בתחילת המאה ה-20 היו עיניי העולם נשואות אל היבשת החדשה, זירת המירוץ הקר ביותר בעולם: כיבוש הקוטב הדרומי. שלושה מתחרים הובילו משלחות לקטיפת התואר הנכסף – סקוט, שקלטון ואמונדסן. על המנצח ששנא את המילה "הרפתקה", על גורלו האיום של הזוכה במקום השני, על האדם שכלל לא הגיע לקו הסיום אך הפך למהולל מבין השלושה, ועל הקפטן שיצא החוצה לרגע קט והתפוגג באוויר הקפוא, לא לפני שתרם את המילים האחרונות המפורסמות ביותר בתולדות היבשת. ומי ניצח בשידור החוזר? המירוץ לקוטב הדרומי, חלק א'

כמו פאזל נטול תמונה מנחה, שתוכנו מתגלה חלק אחרי חלק, לאט לאט מילא האדם את מפת העולם. העולם, מצדו, החל להתכווץ. נתיבי תחבורה חדשים קיצרו את הדרכים בין ארצות ויבשות, הזפלין נחנך במפנה המאה, וב-1903, בטיסה שנמשכה 12 שניות שלמות, התרומם המטוס הממונע הראשון באוויר. בתחילת המאה ה-20 מפת העולם היתה כמעט שלמה, אבל אזור מרכזי אחד נותר ריק: בדרום הגלובוס חתיכות שלמות היו חסרות. היו כבר חוקרים אמיצים שיצאו אל הכלום שבתחתית העולם ושרטטו חלקים מקווי החוף של היבשת האחרונה בהצלחה כזו או אחרת, אבל משם ודרומה המפות היו נעצרות. אנטארקטיקה נותרה הסְפר המרכזי האחרון, סוף העולם, המעוז הבא של מגלי הארצות וההרפתקנים. ובלבה חיכה "הגביע הקדוש" של חוקריה: הקוטב הדרומי.

מימין לשמאל: רואלד אמונדסן, ארנסט שקלטון ורוברט סקוט

רוברט פלקון סקוט נולד ב-1868 באנגליה, בן למשפחה אמידה. ילד רגיש בצעירותו, שגדל לבחור יבש למדי, אנגלי טיפוסי לתקופתו. כמיטב המסורת המשפחתית, בחר בקריירה ימית בצבא הבריטי. הוא נחשב קצין מבטיח, אבל לאחר שמשפחתו איבדה את הונה החל להיות מתוסכל ממצבו הכלכלי ומאפשרויות הקידום בעת של שלום. כששמע על תוכנית למשלחת לאומית עתידית לאנטארקטיקה ראה בה הזדמנות לתהילה ולשדרוג מקצועי מהיר – "ריאליטי ההישרדות" של לפני מאה שנה, אם תרצו. אך למנצח לא המתין פרס של מיליון דולר, והמפסיד לא תמיד נשאר לעמוד על רגליו כדי לממש את כרטיס הנסיעה בחזרה לציוויליזציה.
קשריו הטובים עם מארגן המשלחת סייעו לו לזכות בתפקיד, ובמהרה היה שקוע עד הצוואר בהכנות ובגיוס אנשים. כחצי שנה לפני היציאה לדרך דחף המממן הראשי של המסע חבר של בנו לרשימת הסגל. קראו לו שקלטון. הוא עתיד היה להיות חבר טוב לסקוט, ואחר כך אחד מיריביו המרים.

ארנסט הנרי שקלטון, מתחרה מספר 2. יליד 1874, אירי, מנהיג מלידה, מצויד בכמות גדולה של בטחון עצמי (מופרז), קסם אישי, אופטימיות ורצון עז להתעשר במהירות (דרך שלל רעיונות משונים ומיזמים כושלים), אותו מעולם לא הגשים. בגיל 16 יצא אל הים. למעשה, מסעו הראשון היה ארוך ומייגע, אל אחד מאזורי האוקיינוסים האיומים בעולם (שבקצה דרום אמריקה), וספינתו בקושי ניצלה מטביעה. לא רק שניסיון זה לא ריפה את ידייו, אלא ששקלטון התאהב בים ונמשך לדרום הרחוק. הוא פתח בקריירה בצי הסוחר, וכששמע על משלחתו של סקוט היה נחוש לא לפספס את ההזדמנות.

