קומץ לינקים על מוזיקה ישראלית מהשבוע החולף, ובהם: המונוטוניקס חושפים, משינה מפלצתיים, אביתר בנאי וסיגור רוס מתאחדים, אלי לס ו-Zaka חינמיים, קרמבו חוגגים, אבידן-שבן ועמיר לב-גבע אלון זוגיים, מלככי הפינקה עטופים כהלכה והביקורות משוות את נינט לאילנות גבוהים יותר מעץ סקוויה ממוצע

גרפיטי שראיתי השבוע אי שם ברחוב בלפור בתל אביב

כמה טוב שיש שניים (אני לא מאמינה שציטטתי מהשיר הצ'יזי הזה), להאזנה:
אסף אבידן מוציא שיר חדש בשם "Small change girl", עם שלומי שבן על הפסנתר.
עמיר לב חובר לגבע אלון בחדר החזרות, לשירת "YMCA". לא, לא השיר של הוילג' פיפל (תודו שאתם מזמזמים אותו בזה הרגע באופן בלתי נשלט). חבל, זה היה יכול להיות מצחיק וביזארי מאוד. במיוחד בלוויית תנועות הידיים המתאימות.

מצד אחד, קשה שלא לתפוס תמונה טובה של מונוטוניקס באור שמש מלא, כשעמי שלו עושה הכל כדי לספק לך פוזות מטורפות. מצד שני, להגיע ללב המהומה ולחזור עם מצלמה בחתיכה אחת ומתפקדת? זה כבר עניין אחר.
המונוטוניקס הופיעו בפסטיבל אמריקאי עם שם שמכיל יותר מדי ס' ו-צ', והונצחו בגלרייה המוצלחת הזו, שמתחת לה מופיע התיאור הקולע: It was hot, it was wild. It was standard Monotonix.

אחת הדרכים למשוך את קוני הדיסקים בעידן ה-mp3 היא להשקיע בעטיפה. בין אם "אדומי השפתות" של סחרוף-מוכיח הוא לטעמכם או לא, חייבים להצדיע להשקעה בעטיפה הכוללת פירושי שירים להבנת כל אחת ואחת מהרצועות.
או, למשל, העטיפה היפהפייה של הסינגל הזה של מלככי הפינקה. אני מוכנה לאמץ אותו במו ידיי ברגע זה, מבלי ששמעתי שנייה מהתכולה שבפנים.

אפרופו, ראיון מעניין עם רע מוכיח על תהליך העבודה של "אדומי השפתות", ומה שונה בין הלחנת שיר רגיל של ברי סחרוף להלחנת הטקסים של אבן גבירול:
"מראש קלטנו שאצל אבן גבירול אין פדיחות במקצב, המקצב אצלו מושלם, והעברית שלו מושלמת, לכן, כשהבנו איזושהי נוסחה קצבית בכתיבה, אם פתאום שורה לא נכנסה לנו טוב במקצב, הבנו שאנחנו אלה שטועים ולא הוא… זה כמו קוד סודי, והמקצב הוא הקוד… זה כמו שהיינו טובלים פעם גפרור בלימון, כותבים כמה מילים על נייר ומחממים מתחת הנייר עם נר והמילים היו משחירות ונגלות, גם כאן, המקצב הוא כתב סתרים, וברגע שאתה מתחיל להלחין אותו, פתאום יוצאת ההגייה הנכונה של המילים".
גם לכם מתחשק לרוץ ולנסות את העניין הזה עם הגפרור בלימון? אח, תקופת הילדות שלפני המצאת האטארי. ויש גם ביקורת של בן שלו. בפונטים, לא בלימון, למרבה הצער.

משבר כלכלי ארור. שוק עבודה זבל. כריס קורנל הנודניק הזה, היה חייב להיתקע בסוף הופעת "מפלצות התהילה" של משינה ולהקפיץ את המחיר. כמה התבאסתי לא ללכת הערב להופעה הזו. שוקי וייס, עשה ג'סטה ופרגן לנו סיבובון הופעות מהאפיזודה החד פעמית הזו במחירים שווים לכל נפש, או לפחות לנפש שלי. הרי וידאו קצר מהאירוע לנפקדים שהמחשב שלהם עובד יותר טוב משלי.

