היה זה שבוע עמוס של הופעות קטנות, אינטימיות, הזויות ואפלוליות, ואחת שלא ענתה לאף אחת מההגדרות הללו: רונה קינן מקסיקנית, בבליקי-אוריון מספרי סיפורים, ברי סחרוף בפנדלים, וקנגורו פסיכודלי

אי שם בערבות מקסיקו בואכה קלקיליה – יום ב': רונה קינן

קה וואבנגה!
למעשה, קוראים לו לה פצ'אנגה. פאב הזוי בשולי כפר סבא. הוא מוגדר כבר מקסיקני ומקושט בכל מיני קלישאות של מרכז אמריקה והמערב הפרוע, אבל גם במסך וידאו שמקרין סרטי גלישת גלים, ולפעמים בכדור מראות. בקצה יש במה קטנטנה, וכשהמקום עמוס – כמו בהופעה של מאור כהן – אתה נדחק לעמוד בכניסה לשירותים, שגם משמשים כמשכנה של קופת הבר והכניסה לחדר האמנים. חדר האמנים הוא דלת שכאשר תעבור דרכה תמצא את עצמך מחוץ למקום, תחת השמיים הפתוחים, במגרש חנייה שומם בין מוסכים. בהופעה ההיא רמקול תלוי הסתיר את ראשו של מאור, וכך עמדת במרחק חצי מטר מהאיש, אך הסתכלת לכיוון הנגדי, שם השתקפה בבואתו במראה על הקיר.

את הראש של רונה קינן איש לא הסתיר. דווקא בימים שבהם הבארבי המקומי נמק בקול ענות חלושה, אף אחת מהאלטרנטיבות לא טורחת לקרוא "הינני כאן" ולתפוס את מקומו. לא היה שום פרסום על ההופעה, ולא היינו יודעים אודותיה לולא עברתי במקרה ליד המודעה התלויה על הדלת בדרכי לאביתר בנאי בבארבי. הדקות חולפות והמקום ממאן להתמלא. רונה וערן וייץ עולים לבמה והיא מבקשת ממתי מעט הקהל המפוזר בחלל להתרכז בשולחנות הקרובים למען האווירה האינטימית. אחר כך היא סוקרת כל שולחן ושולחן ומנסה לנחש אילו משקאות מתחבאים לנו בכוסות. היו עשרה, אולי 15 איש. איזה בזבוז. בחודש שעבר היא מילאה את החצר במשכן למוזיקה ואמנויות ברעננה. שם היה אור לבן בהיר ומנורת איקאה וחלל פתוח שהסאונד מתפזר בו. ואילו הפעם שני פנסים אדומים קלושים באפילה, בלי חציצה של קהל בינה לבינך, והקול הנפלא שלה ממש מכה בך בכל הכוח, כמו גם הנגינה המדויקת כל כך. יש אמנים שנותנים למיעוט קהל לדכדך אותם, ויש את הזן הטוב שיודעים דווקא ברגעים הללו לתת הופעה מהלב כאילו הם שרים באופן אישי לכל אחד מהפרצופים המעטים מולם, או לעצמם, בחדר האינטימי שלהם. זו היתה הופעה כזו, כשדווקא כל התנאים לרעתה פעלו לטובתה, והמוזיקה מילאה את כל החוסר. פתיחה שנשמעת כמו 'רגעים' שברי סחרוף ממעט לבצע באופן מכעיס, בטענה ש"זו לא העונה המתאימה" (וכולנו יודעים שבתל אביב אין סתיו). ממשיכה והופכת ל-Ice היפהפה, שגורם לרגלי השולחן להתנתק מאדמת השרון ולנחות בבר מחוספס וקריר בארץ זרה. קסם אמיתי.

