לכבוד ההופעה המשותפת של משינה ואהוד בנאי ולהקתו ביום חמישי, כמה רשמים משתיים מההופעות הקודמות בסיבוב, בקיסריה (25/10/07) ובהיכל התרבות ת"א (26/11/07)

יש איזו חגיגיות מיוחדת באמפיתיאטרון של קיסריה שאי אפשר למצוא שכמותה אפילו בהיכל התרבות. אולי אלו יותר מאלפיים שנות היסטוריה במבנה הרומי העתיק, הבריזה הזו מהים שלראשונה השנה גרמה לי להתעטף בחולצה ארוכה ולהרגיש שהסתיו כאן, או השיפוע הדרמטי במדרגות הגבוהות שנותן לך תצפית נהדרת מגבוה על כל ה-3,700 איש שמצפים בהתרגשות לצליל הראשון. ואולי ההליכה הארוכה הזו ממקום החנייה שבחרנו, צועדים בין עצים, עתיקות ורוח ים מצמררת באוויר הלילה הנעים, עד שהחלל הגדול נפתח מולך ומצעד לצעד אנו מהרהרים בציפיה מה יהיה השיר הפותח – את זה אין בתל אביב, כשאתה מדלג בין בורות פתוחים, מכוניות שחונות שלא כחוק והשיפוצים ברחוב שעורכת העיריה. כשהאורות כבים הכל משתתק, דרוך. טעינו בניחושים. בחשיכה נדלקת שורת נרות שבת דיגיטלית ארוכה לכל אורך הבמה, ורחש עדין של תפילה מרחוק נמהל באוויר. לאט לאט נכנסים הצלילים ואור אדמדם מתגנב מאחוריהם. רחוב האגס 1.

ביקורנו הקודם בקיסריה היה ארבע וחצי שנים קודם, כשמשינה התאחדה. יצאתי מאוכזבת: ההפקה היתה מושקעת, הפירוטכניקה נפלאה, כל העיבודים מדויקים עד לצליל האחרון – ואין הפתעות, ולא טיפת רגש. הפתיחה עם רחוב האגס 1 סימנה שהערב הזה יהיה לנו תיקון. זהו לא שיר קליט אלא פתיחה מהורהרת וכבדת ראש (גרסת הלייב מתמתחת על פני כעשר דקות). האינטרו בגרסת ההופעה נמשך לבדו כשתי דקות תמימות עם הפריטה המתגלגלת שבונה את המתח ומכניסה לאווירה לאט לאט. ואז מגיעה השירה של בנאי, איטית ועמוקה כמו ניגון חזנות מלא הוד, שאתה שומע בה את תחושת החגיגיות של ארוחת השבת כילד, את החמימות של בית ההורים המחבק, לצד העצב, הגעגועים והצביטה בלב כשאתה עומד בתוכו כמבוגר והוא נטוש וריק מחיים, נשארו רק קירות חשופים ומעט רהיטים מאובקים שביניהם מרחפים שרידי זכרונות ילדות. ואין עצה ואין תבונה כנגד הזמן. וכאן נכנסת התפילה משולחן ערוך. בהתחלה בלחש, אחר כך בקול. חוזרת שוב ושוב כמו מנטרה שמחזקת אותך עם כל חזרה עליה עד סיומו של השיר. איזו פתיחה נפלאה.

