אומרים שאפילו הרעיונות הגדולים ביותר נופלים על הפרטים הכי קטנים ומזעריים. וגם, כמו שאמרה יוליה, שותפתי לפאנל העבר 'רעיונות עסקיים נפלאים ומופרכים שאין שום סיכוי שאי פעם ניישם': "בגלל שלאף אחד מאיתנו אין מוטיבציה, סבלנות, חוש עסקי או הבנה טכנית, כסף להשקעה ראשונית, אסרטיביות ויכולת להרים את עצמנו מהספה שעליה התיישבנו בבית הקפה הזה לפני חמש שעות".

הרעיון לפתוח בלוג נזרק לכיווני כמה פעמים במהלך השנים, ותמיד נשאר מוטל על הרצפה. כאמור – היעדר מוטיבציה, סבלנות, הבנה טכנית, אסרטיביות ויכולת להרים את עצמי מהספה שעליה התיישבתי לפני חמש שעות. והנה, בסוף פברואר נקרתה בפניי ההזדמנות לאחר שענייני עבודה חדשה מנעו ממני להמשיך ולכתוב בבמה הקבועה שלי בשש השנים האחרונות, פורום מוזיקה ישראלית ב-Ynet, ופתאום כל כך הרבה רשמי הופעות, מחשבות מוזיקליות וסתם טענות על החיים, היקום וכל השאר החלו להצטבר בראשי בהיותי נטולת דף לרוקן אותם לתוכו. ניצחת, אמרתי ליקום וקמתי מהספה רק כדי להתיישב שוב, הפעם מול המחשב. כבר ידעתי על מה יהיה הפוסט הראשון (מיוחד לפורים. כן, הספינה הזו כבר הפליגה מאז) ואפילו השני (אירוע כלשהו באפריל. כנ"ל), אלא שאז שאלה אחת קטנה תקעה מקל בגלגלים:
מממ… אז איך יקראו לו, לבלוג?

שאלה קטנה ומזערית, אפילו זניחה. עלי להודות, אין לי מושג קלוש מהו שמם של רוב הבלוגים שאני קוראת מפעם לפעם. זהות המחבר היא הרלוונטית והמושכת בעבורי, ואותן שתיים-שלוש מילים שבחר למסמר שם למעלה בפינה הימנית לא ממש נחקקות בראשי. ובכל זאת, למען הסדר הטוב, נזקקתי לשם. וזו, כך הסתבר, לא היתה מטלה פשוטה.

הבלוג של יעל? לא, זה יותר מדי "ארץ נהדרת". הבית של יעל? מעלה בדמיון ציורים של ארגז הפוך מספר הילדים ההוא. ציטוט משיר? שחוק. משהו שקשור בטיולים ובמוזיקה, נגיד, אולי, שיר דרך? נשמע כמו אופציה לכותרת עבור אלבום חדש של 'שבע' שמוש בן ארי פסל מחמת בנאליות. הבלוג יעסוק במוזיקה ישראלית, במסעות ובמאנות כלליות כלפי העולם כיאה לרבע הפולני בגנים שלי. איזו כותרת נותנים לכל המארז הזה? ניסיתי לשאוב השראה בתקופת הנדודים שלי ולהעלותה בזכרוני – מעשה מורכב מעט לעשות כשאני פוסעת באנטיתזה המוחלטת למרחבי הטבע, במעלה רחוב פנקס בתל אביב. משמאלי מבני מגורים יוקרתיים שלו אפדה את כל רכושי על פני אדמות אוכל אולי לקנות מחזיק מפתחות לדירה ממוצעת בהן, מימני נהגים עצבניים שפלייליסט גלגלצי מערבל את תאי המוח האפורים שלהם לעיסה רכה וקציפתית, ומלפניי המשרד החדש עם נורת הפלורסנט המתבקשת.

ניסיתי לחשוב על מקום בו אני מעדיפה להיות כעת, וחזרתי בזמן ובמקום ללאוס. כיום היא נקודה הכרחית על ציר מסעו של כל תרמילאי עטוף שארוולים במזרח הרחוק, עטורה שלטים בעברית ועמוסת תיירים אוחזי מדריכי לונלי פלאנט, אך כשביקרתי בה לפני שנים רבות היא היתה מקום אחר. שלו יותר, שקט וידידותי, עם אווירה מיוחדת שעופר, עליו אספר מיד, תיאר במדויק כ"החופש הגדול של ילדותנו" – אופניים וילדים בכל מקום, תמימות עד אין קץ, שמש, כל עובר אורח הוא חבר פוטנציאלי וכל מה שצפון מעבר לפינה הוא ארץ חדשה ולא נודעת, מגרש משחקים ענק. קסום, במלוא מובן המילה. אלא שבכל האושר הזה היתה איזו הרגשה תת-קרקעית של עצב שהטיבה להתחבא – הממשלה השיקה באותו חודש קמפיין תיירות ראשוני וידעת בלבך שכמו החופשים הגדולים ההם בחייך גם זה של לאוס עומד להסתיים ולא יחזור יותר בחסות המודרניזציה והפתיחה למערב. יחלוף באותה קלות שבה אתה מעביר דף בספר שאחר כך תאבד, ושנים אחר כך תיאלץ לקרוא במסך מחשב, בלי הפינות המקופלות, הפונטים הישנים, הגוון המצהיב והרישומים הקטנים או הכתמים בצדדים שמרמזים על ההיסטוריה והקילומטרז' שנצברו במשותף.

