אפילו עז


המסע לאנטארקטיקה: לא מסנוור יותר משמש עירומה
יום יום רביעי, 2 יוני 2010, 14:04
6 תגובות

בין איי פוקלנד לגולת הכותרת של הטיול, האי ג'ורג'יה הדרומית, מפריד שייט ארוך ומייגע בן יומיים וחצי. על הרגעים היפים על הסיפון כשהים שקט, ועל השיר שמלווה אותם.

b-antrc-shmsh_4889-1.jpg

"בסוף המדבר יש ים", הבטיח שלום גד אור בקצה המנהרה, "יש ים בסוף המדבר". אבל כאן, מעמדתי בראש הסיפון העליון של הספינה פרופסור מולצ'נוב, נדמה לי שגד התכוון בעצם ל"חוף". הלא בעידן המודרני מטוסים עוזרים לנו לגמוע את המרחקים בין יבשה ליבשה בדרך האוויר הקצרה והמהירה. כבר איננו יוצאים במסעות אונייה ארוכים אל לב האוקיינוסים, שם הומות סערות ומתרוממים נחשולים ענקיים, ואלו מתכווצים ליריעה רחבה, כחולה, שטוחה ושלווה במבט מחלון המטוס הקטן בגובה עשרות אלפי רגל. כיום המגע שלנו עם הים הוא בעיקר בקצוותיו, בשוליים הנוחים והבטוחים שלו, אלו שנראים יפה תחומים בתוך מסגרת חלונות ערינו: בחוף.

אם שלום גד היה בין נוסעי ספינתנו, שעון על דופן הסיפון הראשי שהגלים מתנפצים עליו ומסביב שום דבר פרט לקילומטרים על קילומטרים של ים פתוח, הוא היה בוודאי מסכים. הלא האוקיינוס גם הוא סוג של שממת מדבר עבור האדם, ואינו מציע נחמה של ממש. המים הם פטה מורגנה, קרים וצלולים ומשיבי נפש אך למעשה אינם ניתנים לשתייה. עולם החי שבו סתגלן ונחבא ממבט שטחי על פני השטח. זו סביבה קשה ומאיימת. האדם אפילו אינו יכול להלך בה, ונדרש לצלוח אותה באמצעות בניית פיסות קרקע ניידות המוטלות לחסדי הסופות והגלים. תנודותיהם של אלו גוזלות לעתים ממנו אפילו את המובן מאליו, שיווי המשקל, במחלות ים מייסרות. כשאנו חושבים על מרחבים אינסופיים אנו מדמיינים לרוב מדבר רחב ידיים של דיונות חול רבות מספור, אך מרחביו של האוקיינוס אדירים פי כמה. הם נפרשים לא רק לרוחב ולאורך, אלא גם לעומק הבלתי נתפס. זר וסגור כל כך.

b-antrc-06-way_4877.jpg

b-antrc-06-way_4878-1.jpg

ב-12 בפברואר יצאנו מסטנלי שבאיי פוקלנד אל האי ג'ורג'יה הדרומית, מרחק של כ-1,400 ק"מ, כיומיים וחצי בים. מזג האוויר היה מעט אפרפר וסחוף רוחות אך יבש. מראה האיים הירוקים-חומים הלך ונמוג לכדי נקודה קטנה באופק עד שנעלם כליל, ואנו נפרדנו מהיבשה היציבה בהרמת כוסית לכבוד יום הולדתו ה-200 של צ'ארלס דארווין, שהגיע לפוקלנד על סיפונה של הביגל 176 שנה לפנינו. מעט אחרי שהחלו הנוסעים להתפזר לתאיהם נשמעה הקריאה מגשר הפיקוד: לווייתנים באופק! מיד החלה התרוצצות לתפוס עמדות צפייה על דפנות החרטום ועל מעקה הסיפון העליון. קבוצה של לווייתנים צפוניים (Sei Whales) התגלתה, שוחה ומשפריצה סילוני מים מול העיניים המשתאות לראות סימני חיים מציצים מהמרחב הכחול-אפרפר ומיד צוללים בחזרה. דולפין שהתקנא בתשומת הלב שהורעפה על קרובי משפחתו הגדולים ניסה להתעלות על המחזה והחל לקפץ ולבצע היפוכים באוויר לצד הספינה. נרגשים מאחר הצהריים המלבב עזבו לאט לאט כולם את הסיפון אל הבר, החדרים ואולם ההרצאות. אני התעכבתי מעט כדי לראות את סופו של היום, שהכחיל והפך סגול ואז ניצת באש של כתום וזהב, צובע את קצוות גלי הים באדום, עד שכבה והחשיך.

