אני יודעת, רשימת לינקי המוזיקה הישראלית השבועית התאחרה עד מאוד השבוע. זה לא באשמתי. המחשב העתיק שלי, שהוא כרגע יותר מוצג ארכיאולוגי ממכונת מיחשוב, מגלה עוד פחות סובלנות ממני לעונה החמה ומסרב לשתף פעולה. יחסיי עם טכנולוגיה ומוצרי חשמל – או יותר נכון, היחס הגרוע של הטכנולוגיה ומוצרי החשמל באופן אישי כלפיי – הוא נושא לת'רד תלונות ארוך שיום אחד אכתוב, ושנייה לפני ה'שלח' המחשב יקרוס באופן סופי ומוחלט כמתקפת נגד. למה לא נשארנו עם יוני הדואר? הן אמינות יותר, ידידותיות לסביבה והיו חוסכות מיליוני שעות עבודה למשק העולמי שמבוזבזות על משחקי סוליטר.
אז מה הפעם? עמית ארז להורדה, הילדה הכי יפה בגן ביידיש, מות הדיסק, מות הקסטה, חיים חדשים למוזיקת השאנטי, ואיך היו נשמעות ידיעות מניקרגואה בלחן של תמוז.

הלייבל Anove Music משיק אתר אינטרנט חדש כולל חנות ושירים להאזנה מכל יבול תוצרת הלייבל (למשל, הסינגל החדש של רות דולורס וייס). בונוס: האלבום הראשון של עמית ארז להורדה חינם.

נגן הקונטרבס אבישי כהן כבש קודם את העולם, ורק אחר כך את גלגלצ. ראיון לחדשות ערוץ 2 לרגל צאת האלבום הראשון שלו בעברית.

רוגל אלפר מספר על אנשי אוגנדה והסירה שמתעקשים להילחם על התרבות האלטרנטיבית בירושלים: "כל יום אנחנו בוחנים את המצב מחדש. לא נישאים פה על איזו הצלחה כלכלית או אידאולוגית. אנחנו מנסים לקיים ישות לא ברורה בתוך עיר גמורה".

יש לאחרונה קצת באז סביב עינב ג'קסון כהן, שמתראיינת ל-NRG ובסוף הכתבה גם נותנת כמה גרסאות דמו לשיריה להאזנה.
טרם יצא לי לשמוע אותה סולו. מה שכן, נחלתי אכזבה עם ההרכב הקודם שלה קרבות ראווה, ולא בטוח שבאשמתה. זה השם אשם. קרבות ראווה זה לא "משינה" או "איזבו". זה שם מחייב שנוטע איזו ציפיה מסוימת לתוכן שמסתתר אחריו. באתי לפסטיבל הפסנתר בלי לשמוע חומרים מראש, וכל ציפיותיי התבססו על השם – חיכיתי למשהו ראוותני, כועס, וירטואוזי מוחצן, צמד פסנתרים ראש בראש באופן ששובר את ההרמוניות והליטוף שאתה מצפה לו מפסנתר. ההופעה היתה בדיוק ההיפך – מחויכת, מינורית, שקטה יחסית, עגולה, רכה ונשית, ואילו אני כל הזמן הייתי עסוקה בציפיה לפיצוץ שבטח תיכף יגיע מיד אחרי השיר השקט, ל"להעיר את החיה" כפי שנקרא אחד משיריהן ולא מקיים מוזיקלית, ואי התאימות בין הציפיות למציאות גרמה לי לפספס את כל ההופעה בינתיים. מסתבר שקרבות ראווה הוא פשוט שם אחד השירים ולא הצהרת כוונות. מי שיער.

כמו שחקנית ב'שושלת' שתפציע משום מקום לפתע, גם מולה תפטירו: "מה?! חשבתי שהיא מתה מזמן". אלא מה, מסתבר שרק בשבוע שעבר נערכה הלווייתה של חברתנו, קלטת השמע. זאת לאחר שננעץ המסמר האחרון בארונה – תם עידן הספרים המוקלטים.

