6:15, 29 ביוני 2013. היום היפה ביותר במסעי לשפיצברגן מתחיל: שמי קטיפה, השתקפויות מופלאות, קרח צף בשלל צורות והפתעות מהמין החייתי.

שבוע קודם לכן עוד היה צורך בשילוב אימתני בין מלגזה, תשעה סוסים, דלי מי קרח ותזמורת לכת שלמה כדי להעיר ולהוציא אותי מהמיטה לפני עשר וחצי לפנות בוקר של יום במשרד, וגם זה ביום עירני יחסית. עתה, כשהצלחתי לברוח ולהותיר את השגרה היומיומית במרחק של יותר מ-5,000 ק"מ ממיטתי החדשה, עיניי כבר היו פקוחות כשקריאת ההשכמה בספינת המחקר ואווילוב הקדימה את זמנה ברבע שעה.

ארון, מנהל המשלחת, ידע כנראה עם מי יש לו עסק מהיום הראשון. קריאות ההשכמה שלו היו כשל אבא טוב שמעיר בעדינות את ילדיו: עם קול רך ומלטף, כמעט לוחש, ודיבור אטי במיוחד. יכולת להספיק לצחצח שיניים ולטגן חביתה בין ה"בוקר טוב" לבין ציון התאריך, לבין עדכון בעניין מספר מעלות החום השורר מחוץ לחלונות תאי הספינה ("מזג אוויר טרופי של 6 מעלות צלסיוס"). או אז הגיע הרגע של למשוך לילדים את השמיכה: "אה, כן, הערנו אתכם עשר דקות קודם, למקרה שתרצו לראות את הניבתן שמנמנם על פיסת קרח בכיוון השעה שלוש מהחרטום".

תוך חצי שנייה מלאו חללי הספינה ברעש טפיפות רגליים מהירות, עולות, יורדות ורצות במבוך החדרים והמסדרונות בעוד האנשים המחוברים אליהן עדיין ממשיכים לתחוב את עצמם לעוד כמה שכבות ביגוד, תוך שהם מנסים להיזכר היכן לעזאזל עוברת הדרך להגעה לחרטום החמקמק.

כשעוברים בפתח המפריד בין חלל הספינה המחומם היטב לבין הנוף הארקטי המצונן, הקור מצמית את גופך למקום בבת אחת, ומעיף ממך את שאריות עייפות הבוקר במכת שוק של כפור. אבל הפעם קורי השינה שעוד נחו על העיניים נקרעו לאבק דק בגלל שוק אחר: הנוף שפגש את מבטינו ביציאה.

במהלך שעות הלילה (שהיה, כרגיל בסבאלברד בעונה זו, שטוף אור שמש לכל אורכו) עברנו מהנופים הקודרים והעקרים בצבעי האדמה והאפור לממלכת כל גווני הלבן עד כחול של ווּדפיורדן. נדמה שיד נעלמה מוללה ושיטחה את העננים כשישנו, ותפרה מהם שמיכה דקה של קטיפה חלקה כמשי, שכיסתה את רוב השמיים. מבעדה כדור השמש דלק כפנס מעומעם שאפשר להסתכל עליו ישירות, ולו אור רך ומוזר, חסר זמן. חתיכות קרח לבנות תכולות צפו מסביב בדממה מוחלטת, נחות על ים שטוח ומבריק להפליא, כמו מראה – הים נראה כמו השמיים והשמיים כמו הים, וביניהם פס הפרדה של רכסי ההרים שבשולי הפיורד והשתקפותם במים, שיצרו סימטריה מופלאה דמויית שרשרת דקה הנמתחת לאורך האופק.

כל היופי החייזרי הזה נע לאט לאט, בלי טיפת רוח. ואנחנו שעונים על המעקה עם מצלמותינו, נותנים לקסם לשטוף אותנו בקצב המזדחל שלו, עד שהים הסיע לעברנו את הניבתן המובטח, שעדיין התהפך במיטת הקרח שלו בשעת בוקר מוקדמת זו.

שפיצברגן בקיץ אינו יעד הולם לצלמי הזריחות והשקיעות. השמש נתקעת במעלה המרום למשך חודשים כאילו זו שעת צהריים תמידית, ומסרבת לרדת. אך באותו בוקר, אולי כדי לפצות אותנו על ההשכמה המוקדמת ואולי כי פשוט היה זה יום של קסם והפתעות, לכמה רגעים הצטהב האופק, כמו מזמן לנו כמה צילומים של אור זהוב דמוי תחילת זריחה.

בחזרה פנימה להשיב את הדם לפנים הקפואות ולמלא את הגוף בקלוריות ובקפאין, ושוב החוצה, כדי להתחיל לתור את פלאיו של וודפיורדן – פיורד (לשון ים צרה שעוצבה על ידי קרחונים) רחב ידיים בצפון איי סבאלברד. סירת הזודיאק הקטנה חרצה בתנועתה שובלים ותלמים על פני ראי המים, ואז הורידה אותנו ליד בקתת עץ נושנה וזעירה שנחה על חוף וורסלינסט (כף וורסלי).

