תמר אפק (קרוסלה), מארגנת הפסטיבל

איסר טננבאום

הגיטרה של אסף אבידן. נטול מוג'וז, אבל עם הרבה קסם

בסוף השבוע האחרון נערך פסטיבל המוזיקה האלטרנטיבית חוצמזה 2 בפאתי קיבוץ פרוד. מקום מקסים, עם עצי זית ותאנה, שיחי פטל וצבר, הרים מסביב, ואביב מארק אחד על עמדת הסאונד באמצע. על אף המיקום הצפוני, שוב התגלה שאפשר (במאמץ מה) להוציא את הסצנה האלטרנטיבית מתל אביב, אך מסובך יותר להוציא את התל אביביות ממנה. רוב הקהל היה מורכב מאותם אנשים שממילא פוקדים הופעות באופן תדיר במרכז, ואם כבר צץ פרצוף לא מוכר, סביר להניח שזה רק כי לא חייבו בכניסה לענוד תג עם שם בלוג המוזיקה שלך או כינוייך בפורום המוזיקה הרלוונטי. כצפוי, וחבל שכך. נו, מילא. אני נהניתי. אומנם יותר מהנוף, האווירה והצד החברתי מאשר המוזיקלי (הראש קצת טרוד לאחרונה מכדי להתרכז בצלילים), אך כל עוד ישנן כמה הופעות טובות ופגשת לפחות הרכב אחד שגורם לך לרצות לרוץ להופעה הבאה שלו, המשימה הושלמה. סקירות של האירוע יופיעו בשפע ברשת ברגע שהבאים יסיימו להשלים שעות שינה ולהוציא את הקוצים מהציוד, אני אשאיר להם להרחיב במילים ואסתפק ברשימת מכולת ובצילומים שצילמתי בקומץ מההופעות (העצלנות…).




אסף אבידן. הופעה בפורמט מינימלי בליווי הצ'לנית הדס קליינמן

קחו אותי להופעה הבאה של: קרוזנשטרן ופארוחוד. ברצינות. יום שישי בתמונע, מ/אל צומת רעננה. צרו קשר. תודה.

איגור קרוטוגולוב שולת'

נהנינו ב: מידנייט פיקוקס מארחים את קוואמי, קרוסלה, אסף אבידן, שי נובלמן ועמיר לב, שעליי להודות שבשירים השקטים שלו העדפתי לנטוש את אזור ההופעות ולשוטט בנוף הפתוח. הקול המספר שלו נשמע לי לעתים קצת מונוטוני בבהייה בהופעה (בפורמט האקוסטי בעיקר), אבל יש לו אימפקט לגמרי אחר כשהוא נישא מהבמה אל אוזנייך על פני הרוח בהליכה איטית בין עצי זית שעליהם קופחת שמש עצלה.

קרוסלה (תמר אפק וגיא שכטר): הרבה רעש בגיטרה ותופים בלבד

לפעמים דווקא התמונות המטושטשות מעבירות באופן מוצלח את האווירה

יצא מלך: פורטיס. עברו שנים ארוכות מאז שהיה אבי האלטרנטיב הישראלי עם 'פלונטר', זבוב, כרומוזום וכו'. הוא כבר לא צריך את הפסטיבל הזה. ובכל זאת הגיע על נגניו, סאונדמן, בקליינר ושאר הצוות, ללא תשלום. צופה מדוכני האוכל על המידנייט פיקוקס ואומר לנו: "אני מרגיש שאני מתאים לכאן, לפסטיבל כזה, לא לווליום של סלקום". ההופעה עם הקהל הכי פרוע. קופצים לבמה, קופצים מהבמה (כולל בחור שזינק בתלבושת סופרמן קומפלט), פוגו, אנשים באוויר, מוניטורים מחשבים קיצם לאחור. היה אפשר ללכת על סט-ליסט יותר מאתגר לדעתיי, אבל אני לא יכולה להתלונן מול Inner Station.

