צולם בפארק הלאומי גראנד טטון, וויומינג, ארצות הברית. אביב 1997

הפעם הראשונה שבה הרגשתי שיש לי טביעת עין כלשהי לצילום היתה כשהגעתי לאמצע האלבום האדום שבו סידרו הוריי את התמונות מהפילמים ששלחתי לארץ ממסעי לאורך שמורות הטבע של מערב ארצות הברית ב-1997. בדיוק בתמונה הזו. מאז יצאתי למסעות נוספים וצילמתי עוד תמונות רבות, אך זו עודנה אחת האהובות עליי מכולן. בגלל הנוף הדרמטי עוצר הנשימה של הפארק הלאומי גראנד טטון, בגלל הקומפוזיציה, בגלל הצבעים שמשדרים איזו קרירות מקפיאה אך צלולה שנדירה כל כך במקום שבו אנו חיים. אבל בעיקר עושה את התמונה הצללית הקטנה של הדמות על החוף, השחור היחידי פרט לכמה ענפים עירומים שנותנים לה קונטרה מימין.

לפעמים כשאתם מביטים בתמונה או ציור אינכם יכולים שלא לתהות מה עובר בראשה של הדמות האלמונית בסיטואציה המונצחת. האדם הזה שעל שפת האגם, מה הוא חושב? מי הוא? איזו דרך ארוכה עבר כדי להגיע לאותה פינה מרוחקת? האם לבו נצבט מיפי הטבע המפואר הפרוש למולו? במקרה הזה, כצלמת אוכל להשיב: הדמות היא איילת, חברה מהתיכון שהצטרפה אליי למסע במכונית קרייזלר Fifth Avenue 83', חבוטה ומתפרקת (המכונית, לא איילת). הדבר המשעשע באמת בתמונה, שחבוי מעינו של הצופה בה, הוא שמאות, אלפי ומיליוני בני אדם יכולים להרהר מולה מה עובר לאיילת בראש – ההוד וההדר של הנופים הפראיים, אפסיותו של האדם מול הטבע, חלומות לכבוש את פסגת ההרים כי הם שם, רגעים של התעלות נפש או בדידות מזהרת – ואיש לעולם לא ינחש את האמת. התמונה מתעדת למעשה את הרגעים שאחרי הפיקניק בעל התפאורה הנפלאה ביותר במסענו, ומה שאיילת חושבת הוא: "לעזאזל, אני לא מאמינה שכל האוכל שלנו מסתכם בחצי חבילת קרקרים עם שקיות קטשופ בנות שבוע מבורגר קינג".

הגענו לוויומינג מוקדם מדי. האביב עדיין לא הספיק להמיס את כל השלג והקרח שחסמו חלק ניכר מהכבישים. לא הצטיידנו כראוי במזון, והחנויות של ג'קסון הול עליהן סמכנו היו סגורות. הפארק הלאומי גראנד טטון מהווה את נקודת הכניסה הדרומית לפארק היותר מפורסם, הילוסטון, שאליו היו מועדות פנינו. רוב האתרים השבילים בו היו קבורים תחת המעטה הלבן, וניסיון לצעוד באחד המסלולים הסתיים עד מהרה בשקיעה מקפיאה עד הברכיים. כישראליות, ואחרי חודש בנופי המדבריות האמריקאיים, לא ראינו בכך חיסרון אלא הפתעה בדמות ארץ פלאות קפואה ומקסימה, והתרוצצנו כילדים נלהבים בין אגמים עטורי שכבת קרח דקיקה לחומות שלג בגובה 3-2 מטרים בשולי הכבישים וחיות הבר ששוטטו בין היערות הריקים יחסית ממבקרים. אבל בערב הרעב כבר הציק מיום שלם של אכילת שבעה קרקרים לאדם עם קטשופ, וכל היציאות הקרובות מהפארק היו חסומות. נכלאנו בפנים. המקום היחידי שפעל באזור דרש מאיתנו תשלום שערורייתי בעבור בקתת עץ נטולת חימום ומקלחת, עם מסעדת יוקרה שתקציבנו הצליח בקושי לרכוש בה את המנה הזולה ביותר – סלט עגבניות, בו חלקנו שתינו.

וזה מה שאני אוהבת בתמונה הזו. היא מייצגת בעיניי את היופי האמיתי במסעות ארוכים. בכל מסע יש רגעים שאני מכנה רגעי ה"למה?!" ורגעי ה"אה, כן". בנופש או טיול קצר לסופשבוע או שבועיים אתה כל כך שמח למנוחה הקצרה הזו, הכל כיף ורץ וצריך להספיק, והיא חולפת מהר מדי מכדי לחוות משברים של ממש. זו חופשה. במסע ארוך הנדודים הופכים לדרך חיים, לסוג של שגרה אלטרנטיבית אם תרצו, והחיים הללו לא הם תמיד פיקניק, במיוחד כשנוסעים לבד. כל ההתחלות קשות, וכל יומיים מזמנים לך התחלה חדשה – ארץ אחרת, עיר זרה, הצורך למצוא מכרים חדשים, הבדידות, שפות מתחלפות, נסיעות אוטובוס של שעות וימים שלמים שבהם אתה תקוע לבד עם המחשבות שהולכות ומטריפות אותך עם כל קילומטר. יש לא מעט רגעי משבר, כאלו שבהם אתה צונח לרצפה מותש ועייף ושואל את עצמך למה לעזאזל הגעתי לכאן.

ויש את רגעי ה"אה, כן". בלי סימן קריאה. אלו לא רגעים של התלהבות אקסטטית. גם לאו דווקא רגעים שבהם אתה מוקף חברים חדשים וכיף לך, והמוח שלך עסוק בדברים משמחים. אני מתכוונת לאותם רגעים נדירים של שקט אמיתי, שלווה עם עצמך, שבה ברגע אחד המוח מתנקה, אתה נשען לאחור, מסתכל מסביבך, ופתאום הכל נראה הגיוני. הקשיים, החיים, האכזבות, הבעיות שהשארת בבית, הכל נמחק. ברגע צלול אחד אתה פשוט מאושר עם עצמך, שמח על הזכות להיות אתה וכאן. רגעים כאלו מוחקים את כל ה"למה" שבעולם.

לא יצא לי לדבר עם איילת שנים, אבל אני בטוחה שהיא לא זוכרת את הקרקרים והקטשופ, או סלט העגבניות בעשר דולר, או השיניים הנוקשות בבקתה. בסופו של דבר, המוח עורך מחדש את הזיכרון. אני לא זוכרת לפרטי פרטים את הקשיים שבדרך. הם חלק מהעניין, אבל לא העיקר. אני כן זוכרת את הרוח הצלולה ומשיבת החיים שנשבה על חוף האגם בתמונה, ההצטנפות במעיל החמים, מגע עדין כמו ליטוף של כמה שערות שהרוח פרעה והעיפה על הפנים, הגודל הבלתי נתפס של הפסגות המדהימות הללו עטורות הלבן, היופי הצובט הזה, הדממה המזככת במרחבים הללו שהיינו המבקרים היחידים שהיו מטורפים מספיק לשוטט ביניהם ביום שכזה. כל מה שנכנס בתוך הפריים. לא את השולחן הרטוב שעליו שקיות קטשופ ריקות מסניף של בורגר קינג ביוטה, שניצב מאחוריי. כשאני מסתכלת על התמונה הזו, אני זוכרת רק את הטוב, נזכרת למה בעצם יצאתי לדרך, למה אצא ביום מן הימים כנגד כל היגיון למסע הבא.