הופעות ימי סטודנט הן קצת כמו ארוחה במקדונלדס: הן זולות יחסית (לא תמיד, בשנים האחרונות, אם אינך סטודנט), מהירות וקצרות. ברגעיהן הטובים – תוך התעלמות מכך שהקמפוס התל אביבי מוקף ביותר שלטי תאגידים מהטיימס סקוור – הן יכולות להיות כיף, זאת אומרת, בורגר קינג, אך נטולות התרגשות של ממש. מי חשב שנמצא אותה בבר אילן?

ההרכב 'דני, גידי וחברים' רץ לדעתי כבר עשור ומתמחה בהופעות מוזמנות שכאלו, שרקומות מהנוסטלגיה בילד-אין אצל כל ישראלי, של השירים התמימים של גזוז, האלו-שאי-אפשר-לא-לשיר-איתם של כוורת והשיר היחיד שלא מתמתח על פני יותר משבע דקות של דודה. עמדתי לתפוס אוטובוס הביתה, אך על הבמה ציפתה הפתעה. בין סנדרסון, גוב, מזי כהן ואפריים שמיר נפער חלל שבדרך כלל מאוייש על ידי אלון אולארצ'יק. אחרי כמה שירים נעימים אך לא מסעירים, הוצב בו כסא לאורח המיוחד.

לפני ההופעה ציין גל כמה כיף לראות פרגון בין אמנים. אני אוהבת את הרגעים הללו כשהאהבה הזו והחברות משתקפת על הבמה במחוות קטנות ובחיוכים. יש אמנים שעבדו זה עם זה במשך שנים ארוכות, לעתים מדובר בהרכב שכבר נמצא בעיצומו של סיבוב הופעות מזה שנתיים או יותר (זה של אהוד בנאי הוא דוגמא מצוינת), אבל עדיין יש להם את הרגעים הקטנים הללו שאחד עוצר ומביט בהתפעלות במה שמתחולל על הבמה לצדו. כוורת היא להקה שהקשר בין חבריה תמיד היה הרבה מעבר לגבולותיה, אך ב'דני, גידי וחברים' הם קצת על אוטומט, מין חברותא נעימה כזו של מובן מאליו. אלא שהפעם הצטרף אליהם חבר ותיק, יצחק קלפטר. הוא התיישב וניגן את 'צליל מכוון'. גידי אמר ש"בואו נשיר עוד אחד", והוא המשיך ל'האהבה שלי היא לא האהבה שלו' ו'שיר אהבה בדואי', ולא מיהר לעזוב. גידי גוב פסע לאחור, משאיר לו את הבמה ורק עומד וצופה, משקיף מלמעלה בחיוך רחב מלא התפעלות כמו אב גאה. קלפטר לא מיהר לעזוב והמשיך לנגן את החבורה את שירי כוורת, שנפתחו בנעימה הנהדרת 'התמנון האיטר'. סנדרסון ושמיר התקרבו ונעמדו משני צדיו, מנענעים ראשיהם ומרותקים אליו, לעתים מרימים מבט זורח מאושר זה אל זה כמו מנסים לשתף זה את זה בהתלהבות ללא מילים. אחוות גיטרות. קלפטר עצמו היה שקוע בגיטרה, לעתים בפני חבריו. פה ושם הרים עיניו לקהל ספק מופתע ספק מחייך על הפרגון. קסם.

ואפרופו אחוות פרטנרים לבמה, את ההופעה הזו הקדימו נערי הפוסטר של אידיליה זוגית על הבמה, ברי סחרוף שאירח את רמי פורטיס. גיליתי שכיף לצלם לאור יום, כי מחוץ לחשכת המועדונים הרבה יותר תמונות יוצאות מוצלחות. מה שכן, כתוצאה מכך כרטיס הזיכרון שלך מתחסל מהר מהצפוי ולך תברור מתוך עשרות הצילומים מה לפרסם כאן.

לא שהיו חסרות לו כאלו קודם, אבל ברגע שפורטיס עלה על הבמה ברי התמלא באנרגיות מחודשות ולא הפסיק לחייך, ולטלטל את הבלורית המפורסמת בשמחה רבה.

…ולפצוח בצעדי ריקוד ביזאריים.

הומאג' ל-Walk like Egyptian?

מי היה מאמין שהצלחתי להצטמצם לעשר תמונות בלבד. זה היה אכזרי, אפילו אחרי שוויתרתי מראש על תמונות סולו ברי ועל הנגנים. יוחזרו ההופעות למועדונים החשוכים! (והממוזגים!)

המלצה: זה מסתובב – ערן דינר על קלפטר.