לפני ההופעה האחרונה תפסתי חצי שעה של מנוחה באמצע היום במיטה עם האוזניות, וזיכרון ישן התעורר.

ינואר 2004, הקצה הדרומי של אוגנדה.
בקתה זעירה עם גג מקש בשולי הדשא. מאחוריה פרושים כרקע דרמטי עצי יער הגשם שהולך ומטפס דרך ערפילים עד לראשיהם של שלושה הרי געש ומחליק מהם עד מעבר לאופק. עמוק בתוך הסבך מסתתרות גורילות ההרים המפורסמות, ואולי גם ציידים לא חוקים ואנשי מחתרות שמזגזגים על קו הגבול הערטילאי הלא מסומן עם רואנדה וקונגו. שמש מעיקה תזרח עוד מעט בחוץ ותרוקן ממך את כל האנרגיות אל תוך טיפות זיעה זולגות, בפנים חלל קטן עם שתי מיטות מכוסות כילות לבנות שיתושים וחיפושיות הסתבכו בהן. חלונות סגורים. אני שוכבת במיטה, מתחת לשק השינה שחוצץ ביני לבין השמיכה המפוקפקת. שומעת את התיירים ויחידת הצבא המלווה מתארגנים לצאת למסע בעקבות הגורילות. מחכה עד שלאט לאט הקולות האנושיים שוככים. אני מתעצלת לצאת החוצה. דוחפת קסטה של מינימל קומפקט לווקמן כדי לברוח מהדממה הריקה.
מוזיקה מלנכולית עושה לי טוב. הזרות והניכור שלה מרגישים לי כמו בית. השירים הללו מזכירים לי הליכה ברגל בארץ זרה וקרה, כשהרוח מכה בך, אולי גם גשם או שלג ועלים יבשים שמשתוללים באוויר עד לצניחתם ארצה, ואתה לבד וזר ולא שייך, לא בטוח שאתה רוצה להיות שייך, לא יודע אם עדיין קיים מקום שאליו אתה כן שייך, לא מסתכל בפנים של האנשים, רק קדימה במבט חודר אבל לא ממש רואה או למטה, שפוף, ומתחפר בתוך המעיל שלך, והוא מחמם. הוא כמו מין מקלט אישי להיאחז בו, להרגיש קצת מוגן. וההליכה מחממת ועוזרת לסדר את המחשבות, והמוזיקה דוחפת אותך הלאה כמו מקיפה אותך במין בועה מגינה, עולם משלך.
אני שוכבת במיטה, החלונות סגורים. דוחקת החוצה את החום האפריקאי, את עייפות המסע וכל השאלות שמנקרות בראש – לאן ממשיכים מכאן? חוזרים לארץ? ומה אז? מחפשת במוזיקה בועת חורף משלי רחוקה מכאן, אבל שיש בה גם מעיל רך להסתתר ולהתנחם בו. הצ'לו של סחרוף מנסר, כמעט מזייף, קצת מזכיר נעימה ישנה מתוכנית של הטלוויזיה בערבית, בפתיח של Not Knowing. הקול הצלול של מלכה מזכיר את מה שאתה מתחבא ממנו. "מביטה בדרכים שונות, תוהה היכן זו שלי נפרשת, מחכה כל היום לשינוי והוא לא מגיע/ כל אותם רגעים, ימים ושנים, השאירו אותי עומדת כאן, לא יודעת". אחר כך מגיע Is It So? עם מנגינה של לילה חורש רעות כשאתה לא יכול להירדם וכל החשיכה מלאה צללים שמתקרבים לעברך, מוזיקה של ספקות ופחדים שמכרסמים בך. מחכה שהם יתפוגגו עם הפייד אאוט של הצלילים וממשיכה לשירים שנשמעים כמו כפור – אותה שכבה קפואה ודוממת שעוצרת את כל החיים, אבל כל כך יפהפייה. ושבירה. במגע קטן מתנפצת לרסיסים וחושפת את החיים שמתחבאים מתחת. אני מתרווחת ושוקעת בעולם המוזיקה. מתנתקת מאפריקה. מדמיינת שחזרתי הביתה, לאותם ימי שבת קרירים אחרי ארוחת צהריים בתקופת הצבא, כשמתחבאים מתחת לפוך כדי להמשיך את העצלות הנעימה בחושך עם אוזניות ושירים שאוהבים, ובחוץ גשם מטפטף הולם בחלונות. הבס בהתחלה של Dedicated מצלצל כמו התחלה איטית של מטרים ביום אפור, הדקות הראשונות לפני שהגשם מתחזק. הקלידים ב-Loosing Tracks in Time מזכירים לי טיפות אחרונות שנאחזו בקצות עלים בסוף סערה ועכשיו נופלות לאטן ומתנפצות לקרקע אחת אחרי השניה. צלילים שמציירים תמונות של רכבות תחתיות באירופה, נהר הריין, מבנים תעשייתיים בשחור-לבן, שדרות שהמדרכות בהן נעלמו מתחת לכסות עלי שלכת, ופוך וחלונות סגורים בחלקת החדר שלך שמגוננים עליך מהמציאות בחוץ. Wishing bright light, אוווווווו. הרבה שנים עברו מאז שהייתי מסתגרת כך שעות ורק מקשיבה למוזיקה בחשיכה בלי הסחות דעת. כל כך אהבתי את זה. ופתאום, דווקא ביבשת זרה ולוהטת שרחוקה אלפי קילומטרים מהמערכת שלי אני חוזרת בדיוק לאותה נקודת זמן בחדר הישן, מתיקות של חום ביתי כשבחוץ קר.