"קרטיב קינואה יהיה הסוף של המדינה הזו" – יום ג': רם אוריון ויוסי בבליקי

לבונטין 7 הוא מקום נורא, קלסטרופובי ומיוזע כשיש בו הופעת עמידה מלאה, אך הפעם החלל נראה גדול יותר עם כמה כסאות פזורים, קהל של עשרות בודדות ומזגן מקפיא. אני לא יודעת אם זה הסאונד או העיבודים, אבל היתה איזו אי-סימטריה בהופעה הזו: הפסנתר של בבליקי תפס את כל הבמה, דוחק את רם והגיטרה לקיר. לעומת זאת, מבחינת צליל, הגיטרה השתלטה יותר מדי פעמים על המוזיקה והעלימה את הפסנתר, גם בקטעים שבהם היתה אמורה להיות רק הליווי שלו. הרגעים שבהם שני הכלים הצליחו לשתף פעולה זה לצד זה בלי להיאבק על תשומת הלב או להיבלע זה מתחת לזה היו יפים. אם כששמעתי על ההופעה הראשונה החיבור בין אוריון לבבליקי נשמע לי מונחה מגבוה על ידי פסטיבל הפסנתר, נוכחתי לגלות שנראה שיש בין השניים השונים הללו חיבור כן וטבעי. חוץ מזה, מזמן לא ראיתי את רם בהופעה שבה כלי הנגינה האחרים מפנים מקום לנגינת הגיטרה שלו כפי שהיא ראויה.

שני רגעים התעלו על כל השאר:

הקהל המועט במקום הלא מחייב (ההופעה התקיימה בעבר בסוזן דלל ובצוותא המכופתרים יותר) והאינטימיות שבחשיכה לאור חמישה וחצי פנסים לא יעילים מדי, גרמו לכך שזכינו לשמוע סיפור, ובאופן מפתיע, הוא הגיע דווקא מרם אוריון. במשך ההופעה בבליקי הבטיח סיפור על המעשה הטוב ביותר שעשה רם, שיביא אותו עד לשערי גן עדן, וכך בהדרן נאלץ רם לקיים. זה כמובן לא יישמע מצחיק בכלל כשאני אכתוב על זה, אבל מאחר ועוררתי את סקרנותכם אין לי ברירה אלא להמשיך:
אחת מנקודות ההשקה בין השניים היתה אהבתם העזה לקרטיב משמש. בעודם חולקים זאת, גילה רם ליוסי שלפני שנים אחדות יצא מחדר החזרות לרכוש לו קרטיב בפיצוציה הסמוכה, אך היה בה כל טעם אחר מלבד משמש. כאדם עקשן שיודע מה הוא רוצה בחיים, כתת רגליו לפיצוציה הבאה. וזו שאחריה. ועוד אחת. לבסוף שאל את אחד המוכרים שסיפר לו ששטראוס הפסיקה להביא את קרטיבי משמש. רם ההמום לא נשבר ומיד אץ לצלצל לשטראוס לברר את פשר המחדל. מסתבר שהחברה החליטה לפנות את מקום המשמש לטובת טעמים חדשים. "אננס, בטח היה שם גם קרטיב פסיפלורה", הוא אומר והקהל מתחיל לזרוק טעמים אופנתיים אפשריים. קינואה, מבריק אחד, ובבליקי מתחלחל. "קרטיב קינואה יהיה הסוף של המדינה הזו". יש רגעים שאתה אומר 'עד כאן' ומגייס את כולך למען המאבק על הדברים החשובים בחיים, אמר רם, ומיהר לדבר עם עורכת מדור האוכל בעיתון 'העיר'. הוא התיישב וכתב מאמר מחאה חוצב להבות נגד הסתלקותו של הקרטיב האהוב. באותם ימים שודרה בגל"צ תוכניתו הפופולרית של טל ברמן, מוטל בספק. ברמן התלהב מהמאמר, הקריא אותו בשידור ופתח טלמסר למען התגייסות ציבורית למאבק. תוך שעה התמלא הטלמסר ביותר מאלף פניות, ובעקבות ההד הציבורי הזדרזו להודיע בשטראוס חגיגית על שובו של קרטיב המשמש, ואף זיכו את רם במשלוח של ארגז שלם לביתו (מחיאות כפיים סוערות בקהל).
לשמוע את רם מספר את כל זה בביישנות מגומגמת, חיננית וכובשת, עם ידיים מאחורי הגב כמו ילד שהוצב לקריין בטקס יום חג בבית ספר יסודי, היה מלבב, הזוי ומצחיק להפליא. גם אם, נו, תמיד העדפתי קרטיב לימון.