b-antrc-06-way_4879-1.jpg

השייט לא היה קל. מערכות הגוף שלי לא הפגינו עמידות טובה בפני אופיו ההפכפך והסוער של האוקיינוס הדרומי, ונאלצתי "לבלות" שעות רבות מרותקת למיטה בשל מחלת ים, משוועת ליבשה או למוות, מה שיגיע קודם לפטור אותי מייסוריי. אך היו כמה שעות חטופות בים הפתוח שהיו טובות, כשהגלים היו עדינים יותר וחוש שיווי המשקל שלי הצליח למצוא ביקום היגיון ולכתת רגליו אל מחוץ לתא. את אלו ליווה תמיד אותו שיר, מהאלבום המשולש של פורטיס שיצא בישראל קצת אחרי שספינתנו שוב הגיעה אל היבשה (כן, בזכות עותק מוקדם האלבום התנגן במלואו באנטארקטיקה הרחוקה לפני שהגיע לרדיו הישראלי!). שם, "בחצר האחורית" שמעבר לחלון שלי, עומדת משקיפה לאופק במדרגה שבחרטום הספינה, הקשבתי ל"שמש עירומה". בהתחלה דרך האוזניות. אחר כך הוא כבר ניגן את עצמו בראש באופן אוטומטי בכל פעם שפגשתי מחדש את הנוף הימי.

"שמש עירומה" הוא שיר פוסט אפוקליפטי, שיר של שממה שנותרה אחרי שהתרבות האנושית, פסיק בהיסטוריית כדור הארץ, נמחקה ונעלמה. זו לא שממה של מדבריות חול יבשים ותלי ערים חריבות. זו השממה שעל פני השטח, אחרי שהאוקיינוסים בלעו את הכל והטביעו את נופי כדור הארץ בחיבוק חונק כחול. המנגינה שלו – איני יודעת אם נכתבה כך במודע, כי זה מסוג הדברים שאולי הייתי מפספסת ללא הניסיון – היא הלחנה מדויקת של האוקיינוס באחר צהריים שקט יחסית, מנקודת מבטך בקצה הסיפון. מקום שכשאתה עומד בו אתה לא תצעק ביהירות ג'יימס קמרונית "I`m the king of the world!", אלא דווקא תיווכח באפסות קיומך ברגע שיצאת מגבולות המתחם האנושי הנוח ביבשה.

