6 תגובות
תמונות וכמה מילים מהופעה שהספיקה למלא את גופי העייף באנרגיה כדי לכתוב עליה ב-5:30 בבוקר.
יש שירים שתמיד יהיו עבורך חלק מתקופה מסוימת. סווייד אצלי מתקשרים לצבא, למשמרת לילה בקראוון שבקצה הבסיס. שלוש בבוקר, הרדיו פתוח על ווליום מזעזע, ואנחנו צורחים עם ברט אנדרסון את הפתיחה של So Young, כי אין אף אחד ער מלבדנו כרגע בעולם.
ואין לנו באמת מושג מה הוא צועק שם, לפני שמתחיל הטקסט של השיר, ועוד אין אינטרנט ב-1996 כדי שנברר. זה לא באמת משנה. רק הצעקה הזו שרותחת ופורצת מבפנים והכוונה שבה, ואתה מבין ומרגיש את הכוח שבה, וצועק איתם מלל ג'יבריש עם מצלול דומה במלוא הכוונה, בשלוש בבוקר. Because we`re young, because we`re gone.
לשיר הזה, כמו Animale Nitrate או Trash, ואפילו The Beautiful Ones שתמיד מזכיר לי את הנסיעה לתוך סן פרנסיסקו אחרי שבועות ארוכים של נדודים בטבע (פתאום הרעש, ההמולה והאקשן של עיר גדולה שמצלצל לך כמו הפתיח מכל העברים), ולעוד הרבה אחרים של סווייד, יש תכונה נפלאה להישאר באותה נקודה, צעירים, רלוונטיים, שכל כך כיף לצעוק איתם ולהיות פתאום בבת אחת צעיר ב-15 שנה. So Young פשוט לא יכול להיות שיר בן כך וכך שנים, הוא שייך לרגע הזה, לגיל הזה שבו אין מספיק עבר מאחוריך כדי להסתכל בו ולראות את כל ההזדמנויות שפספסת, והעתיד לפניך כל כך גדול ורחוק שאין טעם בכלל להביט בו, כי ממילא מחכה לך שם כל כך הרבה זמן לפספס ולתקן. יש רק הווה.
יש הופעות שאתה בא לראות, להסתכל מהצד בהתפעלות. בזו אתה בא לצעוק את המילים, לחיות לרגע בתוך By The Sea כאן ועכשיו, גם אם אתה לא רואה כלום מעל הראשים הרבים סביבך. לא לשבת על כסא בשורה מסודרת, בלי יציעים מחורבנים ומרוחקים באצטדיון ענק, אלא מרחב צפוף וחם של המון חברים ואנשים שעומדים וצועקים ביחד את המוזיקה בכל הכוח ממעמקי הגרון ועד לקצות הידיים המונפות. כיף.
וברט אנדרסון, כל השנים הללו רק הפכו אותו ליפה פי עשרות מונים בגיל 40 פלוס. אני מאוהבת. אפשר לקבל אותו ליום ההולדת ארוז יפה בסרט אדום, בבקשה?
כבר יותר מעשור לא שמעתי את Saturday Night. הוא נשאר שם, בצה"ל. נדמה לי שפשוט שחקתי אותו יתר על המידה בתקופה ההיא מרוב האזנות חוזרות, עשרות פעמים ברצף, עד שכבר לא יכולתי להאזין לו יותר לעולם. אפילו לא היה אכפת לי אם באופן חסר תקדים היו מדלגים עליו גם בהופעה. אבל הוא היה שם, כצפוי, בהדרן, ופתאום היה נעים לפגוש אותו מחדש. אולי כי היה נחמד לקלוט פתאום שההבטחה שבו התממשה, עשור וחצי אחרי – בתום שבוע עבודה מתיש של יום-יום חונק ולאות שמשתלטת עליך בישיבתך האינסופית על ריהוט משרדי, סווייד היתה שם לספק לנו יציאת חירום קצרה ומשמחת מכל זה, בליל שבת.
קצת לפני הצליל הראשון, גיליתי מה הוא אומר בפתיח של So Young (תודה, חן!). זה לא באמת משנה.
פוסטים בנושאים דומים:
כנס המוזיקה של הייניקן: LCD Soundsystem / PiL / The Drums
6 תגובות עד כה
כתיבת תגובה
מחשבה שהייתה לי בזמן ההופעה: התנועות של ברט ממש מזכירות את ג'ארוויס קוקר.
מחשבה שהייתה לי אחרי ההופעה: מתוך חמשת הלהקות שמייצגות את הבריטפופ ראיתי ארבע (רדיוהד, אואזיס, פאלפ וסוויד). Blur – Here I come!
תגובה מאת עמיר/חובצי 07.03.11 @ 9:06כל מילה כל כך נכונה ויפה גם אותי סוויד לוקחים למקומות שונים הם מלווים אותי מגיל 17 ואני כל כך שמחה שיצא לי שוב לראות אותם. שני דברים:
1. אם תקבלי את ברט ליומולדת אני יכולה להשאיל אותו לחצי שעה?
2. אז מה הוא צועק בהתחלה של so young ?
1. מצטערת. אני מקפידה לא להשאיל דיסקים, אז כנראה שזה תקף גם לגבי יוצריהם (:
2. She can – start – to walk out – when she wants. היו לי כמה רעיונות אחרים לגבי המילים (השאר היו ג'יבריש מוחלט עבורי), ונדמה לי שחוסר הידיעה היה יותר מוצלח…
יצא לי לראות רק את סווייד ורדיוהד (אי שם בתקופת האלבום השני), ומי שבאמת הייתי שמחה להשלים זה את בלר. עזבו הופעה, אני מוכנה אפילו להסתפק בביצוע של The Universal.
(זה לגמרי צריך להיות שם של טיים לורד מרושע)
יעל את מדהימה וגם הבלוג שלך(:
תגובה מאת איקי 07.05.11 @ 0:11ראיתי את סוויד כשהם היו פה אי שם בסוף שנות ה-90. זכרון טוב אין לי מההופעה ההיא. אולי בגלל שהיא הייתה בהאנגר 11 המזויע.
את האלבום הלהיטי ההוא יש לי עדיין. באמת מזמן לא שמעתי אותו.
תודה על הפוסט!
הזכרת לי את ההופעה שלהם בשנת 2000, שרק בנס יצאתי לחמשוש ויכלתי לראות. היה נהדר, אבל הם בדיוק אז הוציאו את Head music שבכלל לא התחברתי אליו.
כתיבת תגובה