הרגע השני היה 'יש לך מקום'. אני לא זוכרת כלום מהעיבוד והביצוע. לא הייתי שם. לכמה דקות נזרקתי לכביש העפר הארוך והמטלטל בין הסרנגטי למכתש העצום של נגורונגורו באפריקה. שמיים בלתי נתפסים בגודלם פרושים מעל. שתיקה רועמת בג'יפ, כל אחד לעצמו עם מחשבותיו, מביט במרחבים האדירים מעבר לזגוגיות החלון, שיוצרות חלל מגן בין הסערה בחוץ לסערה בלב. השמיים מוזרים. כחולים, אבל מחוררים. מכל חור נופל עמוד גשם אפור כהה. כאילו הטבע ניסה לצייר את השורה היפהפיה "להוציא את היד מהחלון ולעשות חור בשמיים כחולים". שוב הייתי שם, עם ערימה של קסטות וספר לונלי פלאנט. בסוף השיר התעוררתי בלבונטין.

גשם של קונפטי ומפיות נייר. הדאגלס בהרצליה

יונים (כבר לא) מתות בסתר – יום ד': ברי סחרוף

אפרופו ברים הזויים בשרון: לפני כשנה היינו בהופעה של נעם רותם בדאגלס. הוא נראה בדיוק כמו שהייתם מצפים מבר בהרצליה פיתוח: פיק אפ בר אליטיסטי יאפי ויקר מהסוג שאני שונאת, שחור ומעוצב עם תקרות גבוהות, ואיש מהמבלים בו לא התעניין כהוא זה בזמר שניצב על במה כמעט חשוכה ושפך את קרביו מולם. בניגוד לעיצוב המוקפד והאופנתי, ניתלו משום מה מהתקרה על חוטים שקופים ענפים ענקיים של עץ וביניהם בובות יונים לבנות שנראו כמו פוחלצים מתים ומרוטים. איזו אירוניה משונה לשמוע את נעם רותם שר את 'חרב דמוקלס' כאשר שני מטרים מעל ראשו תלוי על חוט השערה ענף כבד ומחודד העלול לפצח את גולגלתו אם יתנתק.