מאמי, יא מאמי: הויכוח סביב השיר של נינט בשיתוף רוקפור הולך ומחריף. באופן אירוני משהו, רובו לא עוסק בכלל במוזיקה עצמה, ממש כמו רוב הקריירה עד כה של מושא המהומה. נדב לזר נסחף לדעתי ומכריז שיציאת השיר היא אירוע מכונן במוזיקה הישראלית, הניצוץ הראשון של המהפכה, ואפילו מוסיף את השם המפורש למדורה (ביטלס, זאת אומרת). אבישי מתיה הולך על קטן ומסתפק באזכורו של אריק איינשטיין, ועמית גולדברג שוב חולם בגדול ומשווה למאהלר. ורק שי להב מוריד ציפיות וחושב שמדובר במופע דוגמנות רוק ולא הדבר האמיתי: "רוקנרול הוא הרבה מעבר לצרחות בפזמון, או למכנסי ג'ינס קרועים. רוקנרול הוא דרך חיים, לעזאזל, דרך חיים שמבוססת על התרסה, על רעב, על בדיקה מתמדת של מוסכמות".
אומנם הגבתי ללזר בבלוג שלו, אבל אוסיף עוד כמה מילים: סוף סוף הצלחתי השבוע לתפוס הקרנה של "חייב לזוז", הסרט התיעודי על אהוד בנאי והפליטים, עליו אני מקווה להרחיב כאן בקרוב. קשה לצפות בו ולא להתגעגע ל-1988. זו היתה שנת מהפכה אמיתית, בזכות הפליטים, בזכות "סיפורים מהקופסא", בזכות "אפר ואבק". לצערי, אני סקפטית לגבי הופעתו של אלבום מכונן בסדר הגודל של אלו בימינו אנו והמהפכה שהם חוללו (אגב, יש בכלל לדעתכם אלבום רוק ישראלי שעשה זאת מאז?). הלוואי ואטעה, אבל מסופקתני.

בימים שבהם חנויות תקליטים עצמאיות הן זן נכחד בין רשתות ענק שדורשות ממך 80 ש"ח על החדש של ברי סחרוף, כיף לראות שקרמבו השינקינאית חוגגת בר מצווה.

בישראל כולם עשו את זה, מאריק איינשטיין וברי סחרוף ועד כנסיית השכל ופוריטנים צעירים. שרון מולדאבי תוהה: למה בחו"ל התופעה של הלחנת שירי משוררים אינה נפוצה כמו בארץ?

בתוך שפע ההופעות המיובאות של 2009, קשה לומר שהתקשורת התרגשה במיוחד מבואה של דרים ת'יאטר. וראו איזה פלא: קומץ מעריצים עקשן ומסור לא רק הצליח לגרור את הלהקה לישראל על אף חוסר ההתלהבות של המפיקים המקומיים, אלא שגם הוכיח את צדקתו כשנמכרה כמות מפתיעה של עשרת אלפים כרטיסים. בן שלו על הפער בין חשיפה לפופולריות. לו יהי.

להורדה חינמית:
כל האלבומים של אלי לס, כו-לם. יאיר היקר מסביר למה כדאי לכם להוריד את "נוף פשוט".
Half of best hits 2, של Zaka.
מאש-אפ בין אביתר בנאי לסיגור רוס, כי אין כמו מאש-אפ עם קור איסלנדי בחום הזה.

בהופעה בכפר סבא. אקוסטי זה הרבה פחות כיף. גם כפר סבא.

שיר נוסטלגי לסיום: נו, האין זה מתבקש לסיים עם "מפלצות התהילה"? התלבטתי אם לבחור בקטע מתוך הופעה חיה – "אישה" בפסטיבל ערד 1992 – או בליפסינק הנושן הזה שעושות איגי וקסמן, יפעת נץ וחברות ל"איזה איש" לעיני חברי הלהקה מתוך "זהו זה". אז קיבלתם את שניהם, ועוד קטע מוזר: באותה הופעה בערד אירע מה שהיה אז מיני שערוריה (יום חלש בחדשות, כנראה), כשערוץ 1 עובר בשעת פריים טיים (כשעוד היה דבר כזה בערוץ 1) אל הבמה, ושם, מול רייטינג מרשים, מתגלה שלומי ברכה כשהוא מזמר הו אפלטון, את היפה בתיישים" בחיקוי משונה לאתניקס. מצחיק איך בילדותנו קיומה של יותר מלהקה מצליחה אחת היה מיד נחשב למלחמת עולם בין מעריצים ובתקשורת (בנזין מול תיסלם, משינה מול נוער שוליים וכו').
ואפרופו, גם אתם תמיד נזכרתם בפתיחה של "Loosing my religion" של REM למראה סצנת השטן של יובל בנאי בקליפ הזה?

בשבוע הבא: ביקור ב"אי המתים" של בואנוס איירס או על פרפרים בברזיל. טרם החלטתי. ואולי כמה מחשבות בעקבות "חייב לזוז".
לילה טוב.