נסעתי לאפריקה ממש אחרי האיחוד הקודם של מינימל קומפקט. עברו כמעט חמש שנים. אני רואה בממוצע לפחות הופעה אחת בשבוע. כשמיעטתי ללכת, כל הופעה היתה "אירוע". עכשיו ההרגל מעמעם את ההתרגשות שלפני. אבל פעם בכמה זמן מזדמנת הופעה כזו שהופכת אותך תזזיתי כבר שעות קודם. אתה עומד בתחנת האוטובוס והמוזיקה כבר מנגנת בך בכל הכוח, ומבלי משים אתה צועד מצד לצד בקצב התופים, האצבעות מתופפות על התיק ולאט לאט התנועות שלך הולכות והופכות לסף ריקוד שמרוסן בעצבנות מצדך כי לא נעים לפצוח בהשתוללות אלי-מקבילית לא מבוקרת באמצע הרחוב ולצעוק "טייק מי טו דה ראן דהרן דהרן!". אף אחד לא זוכר מה היו המילים המקוריות של השורה הזו מתחת למכבש מבטא הכבד, אתה כן, אבל יותר כיף ככה. אתה מרגיש את מה שמבטאות המילים, אתה לא באמת צריך לדעת מהן.

חזרתי מההופעה האחרונה של מינימל קומפקט ואני מנסה לחשוב איך לתאר אותה, לפרק לגורמים. זה מסובך. היא הרגישה לי קצרה מדי, כאילו חלפה במהירות וחמקה לי בין האצבעות. כשאתה מתכנן לתפוס בשתי הידיים את כל הרגעים אחד אחד, לחוות אותם לאט בתשומת לב כדי שישארו בזיכרון, אבל למוזיקה של ההופעה המרוכזת והדחוסה הזו יש תוכניות אחרות. הם מתחילים ב-Invocation (For things to come), קטע אינסטרומנטלי שמתגבר וסמי בירנבך עם מקל אחד מכה בסנר, ואתה מיד נסחף פנימה כאילו גל צונמי חטף אותך ועוד שעה וחצי ישאיר אותך על יבשה אחרת, קצת המום מהחוויה הכללית באופן שמקהה את הפרטים של איך היה העיבוד ההוא ובאיזה שיר היה הסולו גיטרה שהקפיא אותך פעור פה לחצי דקה. Loosing Tracks in Time בהחלט.

