משהו בסתיו תמיד מעורר נוסטלגיה. אולי בגלל שבאזור המרכז העונה הנפלאה הזו מסתכמת בפרק זמן חמקמק של שבוע וחצי לערך, ואילו בהמשך השנה יהיו לך לפחות ארבעה וחצי חודשי קיץ להתגעגע אליה. הטמפרטורות ירדו בכמה מעלות בודדות (לפני שיטפסו שוב בעוד יומיים), וכבר מתחילים להרגיש את ההקלה בקרבתו ומתחשק לחפש תקליט ישן של גידי גוב שלא שמעתם לפחות 15 שנה, לשיר איתו ובאמת להתכוון בידיעה שזהו, "תם השרב הגדול".

הסתיו עוד לא כאן, אך מבשריו הראשונים כן. ראשוני השליחים שנועדו להכריז על בואו – החצבים. שמורת חרוצים ליד בצרה-בני ציון נראית כשדה קרב עזוב לאחר שתמה מלחמת הקיץ והטבע. הכל יבש ומת, גם מהקוצים של ראשית הקיץ נותר רק שלד מתפורר וחורבות אחרונות. על הרקע הצהוב-חום הקמל הזה בולטים החצבים כמו מאורות הבוהקים בלבן, גדוד הסיור שלפני בוא המחנה הירוק של הפריחה המחודשת בחורף.

את צמד התמונות העליונות בפוסט אפשר להגדיל בלחיצה עליהן.

החצב גם הוא פרח נוסטלגי. כמה כבר יוצא לכם לראות אותו בימינו אנו כשכל שדות הבר במרכזי הערים נכבשו על ידי קניונים ובתי דירות? השיר של תיסלם תמיד מזכיר לי את הרדיו ברכב בנסיעות ילדות לבית של סבא וסבתא בטבריה, שדות קוצים צהובים שפופים ונמעכים מסביב, שמעליהם מתנשאות האבוקות הלבנות הגבוהות של עמודי הפריחה הראשונים בעונה.

כמו ציור אבסטרקטי, מגבעולים ושדרת עצים

עכשיו רק נותר לחכות לנחליאלי. הוא קצת מתעכב. לאור תחזית מזג האוויר ליום שני, קשה להאשים אותו.