן כהלכה, ומגוון סגנונות בנייה רחב: ניאו-קלאסי, גותי, ארט דקו, ביזנטי ואפילו מוטיבים פרעוניים שהיו במודה בשנות ה-20 של המאה שעברה, כשהתגלה קברו של תות-אנך-אמון במצרים.
נותנת מנוחה לכנפיים על כנפיהם של אחרים
נא לדפוק בדלת לפני שנכנסים
מלאכים בשמי בואנוס איירס
מתאבלים נצחיים
רוב הקברים מטופחים, אולם חלק ממשפחות המתים עזבו את המדינה, ירדו מנכסיהם או הצטרפו אל קרוביהם. לכן לא נדיר לראות קברים מתפוררים מכוסי אבק וקורי עכביש, וקירות סדוקים, שבחלקם צמחים היכו שורש. בעיניי אלו דווקא משווים להם איזשהו קסם מיוחד ומסתורי מול השדרות המלבבות וארמונות השיש המצוחצח הסטריליים.
הבחורה שאתם רואים בתמונה למטה מצד ימין היא ליליאנה קרוסיאטי דה סאסאק. האגדה מספרת שכאשר שהתה בחופשה באוסטריה עם בעלה היכתה מפולת שלגים במלון בו גרה, וקברה אותה במיטתה. כלבה האהוב, כך אומרים, מת בדיוק באותו יום בביתה שבארגנטינה.
כצפוי, אגדות אורבניות שונות נוצרו סביב חלק מהקברים. הפופולרית ביותר היא אודות מצבת האר-נובו העטורה פרחי אירוס של רופינה קמבסרס. רופינה התמוטטה ומתה באופן מסתורי ב-1902, מיד אחרי מסיבת יום הולדתה ה-19. השמועה מספרת שיום אחרי קבורתה נמצא ארונה פתוח. רופינה, שהיתה אמורה בערב מותה לצאת עם משפחתה לתיאטרון, מיהרה לעזוב את קברה ולהגיע אל המפגש המתוכנן, אולם בשער בית הקברות נפלה ומתה, הפעם באופן סופי ומוחלט. היום ניצבת דמותה משיש בהיר בדלת המאוזוליאום, כמו מתכננת בריחה נוספת.
רופינה הנמלטת. מצד שמאל למטה: סורגים מעוצבים
האגדה החביבה עליי היא אודות דייויד אלנו (שאת קברו לא צילמתי). אלנו עבד כשרת בבית הקברות במשך 29 שנה, החל מ-1881. השנים הרבות של שוטטות בין הרחובות והמבנים רבי ההדר והרושם עשו את שלהם, ואלנו גמר אומר לרכוש לו חלקה לימי הנצח באזור הנדל"ן המשובח ביותר בעיר. הוא חסך פרוטה לפרוטה ממשכורתו, ואף נסע לאיטליה לבחור שיש מתאים לחצוב בו את פסלו. כשהורכבה המצבה במקומה נותר רק דבר אחד כדי להשלים את המשימה, ולכן התאבד לצדה והובא אחר כבוד למגוריו החדשים.
הקבר של משפחת מהגרים איטלקית, המציג את אבי המשפחה יורד מהספינה אל אדמת ארגנטינה. הירידה לפרטים מדהימה: אפילו כפתורי המכנס מגולפים למשעי בשיש
בין חיים למוות: ממש מעבר לחומה נמצאים "בתי החיים", בנייני קומות רגילים של העיר, עם מרפסת המשקיפה אל בית הקברות
על רוב חלונות הזכוכית אפשר רק להציץ מבין סורגי דלתות הקברים. נו, לפחות למתים יש נוף
לסיום, קצת חיים: את מצבתו של ד"ר טוריביו דה אברסה מכסים צמחים מטפסים שמוסיפים ליופיה. ואילו ממש מחוץ לחומת בית הקברות נתקלתי בעצים בעלי עלים אכולים וגוססים, שכל מה שנותר מהם הוא רק שלד עדין כמפית תחרה, שתיכף יצנח ויקמול עד אבק.
(ומה שיותר חשוב, שני רחובות משם יש מאפיה מצוינת)
למידע נוסף: הבלוג After Life מוקדש לתיעוד בית הקברות רקולטה – הסיפורים שמאחורי הנפטרים, יצירות האמנות ותמונות מהמקום. תאמינו לי, התמונות שבחרתי לפוסט (בקושי רב, מיותר ממאה שצילמתי) הן רק קצה הקרחון של יפי המקום.
פוסטים מצולמים נוספים מארגנטינה:
ארץ-אש-אין-מדורה: אושוואיה ונופי ארץ האש (טיירה דל פואגו)
איגואסו: פרפרים שוב חגים בתמונה
איגואסו: מפלים, לטאות והמקל המטייל
9 תגובות עד כה
כתיבת תגובה
קצת קריפי כל הקטע שזה בית קברות, אבל בהחלט תמונות יפות. אהבתי את הגוון האדמדם שלהן
תגובה מאת פרצופים 12.25.09 @ 15:10היה מפחיד יותר לולא זה היה בית קברות, אלא סתם שכונה מאוכלסת בגופות…
בגוון הספיה לצילום אתרים עתיקים ואתרים מקבריים התאהבתי כשניסיתי לצלם עיירת ציידי לווייתנים נטושה ומעוררת צמרמורת במהלך השיט לאנטארקטיקה. גם התמונות הללו יגיעו לבלוג מתיישהו.
תגובה מאת יעל 12.25.09 @ 17:50נפלא, נפלא, נפלא.
תגובה מאת דורצח 12.25.09 @ 22:36תמונות נהדרות. נראה לי שהייתי נהנה להסתובב שם מאוד. מתנגן לי בראש חיים של נקמת הטרקטור…מסכים איתך לגמרי לגבי קורי העכביש והאבק. כשראיתי את התמונה הראשונה חשבתי "וואו, אם זה בכוונה ככה הם גאונים".
תגובה מאת nakamir 12.28.09 @ 8:54האחרונה פשוט יפהפיה, יפהפיה.
תגובה מאת אסף 01.01.10 @ 20:05[…] מנת המורבידיות הזו לא הספיקה לכם, חכו לפוסט הבא הגדוש בקברים פוטוגנים בחמישי. שמור בנושאים: כללי, תלונות כלליות | 24 תגובות […]
פינגבאק מאת אפילו עז 06.09.11 @ 18:40[…] אי המתים של בואנוס איירס (פוסט מצולם) […]
פינגבאק מאת הפלגה רחוקה ואיטית של נת"ב מס’ 76 | עמי סלנט 10.07.11 @ 21:38כתיבת תגובה