הופעה בפנטומימה: זו חווייה מוזרה לצפות בהרכב המשובח של אביב גדג' מופיע באולפן רשת ג' כשאין לך אוזניות. מצד שני, אפשר לומר שכך קיבלנו בעצם מעין הצצה להופעת הסולו שתמיד רצינו לראות של אביב מספר 2: אביב ברק. את הערוצים החסרים כבר השלמנו שלושה ימים אחר כך, בהופעתם בבארבי

נותרה עוד שעה שלמה לתחילת הקלטת תוכניתם של אבי משולם ויוסי כסיף, "רוק בישראל", אך אביב גדג' ושות' כבר היו בעיצומו של הבלאנס כשארז ואני התייצבנו מעברה השני של הזכוכית להציץ. מין "טעימה מוקדמת" לקראת הופעתם בבארבי בשבת. את מרכז החדר תפסה קונסולה עצומה עמוסת כפתורים, אבל באורח משעשע בכל זמן ביקורנו במקום רק שניים מהם, למטה מימין, דלקו, כאילו כל השאר הושמו שם רק למראית עין של עבודה מאומצת. הטכנאי דווקא עשה עבודה מצוינת. הסאונד היה ללא רבב, מושלם. זהו ללא ספק יתרונו של ג'אם באולפן רדיו על פני הופעה מן המניין, ומנינו עוד כמה כאלו: אף אדם המיתמר לגובה מטר תשעים לא יסתיר לנו (על מי אני עובדת, במקרה שלי גם מטר שישים וחמש מספיק כדי לחסום את שדה ראייתי הנמוכה), אין מכונת עשן, אין איחורים, כרטיס הכניסה היה במחיר ללא תחרות ואפילו קיבלנו בירה. מנגד, בינינו לבין הלהקה הפריד במפריע קיר זכוכית. אז חצינו לצד השני, אל הלהקה.

התכוונו לתעד בצילום את האירוע, אך הלהקה הצביעה נגד תאורת הפלורוסנט של האולפן והחליטה שיהיה יותר כיף לנגן בחושך. אם לשפוט על פי התוצאה הסופית, הם כנראה צדקו. הם נשמעו נפלא. "ככה זה כשאנחנו באים חרמנים לנגן", הם יגידו אחר כך, מרוצים.

זו חוויה משונה לצפות בהופעת אולפן ללא אוזניות. רוב הצלילים נבלעים מהכלים היישר לתוך הכבלים, המיקרופונים ושאר הטכנולוגיה שמעבירה אותם בבטחה אל הצד האחר של הזכוכית ומשם לאוזניות של ברי המזל ואל המאזינים בבית. בינתיים מולך מתרחשת הופעה כמעט בפנטומימה. בלי בס, בלי אקורדיון, אפילו השירה מפציעה אך בקושי כשכל הכלים משתתקים סביבה. עם מה נשארנו? גיטרות ותופים. החלק הכי טוב, מה לנו כי נלין. למען האמת, אחרי חריש כה עמוק על הדיסק הזיכרון כבר משלים לבדו את הערוצים החסרים, גם אם בווליום נמוך מהגיטרות המובילות והתופים. אתה מזמזם בראשך את המילים ומביט בגדג' עושה ליפסינק מדויק להפליא ללחישותיך. יהוא ירון הוא המרסל מרסו המצטיין – בכמה מהקטעים הוא נסחף בקצב רעמי התופים של אביב ברק שלידו, זינק מהכסא וקיפץ בהתלהבות בעודו מנגן בבס ללא קול.

תמיד נחבא בצללים. מזל שבפסטיבל חוצמזה אפשר היה לתפוס אותו באור לשעה קלה

אח, אביב ברק. מאז ומתמיד טענו שמצדנו כל הרכב בו הוא מופיע (ואפרופו, שמישהו יגרור את נקמת הטרקטור בחזרה לבמה!) ישאיר אותו בסיום ההופעה לעוד עשר דקות סולו. אפשר לומר שמשאלותינו התגשמו באותו ערב בצורה די משונה. בשירים הרועשים יותר אפילו לא שמנו לב להיעדרם של שאר הכלים, אלא בהינו מהופנטים בבחור המוכשר הזה. הוא מסוג המתופפים שמכים כל כך חזק (ואיכשהו, בלי מאמץ נראה לעין) עד שאינך יכול למנוע מאצבעותיך לתופף איתם על קיר סמוך או על הברך עד שהן מתחילות לכאוב. הוא תופף בג'אם הזה כאילו ישן במשך שבועיים שבהם רק חיכה להזדמנות לתת למרץ להתפרץ, ולא כמי ששב בדיוק מכמה ימים ארוכים עם האשה והילד בחדר לידה (מזל טוב!). החלק הכי מדהים הוא הווליום קורע האוזניים שהוא מצליח לייצר בלי הגברה כשעומדים לידו. נדמה לי שהמשכתי לשמוע את התופים עוד שעה אחרי ששבתי הביתה – לפחות זה לא כאב במיוחד הודות לעשרים שנה של איבוד שמיעה בהופעות, פלוס אחד איגי פופ בגני התערוכה.

ומהאולפן הסגור אל במת הבארבי…

ארבעה ימים אחר כך התייצבנו בבארבי להשלים את מה שפספסנו. "בעצם, אנחנו רק צריכים את יהוא, בוריס מרצינובסקי והשירה של גדג', וכך נשלים את הערוצים החסרים לכדי הופעה מלאה בעצמנו", צחקנו. אם חששנו שאת כל האגרסיות והתשוקה הם כבר הוציאו בהופעת האולפן, זה לא קרה. זו היתה ההופעה הטובה ביותר שלהם שראיתי עד כה. "היום נעשה הופעה ארוכה במיוחד!", הכריז גדג' אחרי שעה. הבטחה כזו יכולה להתממש באמצעות תוספת של כמה שירים או 15 דקות של "נאמנות ותשוקה" אחד – כך לפחות קיווינו, ורצוי גב-אל-גב עם "תפילה ליחיד", שמתפקד על תקן ה"נאמנות והתשוקה" הנוכחי. בניגוד לקודמו, הוא לא מתפרץ בבת אחת לכדי פיצוץ זועם אלא נבנה לאט לאט ובסבלנות, בקצב מתון מאוד של עלייה הולכת וגוברת לאורך עשר דקות תמימות. אולי כאן טמון כל ההבדל בין אלג'יר הלהקה לחומרי הסולו של גדג' – עם כל חיבתנו ללהקה, אין ספק ש"תפילה ליחיד" האלבום הוא עולם אחר, הרבה יותר בוגר, עמוק וחזק בלפיתתו אותך גם בקטעים שבהם מוזיקלית הוא לכאורה יותר מאופק. לצערנו, "נאמנות ותשוקה" שוב דפק נפקדות מהסט-ליסט, אך הוחלף בשירי הלהקה ההיא "קיטש" הקליט והסוחף ו"פעמוני המאה" שכל כך חסר לי באינדינגב. אגב, האם רק אנחנו שמענו את גדג' שר הפעם "על חורבות זאפה הרצליה"? הלהקה הופיעה שם בחודש שעבר והתקשתה לשמור על פנים חתומות מול האירוניה בשירת "רק תזיזו את הגופות" מול הקהל הלום המרק-ארטישוק-ירושלמי-ונתחוני-אנטריקוט שדבק בכיסאותיו בעקשנות של חבר כנסת ממוצע ("אתם בסדר שם? קשה קצת לדעת. טוב, אם אתם לא מרוצים, תזרקו עלינו עגבניות שרי").

אין לי שורת סיום. עם זאת, יש עוד תמונות.