נדמה שהפכתי בשנתיים האחרונות לעצלנית בכל הנוגע להופעות של אמנים שאינני מכירה. יתכן שזה בגלל שיש פחות אופציות לטרמפים עבורי להופעות אלטרנטיביות שכאלו מאזור השרון ושעותיהן מאוחרות מכדי לסמוך על תחבורה ציבורית, וסביר להניח שיש גם משקל לעובדה שהניסיונות שכן עשיתי הסתיימו ברובם באכזבה או הסתכמו בהופעות נשכחות וסתמיות. יאיר, שנסע איתי לפולקלה 3, צחק שהפסטיבל הוא לא הסגנון שלי וזו בעצם דרכי להרוג בבת אחת במרוכז כמות גדולה של הופעות אמנים אלטרנטיביים שהייתי צריכה לדגום במשך שנה שלמה. הוא צדק. קשה לומר שהתלהבתי, בעיקר כי המקום, שור 3, התגלה כמלכודת חום איומה אפילו בשלהי הקיץ, כל כך איומה עד שהיוצאים מהבניין אל האוויר הדרום תל אביבי המהביל והמזוהם קראו באנחת רווחה: "איזה כיף, סוף סוף אוויר!". אבל לא רק. האירוע חיזק את הרגשתי שאינני טיפוס של הופעות סינגר-סונגרייטרים נוגים המלווים עצמם בגיטרה אקוסטית אחת. זהו פורמט שממצה את עצמו והופך חדגוני מהר מאוד, במיוחד ברצף של הופעות דומות או כשמדובר בחומרים שאינך מכיר כלל וכלל, והאמן חייב להיות מאוד יוצא דופן כדי לבלוט במסגרת שכזו.

קצת לפני פסח, אחרי תקופה ארוכה שבה לא פרצתי ממסגרת ההופעות המוכרות, לבני החביב הציע לי להצטרף אליו להופעתו של המוכתר. גם הוא זמר-כותב, אבל לא מהסוג שיוזמן לפולקלה הקרוב. לשמו של המוכתר התוודעתי אי שם בתחילת שנות התשעים, בנסיעות בערבי שבת לארוחת יום שישי אצל סבתא בגבעתיים. על קיר אחד בז'בוטינסקי, לא רחוק מהשלישות, היו תלויים פוסטרים שלו והם משום מה נחרטו לי בזיכרון. השם נשמע כמו זמר קסטות מזרחי, משהו שבין תארי "ילד הפלא" ל"המלך", אבל העיצוב של הפוסטר היה הרבה יותר אפלולי ומסתורי מהמקובל בז'אנר, והוא שעורר את סקרנותי לגבי זהותו של המתחבא מאחורי הכינוי הגרנדיוזי.

שמו האמיתי, גלעד פיליפ בן דוד, שובר מעט את מסכת האפילה, כמו גם החיוך על פניו התמימות והידידותיות שמקבל אותנו בכניסה לתיאטרון 'קרוב'. התחנה המרכזית של תל אביב היא מקום משונה להופעה. אזור מכוער של בתים מתפוררים צבועים אפור של זיהום ולכלוך שנדבק לקירותיהם שנים על גבי שנים, אוכלוסייה של עובדים זרים, טיפוסים מפוקפקים, אנשים קשי יום וסתם תמהוניים. אפילו הקירות המחופים אדום בצפון התחנה נראים דהויים מבעד לאוויר האפרורי, ולבני מצביע עליהם ונזכר שיותר מעשור לפני פתיחת התחנה צילמו כאן את תחילת הקליפ של One Day I Smile. איכשהו כל זה דווקא הולם את המוכתר – יש במוזיקה שלו משהו שמאוד מזכיר את תקופת הפינגווין, והטקסטים שלו מטיילים תמיד במחוזות היותר חשוכים של העיר עם גלרייה של טיפוסים משונים: זונות וגנרלים, טרנסג'נדרים, חולי איידס ועוד. די לומר שאחד הלהיטים הגדולים בהופעה היה "הרפס, זיבה, איידס, עגבת ורגל תותבת". לבני צוחק ואומר שתיאטרון קרוב הוא אחד המקומות היותר מהוגנים שהמוכתר הופיע בהם. הוא לא מרבה להופיע. הוא מתגורר בברלין ומדי כמה שנים מגיע להופעות בודדות בישראל מול קומץ אוהדים ונעלם שוב.