ובינתיים ב-ynet עוד כתבה שמספידה את החוליה הבאה בשרשרת אבולוציות הפורמטים, הדיסק, ומנסה לברר עם אנשי האוזן השלישית, NMC, הי-פייבר ואחרים מה צפוי לנו בעידן שאחרי מותו.
המשפט שתפס אותי בכתבה הזו שייך לאלי חיון: "זה די מגוחך, אבל אנשים היום מאזינים למוזיקה באיכות גרועה יותר מהטרנזיסטור לו היינו מאזינים לפני 40 שנה. אני מדבר על המוזיקה שבוקעת מתוך הסלולרי, אפילו בלי אוזניות. בעולם כל כך משוכלל, פתאום הולכים אחורה דווקא בנושא הזה". דויד פרץ אמר את זה קודם, בפוסט מרתק על הולדת ה-mp3 ואיך איכות סאונד גרועה הפכה להיות הבון טון של צרכני המוזיקה. אלי חיון חושב שהמצב יתהפך. אם נתייחס רגע רק לעניין המוזיקה מהסלולרי ולא ל-mp3, אני סקפטית. נדמה לי שצורת ההאזנה הזו אומרת משהו על היחס של הבוחרים בה למוזיקה. כפי שכתבתי בעבר, מעולם לא נתקלתי בסלולרי מרעיש בקולי קולות שניגן את החמישית של בטהובן, את סיד בארט או אפילו אביתר בנאי.

מנסר את אינקובטור. צולם ברעננה בינואר האחרון

"כשהגיטרה מנסרת את הבארבי" היא סדרת מופעים של פורטיס, שייארח מדי חודש בבארבי אורח סודי, ובינתיים מתראיין ל-ynet. ההופעה הראשונה: במוצ"ש, 16/8. האורח: שלומי שבן. לבוא בגלל: "דג", שיר חדש ומצוין מתוך האלבום המשולש שנשלם בימים אלו (החגים מתקרבים, פורטיס!). לא נלך עד שינגנו: "חימושניגיגי".

שי להב חושב שז'אנר השאנטי הישראלי לא נעלם, הוא פשוט עבר אבולוציה: עלמה זהר ואברהם טל כממשיכי דרכם של מוש בן ארי, גאיה ושוטי הנבואה.

נדב מהבלוג אטמי אוזניים מנסה לדמיין איך היתה נראית תוכנית מוזיקה בפריים טיים הערוץ-שתיימי בעריכתו, כזו שתמשוך פנימה את קהל המיינסטרים אבל גם תפגיש אותו עם האלטרנטיבה. כדאי להמשיך אל התגובות, שם מתפתח דיון מעניין בכיוונים שונים.

בן שלו הוא אחד ממבקרי המוזיקה היותר מוצלחים בתקשורת כיום. לא תמיד ההתרשמויות שלנו זהות, אבל האבחנות שלו מעניינות וגם כשדעתו שלילית היא תמיד מנומקת ומנסה לראות את התמונה הכוללת. והנה, נמצאה ההופעה האחת שהצליחה להוציא אותו משלוותו האובייקטיבית.

התפוחים משוחחים עם מקור ראשון לקראת השקת האלבום החדש ביום חמישי.

לערוץ 1 יש ארכיון מפעים של חומרים מוזיקליים, שלמרבה הצער רובו נקבר תחת אבק. התו השמיני שולפת מאבק נוצות ומוציאה סדרה של אלבומי אוסף שלוקטו בארכיון רשות השידור.

נשמע שצופי הוט מרוצים מרד בנד, סדרת הבובות המוזיקלית. לנטולי ה-VOD, כאן אפשר לצפות בקטעים בהם מתארחים מאור כהן, אפרת גוש, אביב גפן ועוד. אני, כצופת יס, אסתפק בבאטלסטאר גלקטיקה.