The ship Discovery, Antarctica – Photograph taken by Herbert Ponting, [1901]
באדיבות הספרייה הלאומית של ניו זילנד. הספינה שנלכדה בים הקפוא נראית כמבנה רפאים בנוף הלבן.

המשלחת יצאה מאנגליה על סיפונה של ה"דיסקברי" בקיץ 1901, וחמישה חודשים אחר כך הגיעה ליבשת. המפגש עם אנטארקטיקה גילה לבריטים עד כמה קשה, בוגדני ולא מוכר הוא אזור הקוטב. במסעות שערכו ביבשת הם סבלו מפציעות, כוויות קור, עיוורון שלגים, רעב, סופות שלגים קשות, תנאי שטח איומים, קור מקפיא וצפדינה (מחלה שהיתה נפוצה בקרב ימאים וחוקרי קוטב, הנובעת ממחסור בויטמין C – אלא שהויטמין עוד לא התגלה על ידי האדם באותה עת). הם איבדו זה את זה, נפלו לסדקים עמוקים בקרח, ולא אחת ניצלו חייהם בנס. אדם אחד קיפח את חייו כשהחליק מצוק עטוי קרח אל תהומות הים. בחודשי החורף, שבהם שוררת עלטה מוחלטת ביבשת, הסתגרו כולם בבקתה שבנו לחוף מיצר מקמורדו, מבודדים מהעולם. כדי לא לשקוע בדיכאון, העבירו את הזמן במחקרים מדעיים, בעבודות שגרתיות, במשחקי קלפים ושחמט ובפעילויות חברתיות. כמה מהם הקימו קבוצת תיאטרון שהעלתה מחזות והצגות בפני החברים, בשם Royal Terror Theatre (שמה המשונה לא נועד להעיד על רמתה, חלילה: היא נקראה ע"ש הר בקרבת המחנה). שקלטון ייסד את העיתון הראשון של אנטארקטיקה, The South Polar Times, שהכיל סיפורים, איורים וקריקטורות שתרם הצוות. לבסוף חזרה השמש אל קו האופק. היה זה הזמן לצאת דרומה.
(חלק מגיליונות ה-South Polar Times נכרכו והודפסו שנים אחר כך בבריטניה במאות ספורות של עותקים. אפשר להתרשם מדפים אחדים כאן)

כך התנהלו המשלחות ליבשת באותם ימים:
בחודשים הקרים קופא הים סביב אנטארקטיקה וחוסם את הגישה אליה. לכן הספינות היו מגיעות בקיץ, בתקווה למצוא נתיב פתוח בין גושי הקרח (גם בקיץ הגישה לא היתה קלה, ואפילו בשנה בה אני נסעתי ליבשת היו שלוש ספינות שנפגעו ונזקקו לחילוץ). כשהצליחו להוריד את אנשיהן בחוף כבר עברה חצי מהעונה, והיה זה מאוחר מדי לצאת אל הקוטב. לכן נוצלה שארית הקיץ כדי לבנות מחנה חורף, לערוך מסעות מחקר בסביבה ולטמון אספקה בנקודות לאורך תחילת המסלול לקוטב לקראת השנה הבאה. החורף עבר בהמתנה ארוכה (הספינה חיכתה בסמוך או עזבה ושבה בקיץ הבא), וכשהשתפר מזג האוויר יצאו למסעות היבשתיים הגדולים.

