פורסם במקור בפורום מוזיקה ישראלית של וויינט, אי שם בשנת 2006.

היום בבוקר, בשעה מוקדמת מדי ברכבת, הקשבתי לשיר ההוא של יאפים עם ג'יפים, זה שכתבתי עליו לפני שנתיים, כשהייתי מובטלת, שהוא יהיה המנון הבלוז הפרטי שלי בפקקי הבוקר לכשאתחיל לעבוד, וחייכתי. הטון הציני מלגלג שלו כבר לא נראה אכזרי עד כאב במראה הריאליסטית שהוא מציב בפניי. יכולתי לחייך איתו. יכולתי לגעת בשאיפה של הבית האחרון.

– "אני שלך, אבל שייך לתחנת המוניות"
– "תשירו, כולם! גם אתם עבדים למקצוע שלכם!"
(דודי לוי ודן תורן, בהופעה בתיאטרון תמונע 2003)

אי שם ב-1990 היה סרט קטן, טיפשי וזניח בכיכובם של טום הנקס ומג ריאן ושמו "ג'ו נגד הוולקנו". לא ברור למה, אבל שתי סצנות ממנו נחקקו בראשי. אחת מהן היא הפתיחה.

שוט של נחיל של אנשים לבושים בחליפות כהות בדרכו לעבודה, כולם נראים אותו דבר כמו סרט נע בפס ייצור אפור. שפופים, צועדים בכבדות מתוך אינרציה. עיניים כבויות כמי שלא התעורר בבוקר, והבוקר הרדום הזה נמשך כבר תקופה ארוכה מאוד. מצעד רגליים על מדרכה, על הבוץ. באמצע פרח צבעוני אחד וגם הוא נרמס בנעל שחורה בהיסח הדעת. ברקע שיר בלוז שחור שהפזמון שלו נחרט בזכרוני: I sold my soul to the company's store. הייתי ילדה אז, ועולם העבודה היה נראה רחוק ממני שעות אור, אך התחברתי מאוד לתחושה הכבדה של מציאות ברירת המחדל המבהילה הזו, כשאפרוריות השגרה משתלטת עליך והעייפות גורמת לך לפספס את הדברים היפים ששוכנים במרחק פסיעת רגל, ואזי נדרכים מתחתיה בלי משים.

אם הייתי מצלמת עיבוד מודרני לסצנה הנ"ל, הייתי משתמשת ב"אין פקקי תנועה" של יאפים עם ג'יפים. בלוז של ימינו אנו. צילום של אוטובוס ישן ומזדחל בשעת בוקר מוקדמת מדי, עמוס לעייפה. מבט בעיניים קרועות מחוסר שינה בוהות בצפיפות כלי הרכב שמעבר לשמשה המאובקת. מכוניות-מכוניות כמו קופסאות סדורות בנתיבי איילון, הרבה אפור של אספלט ובניינים שעשן וזיהום דבקו בהם. הצבע היחיד מגיע משלטי פרסומת ענקיים ומאיימים.

אין פקקי תנועה בדרך לגן עדן
ומצדי זו הדרך לגיהינום
הקצב שובר למלאך את הכנפיים
עוד שיגור כושל לחלל החיצון

אוטובוס בצבע ירוק משתעל מלוא אגזוז על הולכי רגל עייפים. רכבת ממהרת גולשת מתחת לנתיב אל תחנת השלום החשוכה תמידית. קירותיה של התחנה עשויים לבני זכוכית כדי לנצל את האור הטבעי, אך זרם המכוניות הפך אותן למלוכלכות ולסמי-אטומות, תורמות עוד יותר לתחושה האפרורית. מהחלון התחתון של רכבת דו קומתית רואים רק ים של רגליים רצות כאיש אחד על רצפת הבטון. כאב ראש המום הולם ברקות. המנון הבלוז מתנגן בטון של השלמה מתוך ייאוש, קולו רוטן וסרקסטי:

אני חוזר לקידוחייייייייים
בצלעות שבורות וגשם בכיסים
אני חוזר לקידוחייייייייים
מחריש את העובדות, מתעלם מהשקרים

שלטים בכביש המהיר, שלא זז לשום מקום. תנועה בעצלתיים. החיים שלך הם כמו הפקק הזה, ממתינים שמשהו ינוע. כמו כפתור Pause לחוץ שנשכח תפוס, משאיר סימנים בלתי נמחקים במקום עמידתו על סרט ההקלטה. איך תמיד אותה השמש היפה בשדות שבין הוד השרון לבני ברק נראית לי קופחת בלי רחמים בואך המסילה בתל אביב. מקודם האירה את הירוק והטבעי ועכשיו עומדת בגב מבנים תעשייתיים רבי קומות שמטילים עליך צל גדול. מכה בקרניה בחוזקה על גגות הרכבים העומדים. משטחת את הצבעים כמו פעולת צריבה בפוטושופ. החום פסק מזמן מלהעיק על מצפונה.