הפתיחה המבטיחה מקיימת. לצד הלהיטים הגדולים – אהובתי, טיפ טיפה, העמותה לחקר התמותה, זמנך עבר ושות' – צצות בחירות מעניינות יותר, פחות חמימות-מתרפקות. 'לילה בעיר', למשל. רצועה פחות מוכרת מ'מפלצות התהילה', שבהקלטותיה תרם אהוד נגינת מפוחית. על המסכים נדלקים חלונות גורדי שחקים, הנרות של שמי לילה עירוניים, וכשהתופים רועמים הם מתנפצים לגיצים כמו זיקוקי דינור. ו'כולם אומרים לי תיזהר', השיר היפה ביותר לטעמי באלבום 'שיא הרגש'. בלוז של שבע דקות, מסע אל תוך הזיותיה. אהוד מצדו לא נותן למעמד החגיגי לעמוד בדרכה של האמירה ומרעים עם התיפוף המונוטוני ההולם של 'ערבב את הטיח, אחמד', ומכניס גם לשירת היחדיו של 'אסתר' תרגום בערבית לשורות "יום אחד הכל יפרח, הלב של העולם נפתח". יובל מחזיר ב'לא יכול לעצור את זה', על זכרונותיו ממלחמת לבנון הראשונה. צהלות השמחה נוטות להשכיח שגם 'רכבת לילה לקהיר' מתחילה את נסיעתה מאותה מלחמה, בשתי השורות שכתב שלומי ברכה: "אני כל כך עצוב ושמש על העיר/ ודיזינגוף נראה לי כמו רכבת לילה לקהיר" – רמז לחזרה שלו ושל יובל משדה הקרב לאפטר בתל אביב, כשהופתעו לראות את העיר חיה ותוססת, לא מודעת לגודל הזוועה שמתרחשת במרחק של כמה שעות נסיעה ממנה. הסט-ליסט נפרד גם מהחברים והקרובים שאינם עוד – 'לב צועני' של יוסי בנאי ז"ל, אביו של יובל ודודו של אהוד, 'בלוז כנעני' למאיר אריאל (עם דיאלוג מיתרים יפה) ו'סדר יום' ליוסי אלפנט.

תאורה: למעלה – 'לילה בעיר', למטה – 'הכוכבים דולקים על אש קטנה'

אין פלא שהסיבוב המשותף רץ רק מעל במות גדולות במיוחד, יש הרבה אנשים על הבמה. החמישייה של משינה, אהוד והחמישייה שלו (גיל סמטנה, ניצן חן-רזאל, נועם זייד הלוי, נושי פז וערן פורת). האינפלציה בנגנים גורמת לתחלופות בתפקידים והרבה שמחה על הבמה: סמטנה מתחיל עם בס, מעביר אותו לבנסון, עובר לקלידים ובכך שולח את חודורוב קדימה עם הסקסופון. פורת ואיגי דיין בתורנות על התופים והדרבוקות, כשנועם הלוי מתפקד כצוות תגבור לכלי ההקשה. לעתים שניהם מכים באותה מערכת תופים בבת אחת. כל מי שפנוי בשירים הקצביים שואט קדימה ופוצח בריקוד משתולל. אהוד וברכה מנצלים קטע אינסטרומנטלי לקרב גיטרות דמוי מלחמת שוורים, ורצים זה מול זה מצד אחד של הבמה למשנהו. בנסון, שזכה בצעירותו בתחרות הריקודים של עיר הנוער (עם ריטה כבת זוגתו!), מפליא בצעדים. נועם הלוי, אח… רק אומר שפעם אחת הוא עמד לידי בהופעה מעוטת צופים בבארבי, ואפילו כקהל הוא מצליח לגנוב את ההצגה. התנועות של יובל הן חידה של ממש. זוכרים את אותן סצנות בסרטי נעורים באייטיז כשהגיבור, אותו חנון-על-סף-הפיכה-למלך-החדש, יוצא בריקוד רובוט או צעדים ביזאריים אחרים וכנגד כל הסיכויים מצליח לסחוף את כל הרוקדים אחריו? בדיוק. ליובל יש דרך ריקוד משונה, שלעתים הוא נראה כמי ששקע בבטון ומנסה להיחלץ בנפנופי ידיים, וכל זה מוקרן בסלואו-מושן לאחור. ואיכשהו, הוא גורם לזה לעבוד עבורו. רק סמטנה נראה מעט נבוך כשאין לו כלי נגינה להיאחז בו. מהנה מאוד להסתכל על האינטרקציה בין כולם, אם כי בגלל הגודל של ההיכל/אמפי חלק ממנה נעלם מעיניכם בגלל המרחק כשאתם יושבים, למשל, בשורה ה-28. מנגד, צריך כיס עמוק בשביל המחיר האסטרונומי של המושבים הטובים (כ-220 ש"ח, אאוץ').

