האם שמעתם על פרויקט 'שורה בציבור' של הבלוג 'עונג שבת'? בפרויקט החביב הזה, שהחל לפני שנים מספר, התבקשו הגולשים לבחור שורה חביבה עליהם משיר לועזי או עברי, לרשום אותה על פתק קטן ולהדביק אי שם במרחב הציבורי – ברחוב, באוניברסיטה, על ספסל בשדירה, לוח מודעות עירוני וכו' – ולתעד בצילום. מעין יצירת אי קטן ומפתיע של מוזיקה בלב המציאות המלאה ברעש לבן, כזה שיהיה כיף להיתקל בו לגמרי במקרה. הנה ההסבר של גיאחה על הפרויקט, והנה כל השורות שניתלו במסגרתו.

כשהגעתי לאנטארקטיקה החלטתי להפתיע את גיאחה ולצלם עבורו את השורה בציבור הכי מרוחקת ונידחת על פני כדור הארץ (הנה היא כאן). היו מי שצחקו שכדי לתלות פוסט-איט במקום יותר רחוק מזה אצטרך לטוס לחלל. שטויות. המעבורות משייטות בגובה של כמה עשרות, מקסימום מאות, קילומטרים מכדור הארץ. זה כמו לנסוע לבאר שבע, רק במאונך. ואין שם ולו פינגווין אחד לרפואה כדי להצדיק את המאמץ. ועל כן, אחרי שהגענו לקצה של העולם בו אנו חיים, חשבנו שיהיה זה הולם אם נגיע בדיוק אל האמצע שלו.

אי הפסחא מכונה על ידי תושביו "טבור העולם". יש בזה משהו. מדובר בחתיכת אדמה בגודל של פחות מ-180 קילומטר רבוע שנעוצה במרכז בטן הכלום הגדול והכחול של האוקיינוס השקט בבידוד מוחלט. הטיסה הקרובה חוצה 3,700 קילומטר כדי לנחות במסלול הטיסה היחיד של הפופיק של כדור הארץ, שהתפרסם בזכות פסלי ענק של ראשי אבן מסתוריים שמנקדים את נופיו הגעשיים-ירוקים. הצטיידנו בכמה שורות עבריות, ויצאנו לדרך.

פסטורלי, לא? נזכרנו בשירו של אריאל זילבר מיד כשראינו את המואי (Moai; כינויים של ראשי האבן) הזה שכוב על גבו בחוף הים, בוהה מזה מאות בשנים בשמיים הכחולים. למעשה, שיר הבטלה רחוק מאוד מהמציאות העגומה: התרבות המופלאה שבנתה את הפסלים המיוחדים הללו גרמה לקריסתה במו ידיה. היא השקיעה את כל משאביה בהקמתם עד שכילתה את כולם, ואזי התדרדרה לרעב, מלחמות וקניבליזם. הפסלים שהיו מקור גאוותה ותקוותה לשגשוג עמדו חסרי אונים מול ההרס, עד אשר פנו התושבים האומללים נגדם, מיואשים ומאשימים את פאר יצירתם בחורבן. הם ניתצו והפילו את כל מבני האבן שעמלו שנים כה רבות על יצירתם. מאז שוכב המואי על גבו, עדות דוממת לתרבות שאיננה עוד.

ראש אחר התגלגל על החוף. כל המואי פונים אל פנים האי, לעולם לא מביטים אל האוקיינוס. וכי מה יראו שם? רק אלפי קילומטרים של כחול ותכלת עד האופק. ורק הראש הזה בדד, נפל מגופו ועומד בגבו אל הבמה בה עמד ואל חבריו הנפולים השוכבים על פניהם. מסתכל אל הגלים בפנים עגומות.

בהמשך החג אספר לכם בהרחבה על המקום המיוחד הזה. בינתיים, נותרה פתקית אחת אחרונה:

נו, זו היתה שורה מתבקשת.

(תודה לעופר על הנדסת תליית הפתקאות באופן שלא ייגע ויפגע באתרים הארכיאולוגים. תודה לססיליה שהצליחה באמצע אנטארקטיקה לארגן פתקיות פוסט-איט צהובות)

פוסטים נוספים בנושא:
הגדה של אי הפסחא – סיפורו של האי וגורלם העצוב של בוני הפסלים
הצד האחר של אי הפסחא – הביקור שלי באי הקטן: הכוכבים, האנשים וקונצרט בלתי צפוי