אפילו עז


חזרנו מערד עם הפנים בין הרגליים
יום יום שישי, 18 יולי 2008, 0:39
14 תגובות

13 שנה הן הרבה זמן. במהלכן צמח דור חדש של בוגרים, היום תיכוניסטים או בתחילת שנות העשרים, שהיו ילדים צעירים כשהאסון קטע את המוזיקה. צעירים מדי מכדי לחוות אותו על בשרם, בשבילם זו היסטוריה. עבורם "פסטיבל ערד" הוא מונח מיתולוגי, ואני תוהה עד כמה הם בכלל מסוגלים להבין את מהות פסטיבל המוזיקה הישראלית האולטימטיבי של תחילת שנות התשעים אותו פספסו, בעידן פסטיבלי הקוקהקולה-אורנג'-שאנטי הדהויים של ימינו.

התוכלו לדמיין זאת? עידן ללא מאבטחים בקניונים ובבתי קפה, ללא סכינים בתיק. אופוריה. הבדיקה היחידה שנערכה בכניסה להופעה היתה של כרטיסכם, פלוס הצצה קצרה כדי לוודא שאין לכם בקבוקים בתרמיל שאתם עלולים לזרוק לכיוון הבמה בשיר גרוע במיוחד. סה טו. עידן ללא חברות סלולאריות ענקיות. אין חסות מרכזית, רק זו של משרד התרבות ועוד מספר קטנות. הנוכחות היחידה שלהן בשטח מגיעה בצורת מתנות חינם קטנות כמו עיתונים של ידיעות אחרונות, דיילות שמחלקות פחיות משקה ובנק שנותן כובעי מצחייה בצבעים זוהרים, או בצורת גלידת בן אנד ג'ריס במחיר מגוחך של 3 שקלים. והמחירים. אם הופעה ממוצעת בצוותא ת"א או הסינרמה עלתה באותה עת 50-40 שקלים, הרי שזהו מחיריהן של ההופעות הכי יקרות בערד, במצדה. המחירים נוחים לכל כיס, ולא כקלישאה. אפשר להיכנס לערב שמכיל רשימת אמנים מפורטיסחרוף ועד כרמלה גרוס ואגנר ולשלם 25 ש"ח, או עשיריה להופעות צהריים (בינינו, המזגן לבדו היה שווה חמש). והם מעודדים אותך להתנסות, להוציא את הסכום האטרקטיבי גם עבור אמנים ששמם לא אומר לך כלום, לטעום מזה ומזה ולערבב סגנונות מוזיקליים. גם האוכל במחירי רצפה. זהו לא פסטיבל רוחניות של ימינו שמקשקש לך במוח על "אהבה ונתינה ללא מחיר" ובמקביל מציב מולך דוכן ענק של אורנג' ומולו צ'אי ב-12 שקלים לכוס.

אבל המאפיין החשוב ביותר הוא חוסר קיומם של מתחמים ברורים. הפסטיבל לא ננעל בתוך אולמות, לא סימן טריטוריות, לא הגדיר שטח לשקי שינה. הוא היה בכל מקום. הופעות נערכו בכל שעה ובכל מיקום פנוי – באולם הקולנוע, במתנ"ס, בבריכה, באצטדיון, בכיכר, ברחוב, בגנים, אפילו בבתים פרטיים שפתחו בארבע בבוקר את חצרותיהם לשירה בציבור סביב מדורה – וחלקן בחינם. את שק השינה יכולת לפרוס במשטחי הדשא, על מדרכות, בחצרות בתים, באי תנועה. בכל פינה מישהו הוציא גיטרה, כושים עבריים מדימונה הפליאו לשיר בהופעה מאולתרת ברחוב, קהל של הופעות רוק התערבב בקהל של אפי נצר, ואוהדי זקני צפת ואיפה הילד לעתים עצרו ברחבת המתנ"ס לשירה החינמית עם חבורות הזמר לפני שימשיכו להופעתם בפארק. המוזיקה היתה נוכחת בכל מקום, ונגישה עבורך גם אם לא רכשת כרטיסים (שהאטרקטיביים ביניהם נגמרו יותר מחודש מראש. חודש!). נכון, השירותים הציבוריים היו דוחים, האוטובוסים דחוקים, לקח שעות למצוא משהו בשמירת החפצים, ישנת על מדרכות ובכניסות לבנייני מגורים כשבארבע בבוקר אנשים דורכים עליך, וכן, זה היה שווה את זה. היתה לך הרגשה שפרושה עיר שלמה כמגרש משחקים עבורך, כמחברת תווים ענקית וגדושה. פסטיבל במלוא מובן המילה.
לא יהיה יותר אחד כזה.