גם הם לא היו פיקניק. תנאי השטח נעו בין הרים עצומים ובלתי עבירים למראה, קרחונים חרושי סדקים בעומק של עד עשרות ומאות מטרים, מישורים לבנים חסרי כל נקודות ציון שצבעם התמזג עם השמיים לכדי בלילה לבנה אחת, שלג רך שטבעת בו עד מעל לברכיים, סדקים קטלניים שכוסו בשכבה מטעה של קרח דק ושביר או שלג, או ה"ססטרוגי" שנוא נפשם של גולשי הסקי ונהגי המזחלות – משטח שלג שנראה כגלי ים קפואים או כדיונות חול חדות וקשות כאבן.
גם בלילות לא זכו להפוגה של ממש. היה צורך לפרק את הציוד מהמזחלות, להקים אוהל, לבנות סביבו חומת שלג להגנה מהרוח, להפעיל את הכירה באוהל ולהכין ארוחת ערב. החלפת הבגדים היתה מייגעת. המגפיים היו קופאים כליל חמש דקות לאחר הורדתם (ולכן הקפידו להעמיד אותם כיאות, כדי שיוכלו לנעול אותם בחזרה בבוקר), הקשרים בביגוד הצריכו טיפול בידיים חשופות שכל כמה שניות הושבו בחזרה לכיס בגלל הקור הנורא שצרב בהן כוויות. ושק השינה הארור. אם היה לך חם, היית מזיע ושוכב בשלולית זיעתך, שלעתים הפכה לקרח. הנשימה קפאה על תקרת האוהל, וכשהרוח הרעידה אותו כל אותן נשיפות קפואות נפלו על ראשך. העייפות התמידית, מנות המזון שלא תמיד הספיקו, ורק נסו לדמיין במה היתה כרוכה יציאה לשירותים. ישנם סיפורי הרפתקאות שאתה שומע עליהם ומדמיין את עצמך בתוכם. אלו היו סיפורים מהזן שאתה מאושר לשמוע הרחק משם, בעולם המודרני והנוח.

Sleds in the snow, carrying equipment and supplies, during the British National Antarctic Expedition of 1901-1904. באדיבות הספרייה הלאומית של ניו זילנד

כל אלו היו מנת חלקם של סקוט, שקלטון וד"ר ווילסון (שעליו עוד נספר בהמשך), כששלושתם יצאו בקיץ לכיוון הקוטב הדרומי, אל אותה אדמה בלתי ידועה מעבר לתחום המפות הקיימות. אלא שלכל צרות היבשת הקבועות התווספה אחת נוספת: התגלה שהאוכל הזול שלקחו עמם עבור כלבי המזחלות התקלקל, והכלבים נחלשו מיום ליום ומתו בזה אחר זה. מראה גסיסתם האיומה העכיר את הלך רוחו של סקוט. גם מנות המזון של אנשי הצוות הלכו ואזלו. הם לא יכלו עוד להמשיך. הם הגיעו דרומה יותר מכל אדם אחר לפניהם, אך רק למרחק של כ-770 ק"מ מהקוטב. הדרך חזרה היתה ארוכה. הם נאלצו לגרור בעצמם את המזחלות הכבדות. שקלטון התמוטט ממחלת הצפדינה, וכך נשארו רק שניים לשאת במלאכת הגרירה.

E Shackleton, Captain Scott and Dr E A Wilson, on the British National Antarctic Expedition, 2 Nov 1902. באדיבות הספרייה הלאומית של ניו זילנד

המשלחת חזרה לאנגליה ב-1904, אך שקלטון נשלח חזרה שנה קודם על ספינת הסיוע בניגוד לרצונו, בפקודתו של סקוט. העילה היתה שהוא עוד לא החלים לגמרי מהצפדינה, אך השמועות טענו שסקוט התקנא בפופולריות של עמיתו. שקלטון הביט מהסיפון בעיניים דומעות ביבשת המתרחקת ונשבע לחזור. כשסקוט שב לבריטניה נדמה שהיחסים בין השניים היו טובים מאי פעם, אך הכל השתנה כשסקוט גמר אומר לארגן שוב משלחת רשמית בשם האימפריה הבריטית ולכבוש את הקוטב הדרומי – רק כדי לגלות שחברו הקדים אותו. שקלטון יצא בהצהרה פומבית: פניי אל הקוטב הדרומי.

סקוט זעם. בהלך רוח אופייני לבן האימפריה הבריטית, טען שלו הזכויות הבלעדיות על "השטח שלו", קרי, מיצר מקמורדו, שממנו יצאה המשלחת שהנהיג אל הקוטב (זאת למרות שהמיצר התגלה על ידי מישהו אחר, עוד ב-1840). תביעותיו הציבוריות אילצו את שקלטון לחתום בחריקת שיניים על התחייבות לא לקבוע את המיצר כבסיסו. לצערו, כשהגיע לאנטארקטיקה בינואר 1908 גילה לחרדתו שהים מלא בקרח ואין לו ברירה אלא לעלות לחוף במיצר מקמורדו. סקוט חש נבגד, ואילו שקלטון נטר למפקדו לשעבר על שדחק בו להתחייב להבטחה שאי אפשר היה לעמוד בה. השניים שנאו זה את זה עד סוף חייהם.