ההופעה הראשונה ביום שלישי היתה מרגשת בראשוניותה גם אם פה ושם הביצועים לא לגמרי ישבו במקום. בשלישית וברביעית (לא הייתי בשנייה) הם כבר היו הרכב מוזיקלי מגובש ומדויק. והם טיפוסים כל כך שונים. סמי, הסמכותי, עם הקול הקצת רובוטי, כמו נביא בנאום חוצב להבות. מלכה הילדה המבוישת, שמהופעה להופעה מרגישה יותר נוח לחייך, פחות עוצמת עיניים. מקס, שהוא כמו הדמויות בסרטים המצוירים ששמש תמיד מלווה אותם מעל הראש. נפטר תוך שנייה מהחולצה, לעולם לא מזדקן, תמיד עם החיוך הרחב הזה ושמחת חיים. מנגן אותם שניים וחצי מקצבים, אבל בעוצמה מטורפת ומטלטלת גוף. ברי בצד, לפעמים צעד אחד מאחור, כמו מתחבא מהמצלמה ומהמבט שלי אחרי סמי, אבל בעצם מנווט את כל העסק. מעביר הוראות לנגנים במבטים ותנועות ידיים, סופר לאחור בשביל כולם את הסופים של השירים, המנצח של התזמורת. פורטיס הוא המופרע, המשתולל, שמנצל את הפטור משירה להתחרעות ממוקדת ומשמחת על הגיטרה. הוא מקבל הכי הרבה מרווח על הבמה ומנצל כל סנטימטר. נו, לפרפורמנס של פורטיס יש מספיק נפח כדי למלא לבדו את אמפי קיסריה.

ואלו שמות: מלכה שפיגל, מקס פרנקן, רמי פורטיס, סמי בירנבך וברי סחרוף

להופעת הצהריים ביום שישי הגעתי במקרה. עבר עלי שבוע עצוב ועגמומי, ששיאו ביום מתיש כוחות ונוראי, ואז ביושבי חצי מתה מול המחשב ריצדה מולי הודעה על כרטיס למכירה. החלטתי שלא תזיק לי זריקת אדרנלין נוספת. בהדרן הוא הגיע. השיר שלו חיכיתי. Disguise. הוא נחרט בראשי כשראיתי אותו בטלוויזיה בקטע מתוך הופעה ברוקסן לפני כ-17 שנה והעוצמה שלו היממה אותי. בין צילומי הלהקה שולבו תמונות של גלגלי רכבת מאיצים. דימוי מתאים, כי השיר בגרסתו הבימתית מתחיל בעצלתיים כמו התנעה איטית של רכבת ואז הולך ומתגבר במתינות מתוחה עד שבסוף הופך לדו קרב גיטרות כמו רכבת הרים עד לעצירה בחריקה פתאומית בלתי נמנעת. איפה זה ואיפה האנטי-קליימקס של הפייד-אאוט בעיבוד האולפני. רק עבורו קניתי את דיסק ההופעה. אלא שהוא נפקד מכל הופעה בה הייתי, עד אותו יום שישי. פורטיס מבחין בי ומסמן לברי, שמצחיק ומביך אותי בו זמנית כשהוא אומר שיש שיר אחד שהם חייבים לבצע היום כי "יעל, פורטיס מפחד ממך, גם אני קצת מפחד ממך. זה בשבילך". פתאום הצרות של השבוע נדחקות החוצה מאחורי חלונות חשוכים של בקתה אפריקאית. טירוף הגיטרות כל כך מהדהד עד שחייבים להמשיך אותו בביצוע לא מתוכנן, נטול חזרות אבל מדויק באופן שגורם לך לעוף באוויר תוך כדי ריקוד, ל-Immigrant Song של זפלין. בסוף, בהופעה האחרונה כמו בראשונה ובשלישית, The Howling Hole. דיאלוג פסיכי בין פורטיס לבירנבך בצעקות ג'יבריש גרמני, שאתה מיד צורח אינסטינקטיבית יחד איתו למרות שמעולם לא שמעת קודם את המילים. איידך פלגן פלוגל! טוי! טוי! טוי!!!