ברביעי בערב גיליתי במקרה שברי סחרוף מופיע באותו מקום. ההופעה לא פורסמה בשום מקום והיא הוגדרה כ'מסיבה ישראלית' פוסט משחק הכדורגל שיוקרן על מסכי ענק וישמש כמנה העיקרית. שעת ההתחלה נקבעה ל"חצות ומעלה", המחיר היה זול יחסית, ובשילוב עם הזיכרונות מהקהל המתעלם ההוא והיונים המתות, כל הסימנים הצביעו על כך שמדובר באיזו חלטורה ביזארית במיוחד בין ימי הסטודנט שברי מתזז ביניהן כעת. ובכל זאת, נראה לי שיהיה זה המשך מתבקש לשבוע ההופעות האינטימיות ההזויות שלי, וכך מצאתי את עצמי בלילה צועדת לרעננה לפגוש את ארז. עד מהרה היינו בדאגלס המעושן מוקפים אוהדים צוהלים. היונים והענפים כבר לא היו שם. אולי המעצב התפכח משכרונו, אבל סביר להניח שהם פשוט הפריעו לשני מסכי הענק ששידרו את המשחק בין צ'לסי ליונייטד. לנו, כמובן, לא היה מושג מי משחק. גם כעת, אם תשאלו אותי מי ניצחה, אוכל רק לומר "האדומים". הצפייה הקבוצתית היתה חוויה מעניינת, לחמש דקות בערך. אומרים שכדורגל משחקים 90 דקות, אבל המשחק התארך מעל ל-120. לא הועיל גם המבט המשועמם של גרנט, שנראה כמו אדם נרגן שהוער באכזריות משנתו בתשע בבוקר על ידי הודעה טלפונית מוקלטת של מחסני חשמל. בשעמומי השענתי את ראשי על המוניטור, וקצה רשימת הסט-ליסט נגלה לעיניי. לרגע שמעתי מקהלת ילדים שרה ה-ללויה. החלטנו לעודד את מי-שתבקיע-ראשונה-ובכך-תפטור-אותנו-מהעונש-הזה-ותביא-את-ברי. זו היתה נבחרת… אה… האדומים. שאר הקהל הגיב בבאסה רועמת, אם כי מיד התעשת והחליט שסחרוף הוא ניצחון לא קטן בפני עצמו ומיד שלף את מלאי הקונפטי והנצנצים.

סחרוף, אסף רוט על כלי ההקשה ואורן לוטנברג

ברי עלה כמעט באחת בלילה. נראה שהוא התגעגע להופעה אמיתית כמעט כמו שאנחנו התגעגענו אליו. הוא היה רעב ומוכן לכלות את כל האנרגיות שהצטברו בו בבת אחת ובכל הכוח, ללא התמהמהות מיותרת. הוא פתח ב'בריג'יט בארדו זה לא פשוט', ומיד מיהר לירות את 'רעש לבן' ואז 'רגעים' הנכסף בלי לעצור. לרגע, לרגעים, היה סתיו אפל ומעושן של נדודי שינה נפלאים. הוא ניגן כמעט את כל 'סימנים של חולשה', עבר ל'נכנע לך' חסר הנשימה, לגרסת הרגאיי הנהדרת של 'אינני אוהב אותה', לחאפלה של 'בום פם', לקריזה של 'רוח חדשה', הלילות המעורפלים והחשוכים של 'תני לי מקום' ו'חבל שאת לא', ל'עד כלות הנשימה' שיכול היה להיות כותרת הולמת להופעה זו. הקהל המטיר עליו מדי דקה גשם של נצנצים, קונפטי, סטיק-לייטים ומפיות נייר עד שכל הבמה נראתה כעיי חורבות שאורן לוטנברג לשווא ניסה לאתר תחתיהן את הפדלים של הגיטרה (רגע משעשע נרשם כשברי ניסה לכבות סיגריה בהדרן אך גילה כי אין סנטימטר נטול ניירות דליקים סביבו, והחל לשיר ולנגן עם הבדל בין אצבעותיו בעודו מנסה בו זמנית לפנות עם הרגל את הקונפטי ולאתר את הרצפה החבויה). המקום הבורגני שינה את פניו, ובביצוע קופצני נוסח הבילויים ל'עיר מקלט' רקד הקהל על הבר כמו היה יאיר לפיד בגנקי מול עינת שרוף. נצנצים בשערות, באוויר ובנשמה. בלי הפסקות, בלי חמישה הדרנים, אלא שעתיים וחצי מרוכזות ודחוסות של אושר גדול. איזה ערב משובח.

למעלה: רע מוכיח, ברי סחרוף ואסף רוט; למטה: גידי רז ובן הנדלר

אני מגיעה לצומת רעננה אחרי שלוש וחצי בבוקר. ערפל מוזר וסגרירי רובץ על העיר. 'רגעים' החזיר הלילה את הסתיו, כבר אמרתי? אני מחליטה שאני עירנית מדי מכדי לישון ויוצאת לשוטט שעה ארוכה בנוף המסתורי והמצמרר של הרחובות המעורפלים.