The garage and stables at Shackleton's hut at Cape Royds, Ross Island, Antarctica, Between 1907 and 1909. באדיבות הספרייה הלאומית של ניו זילנד

Professor T W E David's cubicle in Shackleton's hut at Cape Royds, Ross Island, Antarctica, Between 1907 and 1909. באדיבות הספרייה הלאומית של ניו זילנד.

ב-29 באוקטובר החל שקלטון במסע הרגלי לקוטב, מרחק לא מבוטל של יותר מ-2,700 קילומטר. הפעם לקח עמו בנוסף לכלבים גם סוסי פוני, אך אלו התקשו להסתגל לתנאים הקשים ומתו בזה אחר זה. הדבר הטוב היחיד היה שכעת יכלו לאכול את בשרם. בהמשך החלו לזלול גם את המספוא שיועד לסוסים. הרעב היה כבד כל כך! לאחר 29 יום עברו את שיאו של סקוט והמשיכו הלאה, להיכן שרגל אדם לא דרכה מעולם. ב-9 בינואר 1909 הגיעו למרחק של 156 ק"מ בלבד מהקוטב.

שקלטון התבונן בפני אנשיו. הוא ידע שתוך שבוע יוכל להגשים את חלומו ולהיות האדם הראשון בקוטב. אך באיזה מחיר? אנשיו היו מותשים ומנות המזון הקצובות כבר הוקטנו במידה מסוכנת. אם ימשיכו הלאה, לעולם לא יזכו לשוב מהקוטב בחיים. זו היתה ההחלטה הקשה ביותר שניצבה בפניו עד כה. למרות האמביציה הגדולה ורצונו בתהילת עולם, חיי אנשיו היו עבורו ערך עליון. הוא נעץ את דגל בריטניה בקרקע, צילם את שלושת חבריו למסע עומדים בנקודת השיא החדש, ופנה לאחור. לעיתונות אמר שחשב שאשתו תעדיף "חמור חי בבית על פני אריה מת". התקשורת ודעת הקהל התמוגגו. המלכה העניקה לו תואר אבירות והוא הפך לגיבור לאומי (פרט לשיא החדש, למשלחתו היו הישגים מרשימים נוספים, למשל, העפלה לפסגת הר הגעש ארבוס וגילוי הקוטב המגנטי הדרומי). סקוט הממורמר צפה מהצד והחליט לעשות מעשה.

The Southern Party on board the ship Nimrod during the British Antarctic Expedition 1907-1909, [ca 4 Mar 1909]. באדיבות הספרייה הלאומית של ניו זילנד (שקלטון הוא השני מצד שמאל. שימו לב לזקנים הלבנים מהנשימות שקפאו עליהם)

הקרב האחרון

ביוני 1910 יצא סקוט על סיפונה של ה"טרה נובה" עם משלחת חדשה לסיבוב אחרון ומכריע על התואר. לא היה ספק בלבו – הפעם ההצלחה כבר בכיסו. היו לו הניסיון והנחישות הדרושים, ויריבו השקול לו היחיד נותר הרחק מאחור בבריטניה. אלא שאז קרה הבלתי צפוי. כשעצרה הספינה להצטיידות באוסטרליה המתין לה מברק מפתיע. נאמר בו: "מבקש את רשותך להודיע שאני בדרך לאנטארקטיקה, אמונדסן". היה זה מתחרה מספר 3.

רואלד אמונדסן נולד בנורבגיה ב-1872 למשפחה של יורדי ים. בילדותו היה מרותק לסיפורים על חקר ארצות, והעריץ במיוחד את פריג'וף ננסן, חוקר מהולל בן ארצו שנסע ברחבי האזור הארקטי. נו, באמת, זו קריירה מכובדת של אנשים בוגרים? – שאלה אמא אמונדסן, שכמו כל אמא רצתה בן רופא. אמונדסן נטש את החלומות והחל ללמוד רפואה. בגיל 21, אחרי מותה של אמו, החליט להפסיק להפנות גב למשאת לבו ויצא אל הים.

