סיפורה העצוב של תרבות הראפאנוי באי הפסחא ריתק אותי במשך שנים ארוכות. דמיינתי את האי כמקום עגמומי, מעונן, עם נוף טרשי בגווני חום-צהוב, רדוף שברי זכרונות מעברו המפואר והנורא. כשסוף סוף נחתתי בפיסת היבשה הקטנה ציפתה לי הפתעה: גיליתי מקום מקסים, מצחיק וירוק, תושבים חייכניים, טרמפים שיכורים, שמי לילה מסחררים ביופיים, גלידה ביתית משובחת, אינספור סוסים – והכל בליווי צליליה של חמת החלילים הסקוטית הראשונה באי. עגום? רק כשנכנסים לסופרמרקט.

שעת בוקר מוקדמת. על מורדות הר הגעש רק אנחנו, סוסי פרא וראשי אבן עצומים

החלום שלי היה כמעט בהישג יד. בין לבינו רק ארבע וחצי שעות טיסה ושנת לילה טרופה על הספסלים הלא נוחים של שדה התעופה בסנטיאגו, בירת צ'ילה. החששות החלו להתגנב: קראתי כל כך הרבה על האי הקטן, ראיתי אינספור תמונות, היכרתי את שמם של כל האתרים. ידעתי בדיוק מה מצפה מעבר לגדה כשמגיע הרגע הנפלא והמפתיע הזה שבו אתה מציץ לראשונה לתוך הלוע היפהפה של הר הגעש ראנו קאו, המנוקד בירוק ובכחול. מה כבר נותר להפתיעני? האם הביקור יהיה רק התגשמות של התמונות המוכרות לכדי בשר ואבן?

פספסנו את רדיוהד. הם הופיעו בסנטיאגו לילה או שניים אחרי שטסנו ממנה מעל חצי מהאוקיינוס השקט ועצרנו אי שם באמצע, בחתיכת סלע שתושביו מכנים אותו 'הפופיק של העולם'. הרהרתי בצער ברדיוהד בעודי פוסעת על החוף המסולע בדרך לאחד מאותם פסלי ראשי אבן עתיקים ומסתוריים. רק לפני שעתיים נחתנו כאן, ומסתבר שהמסע הועיד לנו הופעה חלופית. לפתע נשמעו צלילים מוזרים, חסרי שייכות למקום ולשמש הטרופית מעל. היתכן? האם זו… חמת חלילים?! על במת אבן ("אהו") ניצב פסל מואי בגובה מטרים אחדים ובהה בחלקת הדשא הירוקה. מולו עמד בלייק, סטודנט אמריקאי שטס לכאן עם חלום משונה: להיות הראשון שינגן בחמת חלילים באי הפסחא. חמת חלילים היא כלי מוזר ומושמץ. יש שמדמים את צליליו ליבבות בלתי נסבלות של חתול מיוחם, ויש שיטענו שגם התיאור הזה הוא מחמאה. אבל דווקא כאן, למרות שסקוטלנד ואי הפסחא זרים זה לזה לחלוטין, הצלילים המשונים נשמעו טבעי כשהם נישאים ברוח של אחד המקומות המסתוריים בעולם, מתחת לאפו של ראש אבן געשי. יכולת לדמות אותם לרוחות מלחמות השבטים מן העבר, לקינת מלחים אבודים באוקיינוס האינסופי העוטף מסביב. לאט לאט נתקבצו עוברי אורח מקומיים אל הדשא, מביטים מופתעים בקונצרט המאולתר. אחד חילק בירות ונתן לי כובע להגנה מקרני השמש הצורבות, שני פתח בשיחה, שלישי הזמין את בלייק לנגן בבית הספר המקומי. ההזמנה הראשונה הזו תתגלגל הלאה ותסתיים בקונצרט פולינזי משעשע בשקיעה. נגיע אליו בהמשך. בינתיים, ברוכים הבאים לראפא נוי.

יומיים אחר כך בלייק, עופר ואני צועדים בכבדות מתחת לשמש הקופחת בדרך להר הגעש ראנו ראראקו. לפתע, שלושתנו נעצרים ובוהים בהפתעה זה בזה. "גם אתם ראיתם את זה, נכון? לא דמיינתי?". הנה הוא שוב. כמו בפרסומת ל'פסק זמן', חוצה את שביל העפר רץ שחום, חנית קשורה על גבו ולגופו רק כיסוי חלציים קטן וקעקועים, ומיד נעלם בענן אבק.