לשמוע את משינה זה כמו מסע בזמן. 'רכבת לילה' מחזירה אותי לבית הספר היסודי, לפעם הראשונה ששמעתי אותו ב'סיבה למסיבה' בערוץ היחיד. 'עתיד מתוק' זורק אותי לקסטה שזייפה ברצועה הזו מרוב שחיקה, ברדיו-טרנזיסטור הכסוף בדירה הישנה שלנו מול בית חולים מאיר. 'בדרך אל הים' בשידור החוזר של 'זהו זה', ואיך נפלנו גם אנחנו בפח והופתענו לגלות שהנסיעה בקו 5 לא הביאה אותנו כמצופה אל חוף הים אלא לבית החייל. 'להתראות נעורים' שר יובל בנאי בערד ב-1994 בהשמעת בכורה, ובדיעבד נשמע כמו נביא זעם המזהיר מהאסון שצפוי באותו מקום שנה אחר כך. כל כך הרבה זכרונות. להקת הילדוּת שלי, זו שבגלל הופעה אחת שלה בגיל 13 התמכרתי לריגוש בהופעות חיות. על האהבה העצומה שלי לאהוד בנאי כבר כתבתי לא מעט. חלק מהקהל בא בגלל משינה, חלק בשביל אהוד. מצחיק לראות את רגע המבחן לקבוע מי הוא מי, שמגיע ב'כולם יודעים'. מיד עם הצליל הראשון כל אוהדי אהוד המתורגלים בהופעותיו מתחילים למחוא כף בקצב הארבע המוכר עם המוזיקה.

משהורגלת בהופעות קטנות ואינטימיות או להתייצב בשורות הראשונות, החלל הגדול נראה קצת מרוחק ופחות נגיש, ותחושת ה"תרבותיות" מדביקה את הקהל לכסאות. אבל משהו במוזיקה של שני הצדדים מצליח להתגבר על ממדי המקום, לגרום למחשבות שלך לנסוע בזמן ובמרחב, ולהתרגש כשכל אדם ואדם בקהל מצטרף בשירה שקטה, כמעט חרישית לעצמו, בפזמון של השיר השני, "ואנחנו שניים, בטח לא לבד", וכל הקולות מתחברים למין "ביחד" אינטימי ומרגש אחד. בהמשך היא מנתקת עוד ועוד צופים מהמושבים: 'היברומאן', מעין שילוב של רגאיי עם מיסה או דרשה המונית ומשלהבת, הופך לחגיגת ענק והקול הדרמטי של נועם הלוי מוסיף צליל מהדהד רב רושם מאחור. העוצמה של אלפי בני אדם מרימים ביחד את ידיהם באותו רגע ב'רכבת לילה לקהיר', שיתוף הפעולה הראשון של השניים (משינה הלחינו, ברכה כתב את שתי השורות הראשונות ואהוד את שאר הטקסט), מזכירה שיש איזה כוח מיוחד בהופעות גדולות. גב אל גב לנסיעת הרכבת נצמד 'ג'מלי פורוש', שמקבל חיזוק נהדר כששלושה מהחברים מתקבצים מאחורי הדרבוקות. מסיים את הערב 'אין מקום אחר' הסוחף, שמקבל אצל משינה בשנות האלפיים תוספת אלקטרונית מקפיצה שאין שום אדם שיכול להישאר בכסא למולה. בקיסריה באמצעיתה נשמע פיצוץ ושובלי זיקוקי דינור נוצצים טסו מאחורי הבמה עד לשמיים. בהיכל התרבות התקרה נמוכה מדי לפירוטכניקה, כנראה.

אייי-יאייייי, ווהוווווווו, ייייאאאהההההה! ידיים למעלה ברכבת לילה לקהיר, אמפי קיסריה

בניגוד ל"מופעים משותפים" הרווחים לאחרונה מטעמים כלכליים וכוללים למעשה שתי הופעות נפרדות וחמישה שירים משותפים, כל החבורה הענקית הזו נמצאת ביחד על הבמה לאורך כל הערב, למעט חמישה שירים. הסיבוב נקרא "נפגשים בסיבוב", רמז לאותו מוטיב מסע ונסיעה שקיים ביצירה של אהוד בנאי, ואכן שלושת שעות ההופעה נוסעות מהר, טסות ממש, מותירות רצון לסיבוב נוסף (המחיר כבר ידכא אותו, אבל אם אתם מחובבי שני ההרכבים מומלץ לחפש הנחות שונות ומשונות ולהגיע. רק אל תתפתו למחיר הזול יותר של ארבעת השורות האחרונות בהיכל התרבות. ישבנו באחת מהן בערב שירת ימי הביניים והיינו כל כך רחוקים מהבמה עד שהתווכחנו דקות ארוכות מי הזמרת שעל הבמה. אזי נגמר השיר והמנחה הודה לאביתר בנאי). בדרך חזרה הביתה המפוחית של 'לילה בעיר' ממשיכה להדהד בראש. ליווי מוצלח לפקקים מקיסריה.