אורן ברזילי, Sorrow Demons Joy Blizzards, הופעת בית, 26/7/2010.

האביב הוא לרוב הזמן החביב עלי בשנה, אך האביב האחרון לא הרגיש כך בכלל. בפנים שרר אצלי חורף מקפיא עצמות, סגרירי ונוטה להחשיך שמיו מוקדם מדי בכל יום. בחוץ מזג האוויר הרגיש קונטרסטי כמו הקיץ, כשהשמש לא מאירה אלא קופחת, מתישה, מכה על ראשך, ומוציאה ממך כל רצון לחיות ולהיות, שזולגים ממך החוצה בצורת מפלי זיעה.

ואתה צועד לך ברחובות ריקים עייף וחבול, או בוהה בתוגה במריחתו המטושטשת של נוף חדגוני מעבר לחלון האוטובוס, רוצה להתנתק מהמציאות עם קצת מוזיקה, אבל לא יודע איזה פסקול יצליח ללוות את כל הרעש הלבן והדיסהרמוני שלך עכשיו. אני לא מאמינה בהתעודדות משירים שמחים במצב כזה, להיפך. הבו לי שירים דכאוניים, או כועסים, סוערים מאוד, לפעמים מנוכרים. משהו להזדהות איתו. אבל כשהענן הזה לא הולך והסובלנות שלך למוזיקה כן, אתה זקוק למשהו אחר. אלו שירי ה"לא באמת שמח". כל שירי יום שני. שירים של מישהו שמבין מה עובר עליך. הוא נמצא מתחת לאותו ענן בדיוק, או אחד אחר. הוא כל כך שם שהוא מתחיל לזמזם את המרה השחורה שלו בהמהום מדבק ועליז. יותר נכון, לא באמת עליז. רק לכאורה, מעל פני השטח. כמו "אחלום לנצח" של מופע הארנבות של ד"ר קספר שכיף לשים בקולי קולות בטייפ מכונית בארץ זרה עם חלונות פתוחים ולשיר איתו, אבל אתה יודע שבמילים שיוצאות לך מהפה אין אופטימיות של ממש, ועם כל הרוח הנעימה בפנים והנוף מסביב אתה תוהה מתי כבר תגיע ליעד שלך, אם אי פעם תצליח להבין מהו, לעזאזל.

וכך, פסקול האביב המבוזבז שלי הורכב לרוב מלופ ארוך של שיר אחד. קליל, קליט, עם פזמון מזדמזם ולחן עליז, ואפילו שם שהוא לכאורה אופטימי – Joy Blizzards של אורן ברזילי. לא באמת עליז. גלולת עצב זעירה חבוייה בסוכריה של לחן מתוק. בהופעה, שנקראת על שם השיר "שדים של עצב, סופות של אושר", מספר אורן שמדובר באותו אושר שמספק האלכוהול. הוא מניף אותך גבוה אל השמיים, מהם יוצאות ידיים מושטות רק אליך, ושנייה לפני שאצבעותיך נוגעות בהן אתה נשמט ונופל כל הדרך למטה. בשנייה הזו אתה רואה את השדים שמחכים שם, למטה. השדים שבתוכך, השדים שהם אתה – הוא חותם, ומתחיל לנגן.

ביום בהיר אחד בקיץ 2008 אורן ברזילי קם בבוקר וגילה שהוא לא יכול לצאת מהמיטה. תוך ימים ספורים הוא היה משותק לחלוטין, מחובר לזונדה שהיתה הקשר היחיד שלו לעולם, לא יכול לעשות דבר חוץ מלהמשיך לנשום. מכאן עברו עליו חודשים ארוכים של גהינום, שיקום שבו למד מחדש את כל הדברים הכי בסיסיים – איך לשבת, לעמוד, לשוב וללכת, לדבר מילים ומשפטים. סיפרתי על כך לשני חברים כשיצאנו מהופעה של הקספרים ביומולדתי האחרון, והם לא האמינו. "שיתוק" זו לא מילה שאפשר לומר בנשימה אחת עם אורן ברזילי, הבחור שלא מצליח לעמוד לרגע אחד באותו מקום על הבמה. מזנק לקהל, מטפס על מוניטורים, מנופף בצעיף ובכל דבר שמתקרב אליו ליד. בחור שנראה כמו אנרג'ייזר באני עם הפרעת קשב המתודלק באספקה דו-חודשית של פרוזאק. לא פלא שהקהל תמיד נראה בעיניו קצת בסלואו מושן. נראה שיש לברזילי יותר מדי רוח חיים ואנרגיה מכדי שאיזו תסמונת אלמונית תצליח למשוך אותם מתחת לרגליו בהקשת אצבעות זריזה אחת.

ההופעה ההיא של הקספרים הרגישה כמו תהלוכת ניצחון. ההופעה הנוכחית של אורן היא הסתכלות מפוכחת על הדרך לשם. את השירים כבר פגשתי בהופעה קטנה באוזן בר, אי שם בחורף. הם ניצבו שם לבדם, בלי תוספות, כמעט בלי שום מילת קישור. שירים צנועים ויפים עם מילים באנגלית עטופות במנגינות פופ קטנות, כובשות ואינטליגנטיות, כמו שברזילי יודע לעשות. קליטים ומתחבבים במהירות, וגם נשארים. בקישורים שבתחתית הפוסט, תקשיבו ל-Joy Blizzards המנצח, ואחר כך לשני החביב עליי, Dear Mother המקסים.