והמספר הנוסף הוא… – יום ה': אמפי רעננה

קיבלתי כרטיס מתנה לפינק פלויד האוסטרליים וגם הצעת טרמפ לפורטיס באינדיקה. יש לי מנהג לראות את פורטיס פעם בחודש. מעין מנה קבועה של שפיות מאושרת הכרחית בחיים. הופעת חו"ל חד פעמית עם פירוטכניקה מושקעת או מופע שראיתי מיליון פעם בפאב קטן עם ארבעה פנסים? ברי הכריע את הכף – המקום לא נראה כבעל פוטנציאל, היה חם ומעושן, ואף אחד לא שם לב לכל אלו. כי מי צריך במות ענק ופעלולים כשיש שירים שמרגשים בפני עצמם בפעם המיליון, כמו שהם, בבמה הכי מאולתרת ונידחת, בביצוע שבאמת מתכוון ומגיע מהלב והבטן. החלטתי על פורטיס בלב שלם. ואז הטרמפ שלי בלב שלם התנצל שהוא צריך לקחת את בתו הקטנה למדורת ל"ג בעומר.

פינק פלויד האוסטרליים. קצת יותר מארבעה פנסים

כך יצא שנשארתי תקועה במרכז והגעתי לאמפי רעננה. אני לא אוהדת מושבעת של פינק פלויד, אבל ההופעה היתה מאוד מהנה לסוגה. הפקה מושקעת להפליא בצד הויזואלי, במיוחד בקטעי האנימציה הנהדרים שהוקרנו על מסך עגול בלב הבמה, ביצועים מאוד מקצועיים, והמון רפרנסים אוסטרליים ששעשעו אותי – תוספת של דיג'ירדו בשני קטעים, סצנת הפטישים הידועה שראשיהם הפכו לקנגורואים מתכתיים, בובת ענק של קנגורו מקפץ, מעבר של תחנות רדיו מתחלפות כולל כמה שניות מ-Down Under והקליפ של Set the controls for the heart of the sun שהציג סמלים אבוריג'ינים ואת האולורו (איירס רוק), סלע ענק בגובה של 320 מטר התקוע בלב המרכז השטוח של היבשת. ומי היה מאמין, שוקי וייס הצליח לעשות את הבלתי יאומן ולהתיר מכירה של בירה בפארק! אחר כך כשחשבתי על זה, הגעתי למסקנה שזה נחמד שהשבוע היה בסימן טור הנדסי עולה – כל הופעה היתה בחלל קצת יותר גדול מקודמו, עם יותר קהל, ואפילו יותר פנסי תאורה במספר רב יותר של גוונים. מקצת יותר מעשרה אנשים מול רונה קינן, לעשרות בודדות בלבונטין, לכ-300 אצל ברי ועד אלפים ברעננה. סיום נאה לשבוע עמוס, ולשם שינוי הופעה שמסתיימת בשעה נורמלית (23:00!). מה שכן, לרגע אחד, כשקלטתי בחור בשורה הראשונה מנופף בשלט עלום, לא יכולתי שלא לדמיין שאולי כתוב בו באותיות גדולות: 'חימושניגיגי'.

וכמובן, רגע ישראלי: בשנייה שבה מבחין הקהל בבלון דמוי חזיר בר ענקי מתנפח בצד הבמה מיד נדלק כל האמפי החשוך באלפי אורות תכלכלים של פלאפונים ומסכי מצלמות דיגיטליות שתיעדו את המתרחש. גרסת שנות האלפיים למצית המתנופף.

(התחלתי לערוך את הפוסט הזה לפרסום אחה"צ, כששיחת טלפון גרמה לי לנסוע ירושליימה להופעה חלופית של פורטיס. למישהו יש שעות שינה להלוות לי?)