פסטיבל ערד עבורי הוא המקום שבו הלב שלי גילה את אהוד בנאי, באחת ההופעות הנפלאות שראיתי בחיי, עם שמש ענקית שעלתה מעל הרי מואב בזריחה עוצרת נשימה כשעל הבמה במצדה שרו "יום אחד הכל יפרח, הלב של העולם נפתח" ולא הרגשת שום מליציות או תמימות בנאלית במשפט. המילים נשמעו כעובדה קיימת. הנגנים הפסיקו לנגן ונעמדו על שפת המצוק לצפות בזריחה בדממה יחד עם הקהל כולו.
פסטיבל ערד עבורי הוא הפעם הראשונה שברי סחרוף ניגן מול קהל את "כמה יוסי", הוא הופעה בת שלוש וחצי שעות של משינה שנגמרה באיחוד בנאים (יובל, מאיר ואהוד) ב"רכבת לילה לקהיר" ובאפיסת כוחות מוחלטת עם זיקוקים. פסטיבל ערד עבורי הוא המון הופעות נפלאות, של קספר וזקני צפת באלבומם הראשון, של גזוז, סאבוויי סאקרס, נקמת הטרקטור, גידי ויהודית, הג'ינג'יות, גוונים כהים ועוד רבים אחרים. פסטיבל ערד עבורי הוא האירוע שחיכיתי לו כל השנה בימי בית הספר המשעממים, ההבטחה לחופש והכיף שיגיעו בסוף השנה.

ופסטיבל ערד עבורי הוא גם האסון בשנת 1995, בו נהרגו שלושה צעירים לחינם, בגלל בצע כסף ובגלל חוסר מחשבה של מי שעמדו מאחורי הפסטיבל. פסטיבל ערד עבורי הוא ילדים שוכבים על האדמה וצוות רפואי מנסה להנשים אותם, הוא החפיפניקיות הרת האסון, הוא המכות שחטפנו, הוא ענני האבק שדרכם אנו מנסים לברוח והמחשבה שעוברת בראשי למה לעזאזל הבאתי את חבריי לשדה הקרב הזה, הוא נסיעת האוטובוס המתוחה והעצובה ההיא בלילה ששררה בה דממת מוות פרט לרדיו שמנה כל הזמן עוד ועוד הרוגים ופצועים. פסטיבל ערד הוא ההרגשה האיומה הזו שחלחלה כשהתחלת לקלוט שכל ההזייה הפרועה הזו אינה סיוט, ואין כפתור rewind, והשמש שתאיר בסוף הלילה הזה והאוטובוס שבבוקר יבריח אותנו מהמקום העצוב הזה אל תל אביב לא ישנו דבר לגופות שנותרו מאחור ולמוזיקה שלא תנגן כאן יותר. והוא ההכרה הנוראית והכעס שהכל יטואטא מתחת לשטיח כלא היה.

לפני כשנתיים שודרה בערוץ 1 תוכנית על פסטיבל ערד של ימינו אנו, שאינו אלא קומץ הופעות דל שאינו מצליח לשאת על כתפיו את המיתולוגיה ההיא. בתוכנית כולם הילכו על קצות האצבעות סביב האסון. לא שאלו שאלות קשות, נוגעים ולא נוגעים בנושא, מעלים עובדות מוטעות ולא נכונות שמעוותות את הסיפור, מפילות ברווחים הגדולים מדי בין השורות שלא נאמרו את האשמה על מישהו אחר.

העובדות הן שנמכרו מעל 10,000 כרטיסים – כן, עשרת אלפים – מעל המכסה המותרת. אתם יכולים לדמיין את הכמות הזו בימים אלו של הופעות במועדונים קטנים? 10,000. כמעט פי שלוש מאמפי מלא בקיסריה. נסו לדמיין מאסה כזו של קהל. את אותם עשרת אלפים, פלוס עוד 18,000 רוכשי כרטיסים שבמכסה המותרת, ניסו לדחוס תוך זמן קצר לשער אחד, קטן, מאולתר, מברזל, שבאופן לא מפתיע קרס על העומדים בפתחו. זאת כאשר המשטרה נוכחת שהיא איננה יכול להתמודד עם האירוע ומחליטה פשוט לשים לו קץ ולסגור את הדלתות בכוח תוך דחיפה של הקהל העצום שכבר נמצא בשער. העומדים בחזית – רובם ילדים – נופלים זה על זה, שער הברזל קורס וקובר אותם תחת משקלו בלי יכולת לנוע או לנשום, לסובבים אותם אין דרך לנוע אחורה מבעד להמון או קדימה, כי איש לא מוכן לפתוח את השער שמה חלילה ייכנס מישהו ללא כרטיס. מסביב פחות משלושים שוטרים שצריכים להשליט סדר בהמון, בלי צוות רפואי או נגישות לאמבולנסים, עם מגפונים שכל אחד מהם קורא באמצעותם הוראות סותרות לקהל שרק מעצימות את הבלגן.

