הגעתי בשישי בבוקר לסינמטק עם כמות מסחרית של טישו, כדורים לקרב האחרון בחיידק החורפי שהמשיך לקנן בי, וערימה גדולה של ציפיות. נשמע שהמופע המיוחד "ספר השירים שלי" ישלב שניים מיתרונותיו החזקים של שלומי שבן:

הראשון הוא הפסנתר. הבעיה הגדולה ביותר של שבן היא שלא משנה אילו נגנים מהוללים הוא יבחר להרכב שלו או איזה עיבודים מרשימים ומהודקים הוא ירקח עבורם. בסוף ההופעה יישארו על הבמה רק הוא והפסנתר, וביחד יצרו קסם שיגמד את כל מה שנוגן קודם ויגרום לך לומר: "אפשר עכשיו לחזור על כל ההופעה בפורמט הזה?".

השני הוא העובדה ששבן מבריק ביצירתיות שלו דווקא במפגש שלו עם המוכר. כך, למעשה, התחלתי לאהוב אותו, לאחר שראיתיהו במופע המשותף עם פורטיס, "מקרה פסנתר", שבו הוא ניפץ את תדמית הופעת פסנתר כאינטימית ושקטה, והצליח לרקום ערב פרוע, יצירתי ומרתק. בערב המחווה ל'פלונטר' הוא היה בין היחידים שהניחו בצד את יראת הכבוד למקור, והפך את עורו של 'למדי אותי הלילה' לכדי בלדת זמר בארים אדום וסקסי, עם לוק תואם בדמות חליפה, זמרות ליווי וכדור מראות. באירוע 'יהודה הלוי פינת אבן גבירול', שהוקדש לשירת ימי הביניים, הוא בלט כאבן זוהרת. המפגש בין הטקסטים המולחנים, אנשי הרוק החילוניים, הפייטנים והחזנים היה מנומס מדי לטעמי. נטול מעוף שייקח מילים בני מאות שנים אל הסצנה המוזיקלית של שנות האלפיים, נצמד מדי למקורות על חשבון הביטוי האישי של העושים במלאכה. שלומי שבן היה היחיד שהצליח להגשים לדעתי את החזון השאפתני של הערב לתת חיים חדשים לטקסט עתיק: ביחד עם 'שלישיית עד מתי' הוא להטט ב'השירה העברית' של יהודה אלחריזי בין ג'אז משתולל לקצבי היפ הופ חדים עם גרוב נפלא, מנגן בהרמוניום ולפתע צורח לחלל היכל התרבות המעונב: "אלחריזי אין דה האוס!".

ב"ספר השירים שלי", שהתקיים במסגרת פסטיבל הג'אז התל אביבי (לא ברור מה הקשר בין שבן לג'אז, אבל אל לנו להלין על כל הזדמנות למופע מיוחד של שבן), הרכיב שבן הופעה שלמה מיצירות אהובות עליו, הן עבריות והן לועזיות, בפרשנות מוזיקלית משלו בהופעת יחיד. אפשר היה לומר פשוט 'ערב קאברים', אבל לא על ההופעה הזו. ערב קאברים הוא פיתרון קל, אבל גם מלכודת: ההשוואה למקור האהוב מצד אחד, ועם זאת הצורך להתרחק ממנו מספיק ולמצוא דרך להמציא אותו מחדש בדמותך כדי להצדיק את הביצוע המחודש. כצפוי, הוא הצליח.

