רשמים קצרים ושלל תמונות מחגיגות 5 שנים ללייבל האלטרנטיבי פית/קית

יוני כדן, ערופי שפתיים

מבעד לחלון

שרון קנטור, ממלושן

זה היה הביקור הראשון שלי בבית פית/קית. אני די חושדת באירועי אינדי "ביתיים" שכאלו, אולי בגלל הניסיון הרע שלי מפסטיבל פולקלה אחד במלכודת החום המכונה "שור 3" – המקום היחיד בעיר הגדולה שממנו יוצאים לאוויר המזוהם והמהביל להגעיל של אוגוסט תל אביבי ואומרים "איזה כיף! קריר! אפשר לנשום!". הסטיגמה הלא-תמיד-מוצדקת שהתקבעה אצלי מציירת בית מתפורר בדרום העיר, שכדי להגיע אליו צריך לצלוח מבוך של רחובות שמעולם לא ידעת על קיומם, ולפחות אחד מהם חפור בבורות ענק החוסמים את הדרך – וכל זה בסדר גמור מבחינתי, עד שמתברר שטרחת עד הלום בשביל מרתון מונוטוני משמים של גברים נוגים וממלמלים הפורטים על גיטרות אקוסטיות בהופעות די זהות זו לזו. התבדיתי חלקית.

צדקתי בקשר למבוך ולבורות הענק (הגעתי מכיוון יפו). בסוף מצאתי את אותו בית מתפורר עמוס אנשים ומוזיקה רועמת ודברים אמנותיים צבעונים – ומסתבר שהוא רק מתחזה ובית פית/קית בכלל כמה מטרים לידו. שתי הופעות אקוסטיות קיבלו את פניי, אך אחריהם הוצבו תופים ופח זבל ישן שנראה כאילו נגנב מאוסקר מרחוב סומסום, ואז הגיעו ה-Mummies & Puppies והעיפו את הגג. אני לא אגיש כאן פירוט נרחב כי יש יום עבודה מחר ואינשאללה גם פוסט ראשון על אנטארקטיקה אהובתי, ולכן אגיע לשורה התחתונה: היו הופעות טובות יותר, היו הופעות טובות פחות, היו גם משעממות. בסך הכללי, שמחתי שהגעתי. היה קהל כיפי, שנדמה שחציו גם עלה להופיע באיזשהו שלב. הרבה פרצופים מוכרים, וחדשים שהיה מעניין להכיר. הבית אומנם ניחן באותו "שיק של טיח מתקלף", כולל חדר מעבר משעשע עם תקרה פרוצה שחומם באמצעות מדורה בחבית (בשלב כלשהו עלה מישהו לגג להוריד קרשים…), אבל עם כל מיני פיצ'רים קטנים שמעלים חיוך כמו החולצות שנתפרו לתוך היריעה מאחורי הבמה הגדולה, או הברז שפונה לתקרה במטבח. מספיק עמוס כדי לספק אווירה הומה ושמחה אבל לא צפוף מכדי להיות בכל זאת אינטימי וחמים בסופ"ש חורפי. שימוש מוצלח בשתי במות כדי לקצר את המעברים בין ההופעות, תחלופה מהירה בין האמנים, שתייה במחיר זול, ארגון מוצלח בתנאים ביתיים והרגשת אינדי קהילתית משפחתית אמיתית. וכל זה במחיר אטרקטיבי (30 ש"ח ליום או 50 ליומיים), שגם אם כלולות בו כמה הופעות שתשכח בעוד חמש דקות (או כבר במהלכן), האווירה הנעימה ואלו שיפתיעו אותך, ולו תהה זו רק הופעה אחת מעולה, מצדיקות את הגעתך.

זהו. מפה והלאה קצת נקודות והרבה תמונות.


שבת בצהריים מול דני הדר והגיטרה

The aprons מארחים את רם אוריון

ושוב דני הדר ושוב שרון קנטור

המובחרים: אנטיביוטיקה. שמעתי הרבה דברי הלל אודותיהם, ואיכשהו תמיד יצא לי לפספס אותם. רוק ישראלי פשוט ויעיל, כיף של הופעה. השיא היה כצפוי ב"מונומליציה", שתפס מזמן את תשומת לבי בזכות המקוריות בהעלאה מהאוב של להקת "דורלקס סדרלקס" בשביל חרוז, שבו קפץ לבמה דני אברג'יל מגיישה נו והצטרף לחגיגה. לא פלא שהקהל ניסה לדרוש הדרן.
עוד מובחר: דני הדר. כי בהגשה הנכונה והטקסטים הנכונים ובעברית, אפשר להיות מקוריים ומרתקים עם גיטרה אקוסטית אחת. הופעה מותק לשבת בצהריים, עם קצת אור שמש מהחלון בסלון הקטן של פית/קית.

איזה כיף של הופעה. אנטיביוטיקה בפעולה

ואז מגיע דני אברג'יל, וכמו מדגמן פוזות רגעי קודאק אחת אחרי השנייה


מישהו בקהל: "יום חג לאינדי! הם הוסיפו קלידנית בלונדינית!"