כבר אמרתי ששנת 2008 היא שנת הציונים והחגיגות: 30 לפלונטר ולכבש השישה עשר, 20 לאפר ואבק, סיפורים מהקופסא, ואהוד בנאי והפליטים, וכן הלאה. מה שכן, מעבר לחגיגות, בתחום החומרים החדשים 2008 התגלתה עד כה כשנה מאכזבת למדי. אז הנה עוד חגיגה לעבר: 30 שנה למופע ארץ טרופית יפה. ככה זה נראה אז.

להורדה:
ככה את רצית אותי בניקרגואה הוא מאש אפ באדיבות דן תורן בין הלהיט ההוא של תמוז ל'ידיעות מניקרגואה' של שונרא.
עליי לומר שאף פעם לא התלהבתי במיוחד ממאש אפים. גם כשהם טובים, העניין בהם הוא בעיקר קוריוז טכני ותו לא. כשהם לא, אתה בעיקר תוהה למה היה צורך לרתך שני שירים שהסתדרו יפה בכוחות עצמם לכדי מיש-מש פחות מוצלח אחד, שעושה לך חשק להפריד את מרכיביו בפלייר. זוכרים למשל את אהבה אפורה ששילב את מוניקה סקס והקיור? אתם כבר תחליטו לאיזו מהאפשרויות הנ"ל הוא שייך לטעמכם.

להאזנה/צפייה:
ג'וני מארח את פורטיס – קרנפים; מטרופולין שרים לקוטנר את אין לי מקום; 1:1 – כדור ברזל; 1:1 בשיר נוסף מתוך חדר החזרות; המושבה מבצעים את דרך חדשה ב-ynet; שלומי סרנגה מקים לתחייה את זוהר ארגוב עבור דואט משותף; סאבו וקותי עם סילברדון וג'קי מייקה – לא חשוב לי לאן; End/Of – End of a really bad start.

פינת 'מה זה קשור למוזיקה, לעזאזל', והפעם: נוסטלגיה. שני לינקים לשני עשורים שונים שמצאתי השבוע.
הראשון מונה 117 סימנים לכך שגדלת באייטיז. החבר'ה ב'על הברזלים' (עוד תוצר אייטיז מובהק) מדגימים את מספר 76. אלוהים, איזה עשור מטופש.
אחרי שחלפו 8 שנים לתוך האלף החדש התחילה הנוסטלגיה לניינטיז, וזהו כנראה אחד התוצרים המשונים שלה: "Let`s paint the 90`s!" היא חוברת צביעה לילד עם מכחול וצבעי מים קומפלט, שמציגה באיורים תמימים לילד פכים מהעשור הקודם: ונילה אייס, דן קווייל טועה באיות המילה "תפוח אדמה", דניס רודמן בשמלת כלה, המרדף אחרי או.ג'יי, קריס קרוס (אויה! כבר עדיפה המקבילה האייטיזית) ועוד.

מנבכי יוטיוב, לסיום: למה להסתפק בשיר אחד כשאפשר ללכת על חצי הופעה? במלחמת לבנון חברו גידי גוב, יוני רכטר, שלמה יידוב, שלמה בראבא ומוני מושונוב למופע מערכונים ומוזיקה תחת השם "ערב חד פעמי". כמו "שלמה ארצי, הופעה אחרונה בקיסריה!" בשנות התשעים שתמיד היו נפרשות על פני חודשיים תמימים, גם הערב הזה לא היה חד פעמי כפי שהבטיח. במלחמת המפרץ הוא עלה שוב תחת השם "ערב חד פעמי קונבנציונלי" (יש לי אותו בקסטה אי שם, כולל ביצוע חמוד ל'ואיך שלא'), וב-1986 תחת השם "ערב חד פעמי משופץ" שיובא להלן. חלק א', חלק ב', ושימו לב לביצוע המולטי-לשוני לשיר 'הילדה הכי יפה בגן' (כולל יידיש, היאח!).

שיהיה לכם שבוע נטול תקלות טכנולוגיות, מלא במוזיקה ומזגנים זמינים.