בספר השירים שלו התקבצו שלמה גרוניך, אילן וירצברג, שלום חנוך ומאיר אריאל לצד הבילויים, דילן, ברסאנס ואפילו סונטה אחת שהתגנבה פנימה – "דוד אבידן אמר פעם 'שיר הוא כל מה שאני קורא לו שיר'", סיפר שבן, "בספר השירים שלי גם זה שיר". אחרי הפתיחה עם 'דומם עם זוג נאהבים' של מאיר אריאל, הוא ממשיך לשיר שנשמע לגמרי שלו, כאילו הושמט באופן נפשע מאלבומו 'עיר'. למעשה היה זה תרגום "חופשי מאוד" לדבריו ל-My Life is Good של רנדי ניומן – המקסיקנית הפכה לבדווית, בוורלי הילס לנווה צדק, ניו יורק לירושלים (קצת מפתיע בעיניי, תמיד חשבתי ששבן רואה את תל אביב יותר כניו יורק ולא כלוס אנג'לס, וזו זווית ראייה שונה לגמרי), מלון בל אייר הומר לפרויקט סי אנד סאן, וברוס ספרינגטין, שאותו פוגש הדובר בדירת הגג המהודרת, הפך לאביב גפן העייף, שמבקש משלומי להשגיח במקומו על ילדי אור הירח לעת עתה.

בהמשך, הוא מחזק את הדימיון של 'רוזה מרציפן' לשיר ערש קריפי בשילוב בין הפסנתר לתיבת נגינה ילדותית המונחת עליו. לליאונרד כהן המתורגם הוא חוזר פעמיים. פעם בביצוע פסנתר יפה ל'קחי עוד ואלס', ואחר כך ל'מגדל הפזמון' על אורגנית עם צליל אייטיז מצחיק. ב'שגר פגר' הנהדר של הבילויים הוא משנה שוב ושוב את העיבוד והקצב מדי בית (אם כי קצת נופל לחיבתו לשטיקים בנגינה במהלך הפזמון הראשון). "שאלתי את ימי ויסלר מה זה אומר על בחורה שהיא כמו ג'וזף הלר", הוא מספר, "וקיבלתי הפניות להמון סרטי קולנוע רוסי שמעולם לא ראיתי. בשורה התחתונה ימי אמר שהשיר כולו מדבר על כל מה שעובר לו בראש מהרגע שבו ראה את הבחורה ועד הרגע שבו ניגש אליה. קשה לחיות במוח של ימי". ל'חצרות החושך' המאיים של טאטו הוא משדך בהברקה פדל בס ותוף מרים שעליו הוא מכה בסכין מטבח, היוצרת צליל מתכתי ומקפיא. בשירים אחרים, כמו 'תאונה' של שלום חנוך', הוא משתמש ברעיון של ג'ון קייג' להחדיר חפצים לפסנתר באופן שמעוות את הצליל של קלידים מסוימים. דווקא בשיר הזה הרעיון לא נוחל הצלחה לאחר ש"המצית הבוגדני" לא משתף פעולה, והתוצאה צורמנית וצעקנית מדי לטעמי (אם כי יש לומר שגם המקור אינו כוס התה שלי). חזרה לפסנתר לסיום הולם עם 'להערים על מלאך המוות', תרגום של דורי מנור לז'ורז' ברסאנס.

לכבוד שנת השישים למדינה אמור לצאת בקרוב אוסף 'עבודה עברית' 2, שבמסגרתו יחדשו אמנים שונים שישים שירים של אמנים ישראליים שונים. לפני עשר שנים האוסף הראשון היה פרויקט יוצא דופן, אולם מאז נשטפה הסצנה המוזיקלית המקומית בקאברים אינספור לאחר שאלו הפכו לנתיב המהיר לגלגלצ (ע"ע 'חום יולי אוגוסט' בגרסה הנוראית של סינרגיה) או אפילו דרך ליחסי ציבור חינמיים לתוכניות טלוויזיה (ע"ע 'יוצא לבלות' של מה קשור), ונדמה שאלבום ישראלי שאינו כולל אף קאבר או 'מחווה ל' יהיה החידוש האמיתי. בעידן כזה שבו מסתפקים רבים רק בשירה בקולם שלהם כדי להבדיל מהמקור, אולי כדאי לשלוח מוזיקאים צעירים לראות את ספר השירים של שלומי שבן וללמוד איך באמת לצקת את עצמך ולבנות מחדש שיר מוכר. ויותר מזה, לראות איך עושים מקאבר יצירה מחודשת ומחדשת, ולא רק העתק.

שלומי שבן, ספר השירים שלי. סינמטק ת"א, 22/2/2008