בלאוס פגשתי את עופר, צח ושות'. חבורה פסיכים מקסימה שברגע של שעמום רכשו לפתע סירת משוטים בצפון המדינה. היא לא נכנסה לתרמיל כמובן, ועל כן הכניסו את התרמילים אליה והחלו לחתור בנהר נאם-או, עוברים דרך כפרים שרגל תייר טרם דרכה בהם. לצח היה קול דרמטי ולוק של פלאח עם ניצוץ שיגעון, והוא הפליג בתיאורי המסע: "זו היתה סירה כל כך רעועה, עד שאפילו עז!!!" – הרעים בהדגשה בולטת – "לא היתה מעיזה לדרוך בסיכון בטיחותי שכזה". הם היו בכפרים כה נידחים עד ש"אפילו עז!", הכריז צח, "לא היתה משוטטת בהם". זה היה הסלוגן החוזר שלו, עת ישב וסיפר לנו מעלילותיו במבשלת בירה ביתית שחוקיותה היתה מוטלת בספק בוואנג-ויאנג התמימה של פעם. יכולת לקחת את המשקה בטייק אוויי תמוה, בו נשפכה תכולת הכוס לתוך שקית ניילון דמויית אלו של סופרמרקטים, ואתה היית נאלץ להחזיק בידיותיה ואיכשהו לגמוע את המשקה בקש שהיה צף למעלה – או כמו שעופר הגדיר זאת: "אפילו עז!!! …גוועת במדבר לא היתה נוגעת בגועל נפש-ספק-בדיקת שתן הזו". צח פסק להשתמש באמרת השפר הקבועה ליומיים לאחר שאיבד את ההכרה בעקבות שתיית 7 כוסות של לאו לאו – סוג של וויסקי מקומי שאפילו עז היתה אינטליגנטית מספיק כדי לדעת לשמור מרחק ממנו.

בחופש הגדול של ילדותך אתה בטוח שחלומותיך יתגשמו, שחוף הרצליה יכול להיות נתון להתקפת פיראטים, שבחורשה ליד הבית יש שבט נסתר ויצורים פלאיים. בחופש הגדול של לאוס הייתי בטוחה שזה רק עניין של כמה חודשים עד שאחזור לכאן ואצא למסע פראי משלי בסירה רעועה, ואכתוב על כך ספר הרפתקאות ושמו "אפילו עז". דימוי העז מאוד ייצג את לאוס של אותה תקופה, שלצערי נכחדה תוך שנתיים-שלוש ומאז היא במסלול המהיר להפוך לתאילנד התיירותית והמוכרת לזרא. אבל בימים ההם עוד יכולת להשתמש במשפט "אפילו עז!" בלי שזה יהיה יותר מדי אוברסטייטמנט. לא חזרתי לשם מעולם. זה התחיל מהיעדר כסף, ואחר כך פגשתי את יוליה, הוקם הפאנל, נעלמו האמביציה והאסרטיביות, והתיישבתי על הספה בבית הקפה. ועבודה, וחיים, ויקום וכל השאר. לפחות נשאר השם, ממתין ומצפה לשימוש.

שלום לכם. נדמה לי שהגיע הזמן לומר זאת. ברוכים הבאים. נכון, יש לאכסניה הזו שם כה מטופש עד שהוא מהווה מתחרה לא רע ל"בוטן מתוק בקרקס" (הם בכל זאת ינצחו). ניחא. לפחות הוא מקורי יותר מהניק בו השתמשתי בשש השנים האחרונות. חוץ מזה, הוא די ממכר. נסו ותיהנו. למען אווירת הכנות והשיתוף בפתיחת הבלוג עלי להודות שלמעשה כל מה שקראתם עד עתה הוא תירוץ עלוב בלבד, מאחר ופוסט זה נכתב עוד בחודש מרץ ועליית הבלוג עוכבה… ובכן… מסיבות מטופשות יותר. צח היה אומר על זה שאפילו עז – ועוצר לפאוזה דרמטית – היתה עוקפת אותי בסיבוב. אני מסתפקת באימרה של כוורת: העיקר שבכל זאת הגענו, למרות הכל.