ההופעות ההן לא ממש הניבו את האפקט הרצוי מבחינתו, ואורן החליט להעביר אותן למרחב אינטימי יותר: הסלון הביתי. זו לא המצאה חדשה. מיקה קרני ומיקי שביב עשו זאת לא מעט, ופורטיס היה כנראה החלוץ. אבל פורטיס היה אלמוני לחלוטין כשדפק על דלתות בתים. ברזילי בכל זאת ממלא את הבארבי בכתר השני שלו כחבר להקה. מוזרות הן דרכי סצנת המוזיקה הישראלית. ממש כמו הימים בהם עמדנו בודדים באותן הופעות סולו נפלאות אך מעוטות קהל של שלומי ברכה, ושבועיים אחר כך נהרו ההמונים לאיחוד של משינה בקיסריה. לך תבין.

בבית, בחסות האלכוהול שבכניסה ("יש גם ויטמינצ'יק פטל, זה דופק את הראש מצוין") והאווירה האינטימית שמתרקמת במפגש בין האנשים בקהל, ההופעה מקבלת גוון לגמרי אחר. הפעם לא רק המוזיקה מדברת, אלא גם אורן עצמו. בפתיחות מפתיעה, ובכשרונו הרב להגיש סיפור. על המחלה, השיקום, הריתוק למיטה שמיטלטל בין האדישות הנוחה של היום לתהומות הנפש של הלילה, על חייו בניו יורק, שיעורי נהיגה, אלכוהול ואחות שבאה עם כמה כדורים ורודים ומתוקים. מקריא מיומן בו רשם ממחשבותיו בימים האיומים וממונולוג של מאושפז אחר על היום בו יסתיימו חייו, ושופך אור על איך מכל אלו נולדו השירים. אולי ברגע הראשון זה ייראה מעט מוזר למי שמכירים אותו כאותו פרפורמר מטורף, זורק נצנצים וצבוע פנים, לראות אותו עומד שם לבדו עם החומרים הכל כך אישיים וחרוטים בבשרו (באופן מילולי, ע"ע הקעקוע על זרועו), מלווה רק בגיטרה בודדת ובפלייבק שמשלים את כל השאר – אבל הקסם שלו עובד לא פחות ביעילות בפורמט האינטימי הזה, כובש ומאוד מרגש.

בזמן הקרוב אורן מתעד להוציא את ההופעות לזמן מה מהסלון לאולם ירושלמי הקטן והאינטימי במתחם סוזן דלל. הראשונה שבהן תהיה למרבה השמחה גם הופעת ההשקה של אלבום הסולו. אני מאוד מקווה שהוא יצליח איתו. זה קרה לנועם רותם, אבל לו עזרה גם הנגישות בכתיבה בעברית, והקריצה לקהל האינדי בחריש ארצי של יותר ממאה הופעות זולות במיוחד עד שהצליח לגבש סביבו קהל. בכל אופן, רשמו לעצמכם תאריך: 12 באוגוסט, אולם ירושלמי, סוזן דלל. מומלץ.

החלק הכי נוגע ללב מבחינתי היה כשאורן דיבר בכנות מרגשת על כך שהמחלה שינתה אותו. לא האמירה השחוקה והמשונה "עשתה אותי אדם טוב וחזק יותר", אלא על כך שהיא טרפה את חייו, סדר עדיפויותיו וכל מי שהיה ומה שהיה חשוב לו. שהלא מאוד קל להסתכל מהצד על סיומה של חווייה שכזו כעל ניצחון גורף. אבל אתה לא באמת משיב את חייך בדיוק לאותה נקודה, למסלול שהיית בו, בלי משקעים. בדרך מההופעה אל תחנת האוטובוס חשבתי על כך ועל משהו שעלה בראשי, האל יודע למה, כמה שעות קודם בהליכתי אל ההופעה, ממש סמוך לרחוב של אורן. נזכרתי בקטע משיחה עם שותפו של שי לקספרים, שי להב, שהקלטנו בבית קפה קטן לפני 8 שנים, כשעזרתי בעריכת האתר הישן של הלהקה. הוא הסתבך בניסיון להסביר במילים ברורות את עלילותיה הפסיכודליות של הדמות הראשית באלבום השני שלהם, ולא הצליח גם כשניסה לפרוט אותן לשירים-שירים. ברצועה האחרונה, אמר: "לפני כן יש קטע מאוד דרמטי, ואז זה נגמר בשיר 'לעולם תמיד הים' – הרי כל הסרטים נגמרים בסוף טוב עם תמונה של איזה ים, ושקיעה ושמש". זה מה שהיא רואה כשהיא יושבת שם, אמר. היא יצאה מהתרדמת, אבל השריטות מהדרך שעברה חרוטות בה. הן חלק ממנה. אבל כעת מול עיניה אותה תמונה פסטורלית, של איזה ים, ושקיעה ושמש.

הדף של אורן, כולל אפשרות האזנה לכמה מהשירים
שיר הנושא, Joy Blizzards
ביקורת יפה של בן שלו על אחת ההופעות הקודמות