אסון ערד לא נגמר מבחינתי בנקודה הזו, בערד. הוא ממשיך בזכות הטיפול, או חוסר הטיפול וההתייחסות אליו שבאו אחר כך. אני צופה בכתבה ישנה שצולמה ממש אחרי האסון והיא עומדת לי בגרון. אחד המרואיינים אומר "צריך לטפל במה שקרה כאן, אנשים מתו סתם", אחרים כבר רואים את הכסת"ח שבדרך. המשפטים נגררו במשך שנים שבהם כל המעורבים המשיכו לעבוד ולהרוויח, מארגני פסטיבל ערד דהיום מתייחסים לרוק כאל גוויה סרוחה שצריך להתרחק ממנה כאילו בה ובקהלה האשם. בתעשיית ההופעות בארץ הפיקו לקחים רק בדמות העלאת מחירים למען "תקציב אבטחה". בעקבות האסון, המדינה החליטה לקבוע תקן דחוף לבטיחות באירועים המוניים, שכמובן הושלם והוצג רק ב-2007. הידד. ותמיד העובדות מוטות ומעוותות באופן שמנע דיון אמיתי. 13 שנה. רק אחרי עשור החלו הנאשמים לרצות את עונשיהם המגוחכים. ואני מביטה לאחור ולא רואה לקחים שהופקו, רק הרבה אנשים שהעדיפו להסתכל קדימה בלבד כאילו אם יביטו לרגע ל-1995 ויכירו במה שקרה יהפכו לנציב מלח. לו תעשיית המוזיקה ומארגני הפסטיבל היו בוחרים להפנים, להכיר בטעויות, להצביע על האשמים, לדרוש את עונשם ולהפיק לקחים, יתכן שהפסטיבל היה ממשיך. בפועל, באופן מביש, מארגני הפסטיבל ניסו להתעלם מהאסון ולהמשיך את החגיגות כסדרן בשעות שאחרי האסון (עד ששלמה ארצי פתח גל ארוך של ביטולי הופעות בקריאה לעצור את המסיבה כל עוד חלק מהפצועים עדיין נאבקים על חייהם), והאדם היחיד מתעשיית המוזיקה שממש התייחס לאסון היה אביב גפן בהתבטאותו הביזיונית, שהגן על המארגנים, הכחיש את מכירת הכרטיסים העודפים והאשים את "קהל הבבונים" – אותם פצועים והרוגים שחלקם אולי התכוון להמשיך להופעתו שלו למחרת. לו היה צדק בעולם, הקריירה שלו היתה צריכה לגסוס יחד עם הפסטיבל.

פסטיבל ערד עבורי הוא זכרונות יפים וזכרון אחד רע מאוד. לנצח הם יכרכו ביחד בשם הזה. היום מלאו 13 שנה למותם המיותר של איטן פלד, חן יצחק ונעמה אלקריב ז"ל בפסטיבל ערד 1995. ברקע ניגן בראשנו השיר שאמור היה לפתוח את ההופעה שלא היתה: "מתחנן על ברכיי כי לא תהיה עוד פעם. להתראות נעורים, שלום אהבה".

שמור בנושאים: כללי,מוזיקה | 14 תגובות

 14 תגובות עד כה
כתיבת תגובה

דיכאת בכזאת קלות כל צעיר בטווח קריאה מהבלוג.
נשים בצד את הנטייה של זקנים להתרפק על הימים ההם, פסטיבל מסוג שתיארת כל כך חסר, ושום שטות של קוקה קולה ("קנה חמישה בקבוקים וקבל כרטיס להופעה של סינרגיה!") או בומבמלה (מקום מפלט לבנות 17 קלילות דעת וערסים שמחפשים בנות 17 קלילות דעת לזיין) לא תוכל להחליף את זה.

זזתי לחתוך ורידים מהדיכאון. תודה רבה באמת 🙂

תגובה מאת ‏סתם אחד ‏07.18.08 @ 1:48

גם אני הייתי שם ואני מזדהה עם כל מילה.
עצוב וכל כך נכון.

תגובה מאת ‏פרנק ‏07.18.08 @ 13:44

כל כך מדוייק.
עשית לי צמרמורת

תגובה מאת ‏אמיתי ‏07.18.08 @ 16:46

אחת ההופעות הכי זכורות לי בחיי, היא של אילן וירצברג ושפי ישי במתנ"ס בערד 91'. הכרטיס אם אני זוכר נכון עלה עשרה שקלים והגעתי לשם ממש במקרה… וזה היה הקסם של הפסטיבל הזה. כל רגע נקרה בדרכך משהו מעניין.

