כן, מי היה מאמין. תמונות אחרונות מאיי פוקלנד.

הגיעה השעה להיפרד מהמושבה המקסימה של הפינגווינים הפאנקיסטים ושכניהם האלבטרוסים חובבי האימו. התחלנו להתרחק מהצוק עד שכל בעלי החיים שוב נבלעו לתוך הסבך הירוק של שיחי הטוסוק המגוננים. על הגבעה ממול רעו כבשים – נוף טיפוסי לאיי פוקלנד. מהנקודות הגבוהות בשביל יכולת להשקיף על הגבעות המתרוממות של האיים הסמוכים.

חזרנו למעגן והבית הקטן שלידו. המשפחה בעלת האי שמתגוררת בו לא היתה בבית, אך הם השאירו שכנה מהאי הסמוך לפתוח לנו את הדלת ולהזמין אותנו במבטא בריטי מובהק לשעת תה בסלון. עד היום לא ברור לי איך לא צילמתי אף תמונה בסלון הקט – טוב, הוא לא היה ממש זעיר מימדים, אלא רק התקשה להכיל את כל מנת האורחים שקפצו לתה (אפילו כשניסינו להיכנס על פי תור בקבוצות-קבוצות), כחמישים במספרנו. זה היה סלון אנגלי-כפרי של פעם, ובמרכזו שולחן עץ ענק עמוס בכל הטוב ששעת תה אנגלית מתגאה בו: ספלוני תה מהודרים ועדינים, עוגיות מסוגים שונים, עוגות תוצרת בית בכל צבע וטעם, הכל מסודר בקפידה על גבי המון צלחות חרסינה נאות. איזה פינוק. הכתרנו את האי כאחר הצהריים המוצלח ביותר עד כה במסע – לא שהיתה לו תחרות קשה במיוחד עד אז, בהתחשב בכך שזה היה יומנו השלישי, ואת הקודם העברנו בים, בניסיון לא לאבד את תכולת קיבתנו – אבל נדמה לי שגם בסוף הטיול הוא היה מהטוענים המובילים לכתר.
קרקרה צעיר אחד בהה מבואס מעבר לזגוגית הדלת האחורית בכל המעדנים שמחוץ להישג מקורו, ואחר כך ניסה לנקוש קלות בתקווה שיצורף לרשימת האורחים.

זה השלב שבו שבים לספינה. בניגוד לספינות נופש מהודרות ("אוניות קרוז", מה שנקרא), במסע שכזה הספינה לא עוגנת בחוף ומורידה עבורך גרם מדרגות יציב אל האדמה. היא נשארת במרחק מה מהאי, ואתה מניח על עצמך חגורת הצלה, טובל במים הרדודים במגפיים, ונכנס לזודיאק – סירות גומי ממונעות, המכילות עד 9-12 איש – המשיט אותך ליעדך ועוצר ליד גרם המדרגות שעולה ויורד על הגלים, מתנגש לעתים בעוצמה בספינה ובזודיאק. קפיצה נעימה.

לא מיהרתי לשוב. למה לי? בחוץ היה אור עדין של קרני שמש אחרונות, האדמה היתה יציבה ולא מתנדנדת, ולפניי היתה חלקת חוף מיניאטורית ושקטה שביטלנו בחוסר תשומת לב כשמיהרנו לצאת ממנה אל הפינגווינים. השארתי את חגורת ההצלה בערימה עד לבואו של הזודיאק האחרון בתור, ויצאתי לשוטט.

מדהים איך שציפורי פוקלנד נותנות לך להתקרב באופן יחסי ללא חשש. גם דלפין, מנהיגת המסע שלנו, נשארה מאחור להשיט את הזודיאק האחרון, ושתינו התגנבנו בבוץ כדי לתעד אנפת לילה עם גוזל (שנראה כל כך שונה ממנה, כאילו מדובר במין ציפור אחר לגמרי).

דלפין נופפה לאחרוני היושבים בחוף להתחיל לנוע לכיוון המים. הזודיאק האחרון הגיע לאסוף את הנשארים מאחור. האי הקטן נעלם במהרה מאחורי הגלים. לנו חיכתה מקלחת חמה וארוחה מלזית לפני שנקרוס על המיטה. להתראות, פוקלנד!

שיחי הטוסוק כל כך גבוהים שרק ראשי האנשים בולטים מהם. אלו שאתם רואים בתמונה שייכים לכמה מחברינו מהספינה שעומדים כולם עם מצלמות משוכללות עטורות עדשות שנקנו בממון רב, והם מנסים לשווא לתפוס את האלבטרוסים המרהיבים והמהירים בשעת תעופה – וכלל לא שמים לב כשאחד כזה חולף להם ממש מעל הראש.

בפרק הבא: לכבוד יום העצמאות והשרב הצפוי בו, פוסט מצולם על טהרת הכחול-לבן המצנן מקרחוני אנטארקטיקה.