הכותרת מכילה את אחת הסיבות לכך שאני כל כך אוהבת שפיריות. זהו אינו רגש הדדי. הן בורחות כל אימת שאני בסביבה עם מצלמה, ואחרי תמרוני התחמקות ארוכים ומייגעים בשמש הלוהטת, מזדרזות להציג נכונות למראית עין לשיתוף פעולה מיד כשהבטריה נגמרת. בדרום אמריקה, למשל, ראיתי עשרות מהן והצלחתי לצלם רק אחת בלבד (אבל ממש מדהימה, ענקית בגודלה).

אבל ביום רביעי אחה"צ, אחרי שעה קלה בשדה הנטוש הכה אהוב עלי (שנחמס לזוועתי בחודשים האחרונים בחלקו הגדול על ידי עוד מגרש חנייה אפור ומכוער), היו כמה שעצרו לשמח צלמת עייפה שחיפשה מעט חופש ממשרדים ומקירות. אחת אפילו עשתה זאת בחיוך.

תמונה שצילמתי באותו שדה לפני שנה. כל הנוף מאחור, שבאותו זמן היה חרוש (למניעת שריפות מהצמחיה היבשה, אני מניחה) ובחורף מתמלא במגוון פרחים וחרקים מסחרר, כוסה לאחרונה בבטון ובאספלט – כי למה לבנות חניון תת קרקעי כשאפשר להרוס עוד שטחים פראיים שאף אחד לא סופר, שהינם שקופים בפני רוב האנשים שמפספסים את המקום הכי יפה בעיר?

תראו את החיוך. איך אפשר לא לאהוב אותן? (לפחות כשאתם צופים בהן סטטיות בחסות המזגן)