איך אסביר מדוע התרגשתי כל כך מהשם? פרנק וורסלי, רב חובל ניו זילנדי, הוא אחד מגיבורי המשלחת עם הסיפור הכי מרתק לדעתי בתולדות אנטארקטיקה. אין שום דרך שאוכל לסכם את העלילה המטורפת הזו במשפט אחד, או בפחות משעתיים של דיבור רציף ונלהב, ולכן אפנה אתכם לספר הנהדר (ואפילו בעברית!) "אנדיורנס" של אלפרד לנסינג.
לפני 5 שנים נסעתי לאי ג'ורג'יה הדרומית באנטארקטיקה בעקבות המשלחת הזו, ופתאום אני מגלה שרב החובל שלה ואני נפגשים שוב, בדיוק בצד ההפוך משם של כדור הארץ. היום הזה רק הלך והשתפר.

חוף וורסלינסט, תצפית מגבעה סמוכה. באופק משמאל: ספינת המחקר ואווילוב

טיפסנו על גבעה סמוכה כדי לראות את פנים שטחו של כף וורסלי. מולנו השתפלה אדמה כהה עם כסות דקיקה של עשב צהבהב, שכמה איילי צפון ליחכו. פה ושם היו נקודות ורודות-סגולות של Purple Saxifrage, פרח זעיר מאוד שממהר בקיץ לזרוק מעט צבע על מתי מעט חלקי האדמה של סבאלברד שמפשירים לכמה שבועות מקיפאונם הקבוע. פה ושם התגלו הפתעות: ציפורים מקומיות, עצמות, מלכודות שועלים עתיקות – ואף לא טביעת רגל אדם אחת. הצעדים היחידים שהותירו במקום את רישומם היו של דובה וגור, שלצערנו כבר לא היו שם. אבל אנחנו רצינו כבר להגיע אל החוף שבאופק, שנראה כאילו ענק מסתורי שבר ראי והשליך את חתיכותיו השבורות למרגלות ההרים ופיזר פיסות קרח כמו גבישי סוכר כחולים בצדדים.

מסתבר שגם בחופים קפואים וחסרי חיים למראה יש צדפים
מהפייבוריטים שלי בעולם הצומח של סבאלברד (צפו לפוסט בוטני בהמשך): חזזית כתומה בלוק חייזרי נאחזת בסלעי החוף

הצמחים בסבאלברד זערוריים, מעטים וקשוחים, אפילו כשהם בצבע ורוד מזעזע

פנטזיות חופשת הקיץ האולטימטיבית של אנשים רבים סובבות סביב חוף, כזה שהם יגדירו במילים כמו בתולי או ציורי, ואולי גם בצמידות ל"אי בודד". בפועל הם מתכוונים לאי שלא התבודד מספיק מחברתם של יזמי כפרי נופש ומטוסים, ש"בתוליותו" של החול הלבן שבו כבר סוחבת עליה לא מעט נופשים בבגדי ים ובר סמוך, והציור שלו כולל טיפולי מסאז' בצל עצי הדקל ופנסיון מלא.
החופים שאני חולמת עליהם נראים כמו אדמה זרה, קרה וחייזרית. חופי סוף העולם. לא מזמינים, לא מחייכים אליך חיוך מעושה בעודם רושמים את בקשותיך על חשבון כרטיס האשראי שלך. כאלו שמקפיאים לך את הלב מרוב יופי ושוני מיוחד, ובדרך, מה לעשות, גם את האף וכל פיסת עור חשופה אחרת. עם אוויר צלול אבל "crisp", כזה שמרגישים בתוכו פתיתי אטומי קרח. באותו בוקר של קטיפה בסבאלברד, התהלכנו בדיוק על שפתו של חלום שכזה.

והחלק הכי אהוב עליי? צורות מוזרות של קרחונים.
למשל: ציפור ארוכת צוואר בפוזת לימבו.

הריסותיו של בית האופרה של סידני (משמאל):

על רגל אחת:

קרחונים ימיים שהשתקפויותיהם גורמות להם להיראות כמו כתמי רורשאך (ובהמשך היום נתקלנו בעוד רבים ומוצלחים יותר מאלו):

מיאנו לעזוב את החוף היפהפה ונשארנו על שפתו ככל שיכולנו, עד בוא הזודיאק האחרון. ארון ירד מהגבעה שממנה תצפת על האזור והצטרף אלינו בזודיאק. הוא נראה מהורהר. לשאלתנו הוא השיב בשאלה משלו: "אתם רואים את האי הזה שם מאחור?", והצביע על נקודה רחוקה באופק. "ראיתי על החוף שלו במשקפת כמה Buttery dots".
– ???
– באטרי דוט. נקודות בצבע חמאה, צהוב-לבן. סלעים.
– נו?
– הסתכלתי עליהם כמה דקות, ואז אחד הסלעים קם והלך לו.

העיניים שלנו נדלקו. הספינה הסתובבה, התוכניות השתנו, ועד מהרה יצאנו שוב בזודיאק אל ים המראה, כששאלה אחת מרחפת מעלינו: האם נצליח למצוא היום את דוב הקוטב הראשון שלנו?

ועל כך – בפרק הבא.