פספסתי: היה סופ"ש עמוס. פית/קית ביום, בארבי בלילה. כך פספסתי את הליין-אפ המתאחר של הערב הראשון, כולל Zaka שזכו לשבחים, לטובת אור כשדים (על הופעתם הקודמת, כאן). לזכותי אציין שהביצוע של "ג'ריקן" היה מהסוג שהולם בך בהפתעה באגרוף מדויק, עד כדי כך שאתה חייב לתפוס את האדם הראשון שלידך כדי לומר למישהו "וואו". בשבת התבאסתי לגלות שהגעתי בדיוק כשרייסקינדר ירד מהבמה ושוב חמקה ממני ההזדמנות לדגום על מה הרעש. אם מישהו יכול לנדב פרטים על הופעה קרובה וטרמפ מצומת רעננה, צרו קשר.

המומיות, הגורים וכדור המראות

השלב בו האקוסטיות פינו את מקומן לרעש

עכשיו הפסטיבל הזה מתחיל!

המשפט הכי חסר באינדי הישראלי: "שלום, אנחנו…".
משום מה רוב המופיעים לא הציגו את עצמם. אני לא מדברת על פירוט שמות הנגנים, קרדיט לתאורן ולסאונדמן ותודה לשוקי וייס, אלא פשוט לומר מי אתם לעזאזל. כך במשך שעה התייחסנו לבחור החביב שאירח בהופעתו את אלי לס (והתברר בדיעבד כסיוון שדמון) כאל "לא-אלי-לס".

זה כן-אלי-לס

משפטים שהם כנראה הגיוניים רק בבית פית/קית: "צב הוא התרנגולת החדשה".
אין אפילו טעם שאני אנסה להסביר את זה עכשיו, נכון?

זו לא פרסומת לרינגטון. באינדי מאלתרים עם מה שיש. בהיעדר נייר שלח רם אוריון לעצמו sms עם הסט-ליסט

חגי שלזינגר מתחבא בין רם אוריון לדפנה קינן

לגיטרה של ה-Aprons היה שפם חתולי. לזו של ממלושן היו נוצות, פרפר ושתי ציפורים. זו של רן מ-Salsmen נראתה מחוזקת במסקין-טייפ ומדבקות לרוב. וזו של יוני כדן נראתה הכי אינדי, מרופטת וקלופת צבע כאילו נמצאה מאחורי מכולה בסמטה ליד, אבל עושה את העבודה כמו שצריך.

קישוט יום הולדת?

The aprons ושפם

Salsmen

בהופעות אינדי תגובות הקהל הרבה יותר מעניינות מבהופעות גדולות (צו הרחקה לאנשים שצועקים "ניצוצות!"). עם זאת, יש סבירות ששמיעתי שנפגמה כתוצאה מיותר מדי ווליום ודיבור בצעקות בסופ"ש אחד הפכה חלק מקריאות הביניים ליותר מצחיקות מכפי שהיו במקור. כך קרה שכאשר אחד ההרכבים תהה מה לשיר נשמעה זעקה שלאוזניי הפכה ל"משהו עם רגל!".
והבילויים היו אומרים: זאת יכולה להיות יד.

עוד מערופי שפתיים. נדמה שהמתופף השתתף בשליש מההופעות

הקאלט והאימה: צ'יקי ארד.
יש לו מקלדת עם סאונד של צעצוע מהאייטיז, ואינטונציה מובחנת עם סימני קריאה: "מוכר הנקניקיות! הוא יודע מה הוא עושה! הוא מוכר נקניקיות!". השיר השני ייזכר לעד מהביצוע בערב המחווה המלבב של רם אוריון לעצמו בפסטיבל הלם כרך (איך לא כתבתי על ההופעה הזו והפסטיבל בכלל באמת?). צ'יקי עמד שם בלב הבמה ובפאתוס רב ויד מונפת קרא בקול:
"אנחנו – המוסך המורשה!
אנחנו – המוסך המורשה!
אנחנו – המוסך המורשה!
אנחנו – "
וכאן מיהר לדפדף ולבדוק בדף המילים:
"…המוסך המורשה!".
שני השירים הראשונים נדמו לי כמו צפייה באדם שעושה פרודיה ביוטיוב. פרודיה מצחיקה, יש לומר. יהיה אך הולם וראוי אם מישהו מהנוכחים הנציח ויואיל לעלות ליוטיוב. אבל ההמשך בחן וחצה את גבולות הסבלנות ולא נענה אפילו לירי אזהרה באוויר, במיוחד הקטע הארוך של "מרמת החייל! לרמת החייל! מאושוויץ! לאושוויץ! מ…", טוב, אתם מבינים.

"השמש זורחת! על מוכרי נקניקיות!"

מתיישהו התפתחה שיחה: למה הסצנה האלטרנטיבית ומועדוניה תמיד מתקיימים בחורבות דרום תל אביב? מישהו תהה האם בית פית/קית הגיע ככה, עם חלקי הטפט הקרועים, או שמישהו טרח וחיבל בו במיוחד בשם האמנות. אחר הפטיר שבמצב הנדל"ן בתל אביב סביר להניח שההיפך – זו תוצאה של שיפוץ אינטנסיבי מחומר גלם גרוע יותר. חשבתי שבעצם זה לא השוליים שתקוע בחורבות. גם פסגת שאיפות המיינסטרים המוזיקלי הישראלי נטועה בחורבות. ההבדל הוא שיש להן פור של מילניום וחצי לפחות, וכך הן זקנות מספיק כדי שיהיה אפשר לקרוא להן "אתר עתיקות" או בפשטות, "אמפי קיסריה".

צללית בהופעה של מורחת לאקום

כתובת על הקיר

יום הולדת שמח, אנשי פית/קית!