תיאטרון קרוב הוא כמו יקום מקביל שחבוי מאחורי דלת קטנה בתחנה המרכזית. רגע אחד אתה מול מקדונלדס וחנויות זולות, מוקף ערב רב של עוברי אורח שהבעת פניהם משקפת את המקום המדכא אליו נקלעו, ובמשנהו אתה באולם אפל ודומם עם כסאות אדומים שקירותיו מכוסים וילונות כהים, שבו מוצגת זו השנה ה-32 ה'הנפילה' של אלבר קאמי על ידי ניקו ניתאי (טיפוס מקורי בפני עצמו). מול הכסאות רחבה ריקה. כנראה שבדרך כלל מרכיבים עליה במה מוגבהת או לפחות תפאורה, אבל הפעם היא ריקה ומיותמת, והשטח הזה, דווקא ב"חוסר" הבולט שלו שמוסיף לאווירה המשונה, הוא גן המשחקים לקברט של איש אחד. המוכתר מתרוצץ, צועק, מסלסל, זוחל, מתעוות, מתפתל על הרצפה ומעמיד פני מת, או מטפס על גרם המדרגות של המושבים ונשען על המעקה כזמר שאנסונים השר על מרפסת ביתו בפריז של עשור אחר. בסוף כל שיר ממהר הוא לשולחן קטנטן בפינה האחורית לכוון את המחשב שמנגן את הלחנים האלקטרוניים-מסונתזים. הוא לבוש שחור, עם כפפות שחורות קרועות שחוט כסף מנצנץ שזור בהן וצווארון נוצות מהודר. אם לפני ההופעה השילוב בין הביגוד לפניו הסימפטיות נראה קצת כמו תחפושת, עכשיו הם נראים היינו-הך. הוא הופך לאדם אחר לגמרי, לובש דמויות שונות ומשונות, דרמטי ותיאטרלי. לאווירת הלילה הדקדנסית והשוליים שהטקסטים מציירים פולשים ביטויים מהמקורות ושפה מקראית, וללחנים מתגנבים לפעמים צלילים מזרחיים, זכר לשורשיו התימניים. בכמה קטעים השירה שלו נוסקת לגבהים צלולים שללבני מזכירים את דויד דאור ולי את מיקיאגי – לא בקונסטלציה המוכרת של "ציירי לך שפם", אלא בחומרים המוקדמים והאפלים יותר של ג'ובינייל דליקוונסי שערבבה ניו-ווייב באנגלית מג'וברשת עם שירה שלפעמים הפכה כמו אופראית (לדוגמא, השיר הזה, מה שיהיה בעתיד 'קיר של אהבה', מתוך הופעה בפינגווין ב-1986).

התמונה הזו משעשעת אותי. הצללית נראית לי כמו אלפרד היצ'קוק עם תת מקלע

אני לא אדם שנוהג לגבש דיעה מוחלטת בהאזנה ראשונה ועל כן אני כמעט לעולם לא כותבת על אמן לא מוכר על סמך התרשמות של הופעה אחת בלבד ותו לא, אבל לצערי המוכתר פרח לאירופה בטרם הספקתי לפקוד עוד הופעה. מאחר ולא הקשבתי לשירים לפני כן, אני תוהה עד כמה כל השירים יחזיקו בפני עצמם כאלבום להאזנה ביתית באותה עוצמה ללא העולם הוויזואלי שהמוכתר רוקם סביבה בקברט הלילי שלו. עד שישוב לארץ לסבב נוסף, אפשר לדגום את דף המייספייס שלו, או, עדיף, חומרים מוקדמים יותר דרך mp3music (נסו את 'דרום רשע'). למחפשים ויז'ואל, יש גם קליפ נושן ביוטיוב.

(המוכתר, תיאטרון קרוב, תל אביב, 10/4/2008)