אין שוברי קופות בדרך לגן עדן
ומצדי זו הדרך לגיהינום
התליין הלילה לא עוצם עיניים
מכות הפטישים לא יפסיקו להלום

הלוואי וכאב הראש הזה ייפול לנמנום כמו שאר הגוף הרדום. מבט על האנשים במכוניות. כולם עם הפנים קדימה, ידיים על ההגה, מחכים. עוד יום בפתח. מפנטזים וחולמים על בריחה ומציאות אחרת, לא מציאותית.

אני חוזר לקידוחייייייייים
בתנועות קהות ומיחושים חדים
אני חוזר לקידוחייייייייים
מסתיר את הכאב, מתגבר על הפחדים

…חלומות על יום העזיבה. בבת אחת, בלי אזהרה מוקדמת. זה יהיה יום עבודה שגרתי ככל הימים, אותן פעולות קבועות, רכבת, מפתח, מחשב, כרטיס, שעון. אלא שבסופו תקום ותצא מהמשרד שלא על מנת לחזור, דבריך ארוזים במהירות בתיק, ואותה תחושת התרגשות וניצחון מפעמת של "זהו יומי האחרון בעולם המטלות הקטנות והבלתי חשובות!". כרטיס טיסה בכיס יכול לעזור. תקום, תסגור דלת ותצא אל הדרך חזרה, והכביש ייראה ארוך ופתוח מהרגיל ומזמן כל כך הרבה אפשרויות חדשות בהמשכו. הקלה עצומה. והמנגינה משתנה ב-C-Part, איזו תקווה מזדנבת לשירה הצינית:

אחרי הגשם הראשון אקבור זהב בחצר
אני אכניס אל תוך השק בגדים וגרנולה,
את השם שלי אחרוט
בשירותים על הקיר
ואוסיף בצד:
"ביקר והתאכזב".

והיום, היום זה באמת קורה. הקלדות אחרונות על המקלדת המשרדית. אחרי שאלחץ על "שלח" אסגור את המחשב ואנעל את המשרד בפעם האחרונה. הצפצוף של החתמת הכרטיס בכניסה יהיה הקו המפריד בין עבודה לאבטלה. רכבת חזרה, החשיכה מתחילה לרדת על העיר. מחייכת לי עם ארבעת השורות האחרונות ומתמכרת לניגון העצל של הבנג'ו והמפוחית בסיום. סופו של יום אחרון בעבודה.

אין פקקי תנועה בדרך לגן עדן
ומצדי זו הדרך לגיהינום
הקצב שובר למלאך את הכנפיים
עוד שיגור כושל לחלל החיצון

מכאן ממשיך לחן עצל לאטו, מזדחל בניגון מפוחית, קצת עצוב, קצת מזכך. הרבה מחשבות עוברות בראש. חוסר ודאות לאן הולכים חיי מכאן, האם אמצא עבודה חדשה, הכסף שמתחיל מעתה לחשב קיצו לאחור, עתיד לא ברור. אך לעת עתה מניחה את כל זה בצד, מחליפה את הדיסק ל"11א'". נזכרת באותו יום באפריל, שנה שעברה, שלא יכולתי עוד, ונטשתי את המשרד בצהריים שלא על מנת לחזור. וביוצאי ממשרד בגודל 2 מטר על 2 מטר עם תאורת פלורסנט ללא חלונות ואוויר מזגני, אל האוויר הפתוח והשמש, הרגשתי לפתע כאילו כל תא בגוף שלי התעורר לחיים אחרי שינה עמוקה וארוכה. ועל אף שהדיסק החדש היה עדיין טמון עמוק בתיק עד בוא הרכבת, שמעתי את ברי צועק באוזניי עם הצלילים המופלאים: "די! לא יכול יותר איתי! לוקח את מקל הנדודים, שוכח מכל מה שמוכר… הולך לי באוויר, בדמיוני רואה סולם… משהו בתוכי, הכל פתוח, אני חי… שומע קול רחוק, 'חזור אלי, חזור עכשיו!'", ומתעוררת מחלום בהקיץ לתוך שדות מוזהבים בקרני השמש בואכה השרון, כששיר מספר שמונה מלטף בקולותיהם של ברי ויהודית. כמה רציתי להישאר שם, באותה נקודה, בכל ימי העבודה מאז.

אני מחייכת בהקלה. הדאגות לעתיד יגיעו אחר כך, הן תמיד מגיעות בסוף. אבל כרגע, אני יודעת בביטחון דבר אחד – מחר לא יהיו פקקי תנועה.