הפתיחה שלו היא כמו הקצוות האחרונים של שאריות הגלים הנולדים בלב ים ונוגעים במותם בעולם שלנו. פראזה קטנה ולאחריה "אההההה" בקול מוכפל, כמו קצף האדוות המתפורר על החול ונעלם. ואז מתחילה תנועת הגלים בלב הים: הסיפון שמתרומם אל על בתנועה חלקה ואז שב ומחליק מטה, הלוך-חזור-הלוך-חזור, מין נידנוד נעים ובלתי נשלט. הסאונד קצת עמום, כמו הים צלול ואפל בו זמנית. השירה נמוכה, מוכפלת, כמו לחש שעובר ברוח הקרה שטסה מעל המרחבים הכחולים-אפורים בלי שום סימן דרך בולט שיעצור אותה, עוברת לרגע ליד אוזניך וממשיכה לאי שם.
"מה שזוהר לא מסנוור יותר משמש עירומה", פותח הפזמון, שתחילתו נשמעת כמו ערבול גלים עדין אך חזק יותר מקודם, כשחרטום הספינה שוב מטפס למעלה, קצת יותר לאט, משתהה, ואז שב לתנועתו הרגילה. בתחילת הפזמון יש איזה צליל גיטרה נחבא מתחת לשכבות, שמתחיל להתחזק אחרי המילים "שמש עירומה". הוא טיפה צורם, מזגזג מצד לצד כמו זרם תת-ימי שחותר מתחת רגליך, ואחרי תום מילות הפזמון, "ברגע" מתחזק מאוד לכדי צליל חד וברור אך תנודתי, מסתורי. אפשר לדמיין קריאה של לווייתן ענק במעמקים, ופעמים אחרות הוא נשמע לי כמו קרני השמש של שעות אחר הצהריים המאוחרות שמשרטטות על הים תוואי זוהר ורוחש של נצנוצי אור, לעתים כל כך חזק ומסנוור בשקפו את השמש העירומה שהוא מכאיב בעיניים ההולכות וצרות.
הפזמון השני נגמר בכמה צלילי בס של שמש קופחת, ואחריהם סולו בס ונגיעות תופים קצת מטושטשות, לחישות, שריקות. ואז המקהלה במעין תפילה-צעקה: "שמעעעע! שמעעעע! שמעעעע!" עם מטחי ירי קצרים של תופים, נשמעת כזרועות ים ענקיות ומאיימות שעולות מאי שם בעוד סערה הולכת ומתגבשת במרחקים, מתכוננת להחדיר ידיה אל המים ולהתיז אותם לכל עבר במהומה גדולה. הקצב של התנודות מתגבר והקול של פורטיס כהד רחוק שב וקורא כנביא זעם: "מה שזוהר לא מסנוור יותר משמש עירומה, או יהלום סינטטי, מי שחופר לא ימצא יותר מלחש בשממה ולא מילה טובה".

b-antrc-shmsh_4888.jpg

למרות הכלום הגדול הזה מכל עבר, אהבתי את הרגעים החטופים הללו על הסיפון, לבד עם השיר, עטופה במעיל, כשרוח כל כך נקייה וצלולה מכה אותך במהירותה ובקרירותה. פה ושם נישאות עליה כנפיהם העצומות של אלבטרוסים. הם מסוגלים לעוף ימים שלמים מעל שממת הים לפני שישובו בחזרה לאדמה. כשהעייפות מכניעה אותם, הם פשוט מתיישבים על הים ומנמנמים בעודו מטלטל אותם בעריסתו המימית. מעניין אם במנוחתם זו, כמוני, מתנגנת בראשם מוזיקה דומה.
אלו רגעים מאושרים-שלווים-עצובים. מצד אחד השקט והריחוק המבורך מתלאות העולם האנושי, "אותן קליפות מפעם וטקסים בלי טעם, ניצוצות ורעם כל כלבי הזעם". ומנגד אתה שומע את השעון מתקתק, יודע שהזמן הזה הוא חולף ורגעי, ההרפתקה הזו עוד מעט תיגמר ולעולם לא תחזור לכאן. אתה מתגעגע כבר כשאתה שם. כי דווקא במקום הזר והמנוכר לנו כל כך הזה יש איזו שלווה. אולי בגלל שכאן לא צריך להחליט ולעשות, רק להיות. אולי בגלל הידיעה הוודאית והמנחמת שתמיד בעוד יום, אולי שלושה, נגיע לחוף מבטחים שמחכה לנו באופק.

למעשה, "שמש עירומה" מגלם בעיניי את תנועת הים והספינה באופן כל כך מושלם ומורגש פיזית, עד שלצערי נאלצתי להימנע מלהאזין לו בכל פעם שהגלים והרוחות התחזקו, כי הוא היה ממש הופך את קרביי ומחמיר את מחלת הים. למחלה היה פסקול משלה, אבל על כך ארחיב בהזדמנות אחרת.

