4 תגובות
כששומעים את השם "ארץ האש" חושבים על הרי געש פולטי עשן, לבה כתומה ומבעבעת וסילוני קיטור מתפרצים מהאדמה. בארץ האש שבקצה הדרומי של יבשת דרום אמריקה אין אף אחד מאלו. זהו ארכיפלג של יערות ירוקים, הרים מושלגים, מזג אוויר קר ובתי עץ צבעוניים ומתוקים בעיר שטוענת לתואר "סוף העולם". פרדיננד מגלן, האירופאי הראשון שהגיע לאזור, ראה מספינתו את המדורות שהדליקו המקומיים כדי להתחמם בלילה הקר, וכך זכה המקום לשמו. כיום תמצאו את האש בוערת רק באסאדו של מסעדות הבשר המצוינות באושוואיה. בקיצור, ל"ג בעומר הוא סתם תירוץ לפוסט מצולם מטיירה דל פואגו המקסימה שבארגנטינה.
ציור קיר ומדרגות באחד הרחובות התלולים של אושוואיה. רק אלף קילומטר מאנטארקטיקה
לקראת נחיתה. הצצה על ארץ האש מהמטוס
הנחיתה בארץ האש עוצרת נשימה. המטוס מנמיך אל תוך שמיכת העננים ובחורים שביניהם צצות פיסות של אגמים ופסגות הרי האנדים. סיבוב מעל האוקיינוס שמתפתל בתוך תעלת ביגל בין איים עטורי יער והרים, ובאופק כבר רואים את אושוואיה הציורית, שבתיה כמו צעצועים קטנים בשלל צבעים שנצמדים לחוף ואז הולכים ונעלמים אל תוך היער שבמורדות ההרים. כמעט נוגעים במים ופתאום צץ מאי שם מסלול נחיתה. ברוכים הבאים לארץ האש.
אושוואיה. מבט אחד מכיוון הים ואחד מראש ההרים
משרד התיירות הארגנטינאי משווק באגרסיביות את אושוואיה, העיר הדרומית בדרום אמריקה, כ"סוף העולם". הוא לא נותן לקיומו של כפר צ'יליאני נידח ודרומי יותר לבלבל אותו, כמו גם לעובדה שהקצה האמיתי של התבל נמצא במרחק אלף קילומטר – באנטארקטיקה. בכל מקום יציעו לכם חותמות "סוף העולם" בדרכון ושלטים המבשרים על תום כדור הארץ תלויים בכל פינה. כמה חבל שלא היתה לי ערימת מדבקות של "לא נכון" בתרמיל.
התיירים קונים את ההצגה. רובם יראו בה קצה נידח של הטיול בארגנטינה ולא יקדישו לה יותר מיום-יומיים, גג ארבעה, של חותמת בדרכון, קניית מזכרות, אולי יום אחד בפארק הלאומי והצצה בקרחון מרטיאל (שתמיד נזכרים לספר לכם שהוא נמס ברובו בדיוק כשהגעתם לסוף העלייה). אנחנו נאלצנו להישאר בה שלושה שבועות כדי לארגן את המסע לאנטארקטיקה ולחכות לספינה, והתאהבנו. בתושבים הידידותיים, בכלניות המפלצתיות בגודלם בחצר מוזיאון סוף העולם, בתורמוסים הצבעוניים בכל פינה, באכסניה החמימה שלנו, ביערות הנפלאים סביב, בפלגים הקטנים שמפכפכים בהם, באמפנדות (כיסוני בצק ממולאים) של Un Lugar האהובה, אפילו במזג האוויר ההפכפך והסורר, כשכל בוקר אתה מציץ מהחלון לבדוק מי צדק בהימור לגבי אילו הרים נעלמו היום מתחת למסך עננים שחורים.
תורמוסים צבעוניים בדרך לקרחון מרטיאל הנעלם
במעבה היער
עבור כל כך הרבה מטיילים, הפסגה היא היעד הנכסף, גולת הכותרת. היער הוא סתם אסופת עצים שצריך לעבור במהירות בדרך. איזה פספוס. היערות כאן קרירים ומסתוריים, מלאים חזזיות וטחבים והמון המון ירוק. מי שיילך לאט ובשקט יגלה ציפורים או סחלבים לבנים קטנים, והרבה יופי. בניגוד לתצפית רחבה שמהממת אותך בבת אחת ביציאה מהיער לפסגה, כאן היופי טמון בפרטים הקטנים.
סימון שבילים על עץ עטור בצמח שזכה לכינוי החיבה "שערו של איש זקן"
חזזית על גזע עץ
כן, צילמתי המון. להמשך עברו לעמוד הבא.
4 תגובות עד כה
כתיבת תגובה
וואו! פשוט מקסים.
תגובה מאת הילה 05.17.09 @ 21:17פשש…איזה תמונות, חשבתי שהמפל הנעלם ישאר הסוד שלנו מקצה העולם 🙂 …אבל סחתיין, שיחקתם אותה…מת עליכם.
תגובה מאת הדרוזי מסוף העולם 07.11.09 @ 23:55כתיבת תגובה
עמודים: 1 2
4 תגובות