ב-95' כבר הייתי בצבא וכבר אז היה דיבור שהפסטיבל התמסחר (במושגים של היום זה כמובן מגוחך). הכניסה הארורה לאצטדיון הייתה מתכון בטוח לאסון, הרבה לפני שהוא קרה וכיום נותר רק להצטער.

תגובה מאת ‏martzianno ‏07.19.08 @ 1:32

אחח, יש לי צמרמורת 🙁

תגובה מאת ‏מאיה ‏07.19.08 @ 13:39

היו גם שני פסטיבלי וודסרוק באילת ב90 וב 91
בשיא ימי רוקסן
שלושה ימים של הופעות שהתחילו אחר הצהרים ונמשכו אל תוך הלילה. במחיר סביר ביותר קניתי גומיה ששימשה כרטיס כניסה לכל הימים.הופעות של להקות רוקסן בחלק הראשון של הערב (כרמלה גרוס ווגנאר , הפליז) ושמות גדולים כמו פוליקר, ארצי ורביץ בלילה. ולמחרת בוקר עצל בים ושוב כל הסיבוב מחדש.

תגובה מאת ‏גיל ‏07.19.08 @ 20:40

אני הייתי בפסטיבל ערד 99'.
נכון, לא משנות הזוהר של הפסטיבל אבל הפסטיבל האחרון.
לעולם לא אשכח את הנסיעה ההזויה באוטובוס…ההליכה בעיר ההזויה אף עוד יותר…להתקיים במשך 3 ימים על פיתות וחומוס מהמכולת…
ללכת לישון מתחת לבניין, להתעורר בחמש בבוקר ולגלות שמישהו השאיר לך באנג עם חומר בתוכו, ובעצם נתן לך את השאכטה הראשונה שלך. ולראות את אביב גפן מתעלף על הבמה ממאמץ, היהודים, מאור כהן, רוקפור, להקה חדשה בשם "הג'ירפות", ולהסריח. להסריח כאילו אין מחר. כי אני ילד טמבל בן 16 בפסטיבל ערד.

תקופה מושלמת.

תגובה מאת ‏אמיר ‏07.20.08 @ 10:13

הייתי מוסיף לזה את "ליל אהבה בצמח" ואת "רוק בים האדון" – שלושת אלה היו פשוט פסטיבלים מופלאים, ללא אגו וללא עודף מסחור, שבהם חגגת בתוך שק שינה, במים ומול האמנים האהובים עליך, שנתנו שם שואו שחבל על הזמן.
תקופה מושלמת, ללא ספק.

תגובה מאת ‏שגיאB ‏07.20.08 @ 17:35

מזדהה לחלוטין עם הנאמר. עצוב ומדוייק.
עדיין כואב את אובדנה של נעמה אלקריב שהיתה הילדה היחידה בכיתה שלי שאהבה את פרל ג'אם באדיקות כמוני.

תגובה מאת ‏גיל ‏07.17.09 @ 15:39

זכור לי השידור החי ברדיו. באמצע הופעת החימום של טיפקס, קול זר השתלט על המיקרופון של אוז, והתחיל להפציר בקהל. האם מישהו מהנגנים התחפש לשוטר?, לרגע עוד חשבתי.

תגובה מאת ‏גבי ‏07.18.09 @ 3:38

פוסט משובח, ליגה

תגובה מאת ‏קסטה ‏07.18.09 @ 9:45

ואני בשנת 95 הייתי בת שלוש. אוף.

תגובה מאת ‏קאת ‏07.18.09 @ 17:15

היי אני זוכרת שהייתי ילדה בת 10 ואחותי הגדולה הייתה בפסטיבל עם חברות שלה ולא יצרה שום קשר..
מרוב לחץ אבא שלי נסע בלילה מרעננה לערד וכל הלילה אמא שלי הקשיבה עם אח שלי לרדיו כי העלו שם לשידור ילדים שמסרו להורים שלהם שהכל בסדר.. בסוף אבא שלי נתקל באחותי וחברותיה ברחוב בערד כשלא היה להם שום מושג על האסון והן חזרו איתו הבייתה..אז כשלא היה פלפונים אני בכלל לא מקנא במה שעבר על ההורים שלי באותם רגעים ואני לעולם לא אשכח את הרדיו שפעל כל הלילה…

תגובה מאת ‏מורן ‏02.17.12 @ 1:17

[…] זה מה שיעל רגב כתבה על הפסטיבל ועל הלילה ההוא בבלוג שלה. יעל תמיד כותבת בסגנון קולח וברהיטות, אבל אני חושב שזהו פוסט יוצא דופן, שמעיד על תסכול ועצב כנים במיוחד מהאירוע הטראגי ומתוצאותיו. […]

פינגבאק מאת ‏| "הפסטיבל שלא היה"הקונכייה ‏04.03.13 @ 16:49



כתיבת תגובה

(חובה)

(חובה)