טוי! טוי! טוי! מתקפת הג'יבריש הגרמני של The Howling Hole

שלוש הופעות בפחות משבוע. והאחרונה כל כך מושלמת אבל מדכדכת בסופה המוחלט בלי אופציה לעוד אחת באופק. מתגנבת המשאלה שבירנבך יפנים את צרחותיו של פורטיס "סמי בירנבך, תל אביב! תל אביב!" וישוב במהרה לסבב נוסף. תחזירו לי את החורף. בשבוע האחרון התרגלנו לשקוע במקלט הקרירות המינימלית פעם ביומיים, ופתאום נותרנו בשממה חרבה של קיץ.

חוזרת הביתה. אבל הראש עדיין שם. לא יכולה לישון. כל המנגינות מתרוצצות בו בבת אחת, שולחות תנודות בלתי רצוניות בגוף, דוחפות זו את זו בדרך לאוזניים שלך, מתערבבות אחת עם השנייה. קולות הליווי של ברי ב-Dedicated, הצרחה החצי חנוקה של סמי בתחילת Next One is Real, הבום-בום-בום של הבס שמלכה מכה עליו ב-The Well, השנייה שלפני הפריצה של הגיטרות המתפרעות ב-Peace of Grean המופתי שאתה כל כך מחכה לה כי היא האות לפיצוץ שבעקבותיה, הקלידים של It Takes a Lifetime שמכריחים אותך לרקוד, המקצב האלמותי של Static Dancing ו"טוי! טוי! טוי!", כולן בבת אחת. אם היתה דרך להקליט מחשבות זה בוודאי היה נשמע כמו קקפוניה מוחלטת, אבל איכשהו כל זכרונות ההופעה התוקפים בו זמנית משתלבים למרקם אחד, מהומה שמשתלבת במהומה עד שהכל מתואם להרמוניה אחת מושלמת (פתאום קלטתי שזה מצלצל באופן רעיוני כמו חוויית המוזיקה שדגלאס אדאמס מתאר כל כך יפה ב'סוכנות הבילוש של דירק ג'נטלי', אם אתם מכירים). מקלחת קצרה ואני יוצאת לרחוב לצעידה קצרה בעקבות אוכל מהיר, נותנת ללהקה להמשיך לנגן בראש הרבה אחרי שהניחה את כלי הנגינה בפועל, כל כך חזק שנורא מתחשק לך ומדגדג לך בכל הכוח לצרוח באמצע הרחוב איזו קללה פיקטיבית בגרמנית ולהשיב לה בצווחה בקול רם: טוי! טוי! טוי!
ובסוף, באופן בלתי נמנע ומדכא לחלוטין, ההופעה הזו תיגמר. הצלילים ידעכו, יפנו מקום למחשבות ורעשים של היום-יום, העייפות תשתלט, העיניים יעצמו וההופעה תהפוך מחווייה לעוד זיכרון. לו רק היה אפשר לבחור שההופעה שהולכת איתך בסיום ההופעה האמיתית תיגמר כמו Disguise שעל הבמה ולא המוקלט. לא בפייד-אאוט מתפוגג לתוך השינה שנשמט ממך, אלא באותה התפוצצות דרמטית ורועשת של גיטרות שמנגנות יותר ויותר מהר, שבסופה נשאר רק הד של צליל הגיטרה האחרון. בלתי נשמע אבל מורגש, שנוכח בחדר לכמה שניות של יראת כבוד והתפעלות – ונעלם.

(נכתב אתמול בלילה, מיד אחרי ההופעה, בלי עריכה)