בתמונה העליונה: הרץ המסתורי; באמצעית: פסלים שננטשו, עדיין מחוברים להר

בתמונה למטה: אתר טאהאי, ובו שחזור עיני הצדף שעיטרו כמה מהפסלים בעבר

אי הפסחא כולו הפתעה. הוא מציץ כאבן סלע קטנה ירוקה-חומה בלב האוקיינוס, אחרי שעות טיסה שכולן כחול אינסופי. שדה התעופה זעיר, הדיוטי פרי נראה כמו דוכנים בתחנה המרכזית של ירוחם, ורק חברת תעופה אחת נוחתת בו, אבל הוא מצוייד במסלול טיסה משובח במיוחד. זאת הודות לסוכנות החלל האמריקאית שהשקיעה בו הון למקרה שמעבורת חלל תצלול בנחיתת חירום דווקא אל מרחבי האוקיינוס הריקים. יש לקוות שהיא לא תפספס בכל הכלום הזה את מסלול הנחיתה היחיד. ילדים עומדים מעבר לגדר ומנופפים לשלום. התרמילים נזרקים למשאית פתוחה עמוסה תרמילאים שחלקם עונדים שרשראות פרחים, ומקץ חמש דקות נסיעה נפרקת הכבודה בחוף הים של העיר האנגה רואה. הכל ירוק, הרבה יותר משדמיינתי. אומנם שנות בירוא היערות פגעו קשות בקרקע שרובה עדיין אינה פוריה מספיק לגידולים חקלאיים או השבת היער הטרופי שגדל עליה בעבר, אך הכל מלא עשב ירוק, פרחים, בננות ומנגו. הו, המנגו. הטעים ביותר בעולם. באחריות. פרט למעט פירות, הכל באי מיובא מהיבשת הרחוקה בדרך האוויר, כי החופים אינם מתאימים לעגינת כלי שיט גדולים. אי לכך, הכל יקר (חוץ מהדלק המסובסד, אבל ממילא אין יותר מדי לאן לנסוע במקום כה קטן…), ואין זה מראה נדיר לראות בשדה התעופה תרמילאים מצויידים בשקיות סופרמרקט עם מצרכים שרכשו בדרום אמריקה לפני הטיסה. סניף הסופרמרקט הגדול הוא כנראה המקום המדכא בעיר: כשפקדנו אותו בבוקר יום שני חשבנו שאולי טרם הגיעה סחורה בגלל סוף השבוע, אולם מהר מאוד גילינו שזוהי המציאות – מעברים שלמים של מדפים ריקים כמעט לחלוטין, ומקררים מיותמים שבהם שלושה מוצרים בבדידות מזהרת.

ארבעה ורבע מוצרים בסופרמרקט המקומי. לא לחובבי השופינג

הנוף ירוק, אך עקר. בירוא היערות הנרחב הרס את האדמה הפורייה באי

רק סירות קטנות מצליחות לעגון בחוף. כלי שיט אחרים נאלצים לעגון בים הפתוח

האווירה שונה כל כך מדרום אמריקה. מזג האוויר טרופי, לחות וחום של תל אביב באוגוסט, ואנו שטיולנו התמקד באנטארקטיקה ופטגוניה מרגישים לא מותאמים לאקלים המקומי עם תרמילנו עמוסי הפליס וציוד החורף. התושבים נינוחים וחייכנים יותר מבצ'ילה (שאי הפסחא נמצא תחת חסותה), לא ממהרים לשום מקום וחזותם נוטה לפולינזית. שני שיכורים עוצרים לנו טרמפ. ברדיו שיר של בוב מארלי, אבל בראפאנוי (מילה רב שימושית: השפה המקומית, שמו המקורי של האי וגם של ילידיו). עופר ואני נדחקים לחצי כסא עם התיקים על הראש ורגליים מעוקמות על צידנית מלאה בירה. נחבטים בקירות כשהמכונית המצ'וקמקת מטלטלת בדרכי עפר במהירות של שישה קמ"ש, כי הנהגים עסוקים בהסתכלות עלינו תוך דיבור מהיר בחצי ראפאנוי חצי ספרדית. כל חמש דקות הרכב נעצר לטובת סיגריה או פתיחת פחית בירה נוספת, וכשיש שיר טוב ברדיו הם עוצרים, יוצאים מהמכונית ופורצים בריקוד סוער באמצע הכביש. ביום אחר עוצרים לנו אנשי בית הספר המקומי, באמצע טיול סוסים שהם עורכים לתלמידים אורחים מטהיטי. משאית הציוד מורידה אותנו באתר המבוקש. אנו מטיילים בניחותא, מצלמים, ובשובנו מופתעים לראות את כל בית הספר מחכה בסבלנות לשני התיירים האלמוניים מישראל – "חשבנו שאולי תרצו הסעה גם לכל שאר האתרים באזור", הם מסבירים, מוכנים לעכב את כל הטיול השנתי עבורנו.
אנו נרשמים בכניסה לפארק הלאומי. הפקח נרגש. אנו התיירים היחידים מישראל שפגש בשנתיים האחרונות, ופעם היתה לו קרובה רחוקה בירושלים, מרסדס רגב שמה. "גם אני רגב", אני צוחקת והוא כמעט פורץ בדמעות. מחבק אותנו ומכריז על היותנו משפחתו האבודה, ולא עוזרים ההסברים שההורים עברתו את השם.
תוך ימים ספורים אתה מכיר את כל התרמילאים באי. כולם מרימים מבט כשעוד מטוס עובר מעל הראש לנחיתה, ומחכים לפגוש את החברים החדשים שהוא יביא עמו מהיבשת. בהיעדר אבטחה ובמרחק הליכה של עשר דקות מהעיר, חבייר מציע לשכב על הגב בקצה שדה התעופה ולחכות למטוס כמו ב"עולמו של וויין". בכל פעם שבה אנו מנסים לעשות זאת, מסתבר שבדיוק היום אין נחיתת לילה.

פונה פאו, האזור בו נחצבו כובעי האבן האדום שנחבשו לראשי הפסלים

טרנגירי, מהאתרים המרשימים ביותר באי. שורה של 15 פסלים על החוף, מול ראנו ראראקו

מבט מצפון האי אל קצהו הדרומי. מקום קטן וקומפקטי, בערך כגודלה של הכנרת בימינו

המשך בעמוד הבא…