ההזדמנות הראשונה לנסוע אל העולם הלא מוכר נקרתה בפניו כששמע על משלחת לאנטארקטיקה בראשות הקצין הבלגי אדריאן דה גרלש. אמונדסן כה התלהב שמיד כתב לדה גרלש בקשה לצרפו לצוות, אפילו ללא שכר. הוא מונה לקצין הראשון של המשלחת, שיצאה על סיפון ה"בלג'יקה" ב-1897. היה זה מסע רצוף טעויות ובעיות, ואחת מהן הכניסה את המשלחת לדפי ההיסטוריה: גושי הקרח בים סגרו על האונייה ולכדו אותה ביניהם. בעל כורחם, הם הפכו לבני האדם הראשונים ששהו בחורף האנטארקטי הידוע לשמצה. מאחר ולא היו מוכנים לכך כלל וכלל, הם היו שמחים בוודאי לוותר על שיא הראשוניות. החדרים בספינה היו קרים, רטובים וקטנים, האוכל היה מועט וחסר טעם, וההרכב הבינלאומי של הצוות גרם לכך שהתקשורת ביניהם היתה מוצלחת כשל בוני מגדל בבל. רבים חלו בצפדינה ובדיכאון, והתקפות טירוף פשטו בין האנשים. שניים מתו, ואחד נפטר זמן קצר אחר שובם.
אמונדסן למד רבות מדה גרלש ועמיתיו למשלחת, בעיקר מה לא לעשות במסעותיו הבאים. אבל לבו היה נתון לצפון, לא לאנטארקטיקה. ב-1903 פיקד על משלחת בת שישה אנשים נוספים שיצאה במפרשית במטרה לגלות את המעבר הצפוני-מערבי – נתיב שיט בין העולם הישן (נורבגיה) לעולם החדש (אלסקה) דרך האזור הארקטי שמצפון לקנדה. הוא הצליח. המסע ארך שלוש שנים, ואת חודשי החורף בילה בקרב האינואיטים (האסקימוסים), מהם למד על אורחות חייהם ועל דרכי הישרדות בתנאי הקוטב – שיעור חשוב לעתידו.

זו היתה התגשמות חלומו: הוא היה כעת חוקר ארצות ידוע וחבר טוב של גיבור ילדותו, ננסן. אך עדיין כמה לפרס הגדול, לכיבוש הקוטב הצפוני. הוא השאיל את ספינתו של ננסן, ה"פראם" המפורסמת. הכל היה מוכן ליציאה לדרך: הציוד, האנשים, המימון, התוכנית המוקפדת לפרטי פרטים – כשלפתע צנח לבו לתחתונים: בסתיו 1909, בעודו סוגר פרטים אחרונים, הודיעו שני חוקרים אמריקאים (כל אחד בנפרד) על הצלחתם בכיבוש הקוטב הצפוני. אמונדסן היה המום ואובד עצות. אך לבסוף החליט: התוכנית שלו לכיבוש הקוטב היתה מגובשת ומדויקת מספיק כדי לכבוש את הקוטב, כל קוטב. הוא לא אמר מילה לאיש, לא לבני צוותו, למממניו או לננסן, והמשיך בתוכנית המקורית למראית עין, עד שהגיע לאיי מדירה. אז הורה לצוות המופתע על תוכניתו הסודית לשינוי נתיב: סובבו ההגה אל הקוטב הדרומי!

כך יצאו סקוט ואמונדסן אל הדרום הרחוק, למירוץ ראש בראש עד לקוטב הדרומי. רק אחד יוכל לנצח. רק אחד יחזור.

Grotto in an iceberg, photographed during the British Antarctic Expedition of 1911-1913, 5 Jan 1911. באדיבות הספרייה הלאומית של ניו זילנד. זו אחת התמונות המפורסמות ממשלחתו השנייה של סקוט, שצולמה להפליא על ידי הרברט פונטינג. מפתח מערת הקרח נראית ספינה המשלחת, בעלת השם ההולם "טרה נובה" (ארץ חדשה).

בפרק הבא: המירוץ לקוטב, חלק 2. שקלטון מחוץ לתמונה (אך ישוב אל הבלוג ואל דפי ההיסטוריה בנסיבות מפתיעות בהמשך), מותיר במירוץ את סקוט ואמונדסן, אנשי הקטבים בחייהם וגם במותם הטרגי. וגם – המילים האחרונות המפורסמות בתולדות היבשת מפי הקפטן הנעלם. ההמשך בסופ"ש הקרוב.