שערות מתנופפות באוויר, לעתים גם האנשים שמחוברים אליהן

גיל סמטנה

קופסת ההפתעות: באישון לילה, בלי פרסום, נפתחת במה עוד-יותר-אלטרנטיבית. מיקרופון, בלי סאונדמן. נרשמים, וכשקוראים בשמכם יש לכם עד שלושה קטעים, בליווי דרבוקה. כצפוי, זה מושך סינגר-סונגרייטרים נוגים כאילו הכריזו זה עתה על פולקלה 5. קצת אחרי שפוקעים ארבעה מיתרים בגיטרה הקבוצתית מגיעה אתנחתא. בחור בשם רותם מתרגם באופן חופשי שירים של Carter USM בהתאמה למציאות הישראלית. Airplane Fast Food הופך ל'הפולקע של אל-על'. בהיעדר גיטרה הוא מקריא את הטקסטים בליווי תיפוף על ברכיים והדרבוקות המאלתרות. אנא מצאו את האיש, צבעו אותו בצבעים עליזים ושלחוהו לאינדינגב.
בכלל, היתה יופי של מוזיקת מדורות מאולתרת בלילה. פסקול טוב לשיטוט לאור ירח.

איתן רדושינסקי מתחכך בקהל. נכון שזה נראה כאילו הם צובטים לו בלחיים כמו סבתא פולניה?

רדושינסקי ורון בונקר

שי נובלמן ואיסר טטנבאום

השיבוץ המבריק: רגאייסטן לפתיחת הבוקר השני, בעשר. רגאיי הוא הקצב הנכון להתחיל איתו את היום. חצי הופעה לשמיעה בעת חיתוך הסלטים, חצי הופעה של ריקוד וקפיצות לשחרור הגוף הרדום מול הבמה, ואזי ארוחת בוקר.

רגאייסטן, הולכים טוב עם התעוררות וארוחת בוקר בטבע

היה חסר: פחי זבל. מישהו שיחליף את מיכלי השירותים האורגניים לעתים קרובות יותר. בתחילת הפסטיבל התלהבו מיעילותם וחוסר הריח שהוא מנת השירותים הכימיים, בערב זה נראה אחרת כשהמילוי הגיע לגובה האסלה. קרם הגנה. שכחתי בבית. אני נראית עכשיו יותר מטוגנת מבורגר ראנץ' ממוצע.

היה יותר מדי: קוצים. תביאו גרביים בשנה הבאה. אוכל, כי אני מסוג השרוטים שיושבים באחת וחצי בלילה לבשל על הכיריים הניידות ארוחה של לביבות אפונה ופסטה ברוטב עגבניות, ומאפינס שוקו-בננה שהכינותי מראש.

ההמתנה בין ההופעות משתקפת במשקפיים של אלה

כדי לבנות קריירה משגשגת של פועל במה, חייבים להתחיל בגיל צעיר

מאבטח? התשובה הישראלית ל-Burning man?

אקורד סיום משונה: במשך שבועות התנוססה באתר הפסטיבל במקום ליין-אפ רשימת אמנים ובסופה "ועוד". 'לא דובים' היו ה"ועוד". שיבצו אותם בתום הפסטיבל אחרי עמיר לב, כמו אותן "הופעות קירור" של אמנים אלמוניים שהבארבי היה משבץ פעם באחת בלילה, כשכל הקהל מההופעה המרכזית של הערב נוטש את המקום.
הם סיימו בעברות המשונה ביותר ששמעתם ל-Killing in the name of (מספר 4 במייספייס), השיר ששום לילה במנחת עין ורד באמצע הניינטיז לא היה קיים בלעדיו. היינו באמצע קיפול האוהלים והלסת התקשתה להחליט אם ליפול ארצה או לצחוק למשמע האלטרנטיבה ל-"And now you do what they told ya". בפזמון השני החלטנו על אופציה ב' כולל הצטרפות ב"קוף אחרי בן אדם דם, קוף אחרי בן אדם דם, קוף אחרי בן אדם דם, וואהההההה!!!" וקפיצה על הגבעות. כמה חבר'ה עברו ממול בדרך לרכב ואפילו לא הרימו את עיניהם לעקוב אחרי המהומה. הם כנראה ממש רצו כבר להגיע למקלחת ושירותים עם ניאגרה פועלת.

(מעט התמונות שצילמתי בצבע במהלך הפסטיבל ברשימת לינקס 10 המתאחרת)