עד היום כשאני מאזינה לשיר אני מרגישה את כל המציאות סביבי נעה בעדינות בנדנוד מרגיע הלוך-חזור-הלוך-חזור. אני שומעת את השיר כשאני מתגעגעת לאותם רגעים יפים על הסיפון בים שקט, ואני מתגעגעת לא מעט. במיוחד לאחרונה. עכשיו חלקם של הגעגוע והעצב נשמע הרבה יותר חזק בשיר, עכשיו כשאני רחוקה כל כך מצריבתה המסנוורת של השמש על המים הנושקים לפס עננים כהה באופק, רחוקה מאלבטרוסים שחולפים ביעף מעל ראשך כמו טיסנים אקרובטיים אציליים, עכשיו כשאינני שם וכנראה לעולם לא אזכה לשוב אל הים הדרומי. אבל מותר לקוות.

b-antr-4way_4908-2.jpg
ישנה תחושת הקלה בחיזיון בדמות פיסת סלע בלב האוקיינוס, אפילו אם בלתי אפשרי לעגון בה. הפסגות המשוננות של הסלעים המכונים Shag Rock מזקרות מנצנוצי השמש בים לפנות ערב כמו הבטחה לבאות, ה"בקרוב" של המסע. רק עוד 240 ק"מ לג'ורג'יה הדרומית.


בפרק הבא נעשה הפסקה מהמסע ונחזור כמאה שנה אחורה, אל אחד מהסיפורים המפורסמים בהיסטוריה של חקר אנטארקטיקה. בראשית המאה ה-20 יצאו שלושה אנשים אל החלק הריק במפת העולם, במירוץ להיות האדם הראשון בקוטב הדרומי. על המנצח שלא האמין בהרפתקאות, על מי שבחר בהפסד כדי להציל את אנשיו, על אלו שקיפחו את חייהם ועל הקפטן הנעלם, שיצא לרגע מהאוהל והתפוגג באוויר כלא היה.

b-H-antrc06-t.jpg


 6 תגובות עד כה
כתיבת תגובה

איזה פוסט יפהפה!
אם הוא היה נכתב כמה חודשים מוקדם יותר, יכול להיות שהייתי פשוט מבקשת ממך לשבץ אותו במלואו באותו משדר שלשמו ראיינתי אותך בזמנו.
מצד השני, התיאור שלך את הים הדרומי קצת סותר את זה של אריך קסטנר, כך שאני לא יודעת למי להאמין!

תגובה מאת ‏תמר ‏06.02.10 @ 21:52

הו, זה מאוד תלוי באיזה מצב רוח נמצא הים הדרומי. הפוסט על מחלת הים כבר יישמע אחרת לגמרי…

תגובה מאת ‏יעל ‏06.02.10 @ 23:58

אז אני מבינה שבמצבים מסוימים כן יצא לך להתקל בנקבות קנגורו שסורגות גרביים, בנמלים פולינזיות שמפרישות חומצה, בילדה משובצת שנמלטת מפני לוויתן יבשתי ובאוכלי אדם שיורים תפוחים צלויים….

תגובה מאת ‏תמר ‏06.03.10 @ 15:10

למה לא. הגלים גורמים לחלומות משונים במיוחד בשנתך הטרופה, וכשאת סובלת במקביל מהתייבשות הכל יכול להיות (:

תגובה מאת ‏יעל ‏06.03.10 @ 16:08

דרך אגב, מחר השלושים וחמישה במאי!

תגובה מאת ‏תמר ‏06.03.10 @ 22:55

אוף, אני כל כך נהנית מהפוסטים האלה. אין מילים.

תגובה מאת ‏ל. ‏06.04.10 @ 23:01



כתיבת תגובה

(חובה)

(חובה)