רשימת הלינקים השלישית (גלידה!) לכתבות בנושא מוזיקה ישראלית ברשת בשבוע החולף, שהיה, איך לומר, חם ומעייף. עם החום יולי-אוגוסט הזה והלחות המחרידה אנחנו נוזלים לאטנו לשלולית, ומאגר היצירה ותאי המוח מתייבשים כליל. אומנם קיבלתי בלנדר חדש להכנת שייקים קפואים שיצילוני מהקיץ הארור לכמה דקות של גמיעת אייס וניל עם מעט אייריש קרים, אך חוסר יכולתי להעריך כמויות גורם לי שוב ושוב לסיים את היום הלומת שרב עם יותר מדי אייריש קרים. בקיצור, השבוע היה דל בלינקים מעניינים, ומזל ששמרתי כמה ישנים בצד לשעת מצוקה. אבל די לתירוצים. נתחיל:

יוסי בנאי הספיק להקליט רק שיר אחד מתוך האלבום עליו עבד לפני מותו, אך כעת עמלה חבורת יוצרים על השלמתו. ביניהם מיכה שטרית, שלומי שבן, קורין אלאל, אהוד בנאי, ארקדי דוכין ובתי.

הדרך ללבו (ובעיקר כיסו) של העם לא תמיד עוברת דרך גלגלצ. לא בעידן הרינגטון. מקור ראשון על אמנים שפרצו בזכות הסלולריים, כמה מרוויחים מזה, איזה ז'אנרים הולכים הכי חזק (היפ הופ ומזרחי כמובן) ולמה.
סאבלימינל: "אני זוכר ויכוח נצחי עם רוני בראון, מנכ"ל הליקון, שאמר שהוא לא מוכן למכור את המוזיקה שלו ליד האבטיחים. אמרתי לו שאם הוא היה חכם, הוא היה מוכר את המוזיקה בתוך האבטיחים. אתה יודע כמה אבטיחים נמכרים?". כן, גם לי זה משונה שמישהו מאשים את הליקון שהם לא מספיק מסחריים.

יותר מדי הופעות התחרו על לבו של הקהל ביום חמישי האחרון. מי שלא היה בבלונדי או בלילה הלבן בתל אביב, היה בקיסריה. תימורה לסינגר ובן שלו מספרים מה פספסנו בהופעה החגיגית לרגל 20 (וקצת) שנים ל'באה מאהבה' של יהודית רביץ, ואילו וואלה חוסכים במילים ומציגים שלושה קטעי וידאו מההופעה – שיר הנושא, 'למחרת' ו'עטור מצחך' עם יוני רכטר.

בן שלו שואל את השאלה שהטרידה את כולנו השבוע: מי הם האנשים הללו שהולכים מרצונם החופשי להופעה של Air Supply?
אחת התשובות היתה לדאבוני 'נשים מעל גיל 30'. זה מזכיר לי ביקורת שקראתי בתחילת שנות התשעים על אלבום משמים של סימפלי רד, שנחרטה בראשי לא בגלל מה שכתוב בה, אלא בזכות מכתב תגובה אליה של אחד הקוראים. הוא סיפר שהוא אוטוטו חוגג את אותו יום הולדת עגום של החלפת הקידומת, ונבעת כשבביקורת השורה התחתונה היתה שזהו דיסק 'לבני גיל שלושים'. הוא סירב לקבל את הגורל המר שזו המוזיקה שהחיים מייעדים לו החל מעוד כמה ימים ואילך, ודרש מהכותב לחזור בו. הייתי אז בת עשרה וגיל שלושים נראה לי כמו רגל אחת בקבר, אבל מאוד הזדהיתי וחיבבתי את התגובה ההיא שהתרעמה על ההקבלה בין הגיל ההוא למוזיקה איומה. כי מילא להתמודד עם צביעת שערות לבנות וכאבי גב – אבל אייר סופליי?! עד כאן.
ואם תמיד רציתם לדעת אם אתם אותם אנשים שהולכים לאייר סופליי, זו ההזדמנות שלכם לעשות רגרסיה לגיל שבו קראתם את מעריב לנוער ולבחון את עצמכם: איזו הופעת חו"ל תתאים לכם הקיץ? (24-17 שולת!!1)

ואפרופו הופעות חו"ל ומי לעזאזל ישלם עליהן – חשבתם שרוג'ר ווטרס או מוריסי קרעו לחשבון הבנק שלכם את הצורה? תכירו את שיאנית הכרטיס היקר ביותר להופעת רוק בישראל.

שלושה כלי נגינה: דויד פרץ מפליא כהרגלו לספר על ההמצאה החדשה, המוג גיטר. לו ריד כבר הזמין. רזי בן עזר על סמפלרים, דגימות ולופים – מיתוסים ושאלות נפוצות. אנשי קפה דל מרציאנו מביאים את הסיפור המשעשע מאחורי המצאת הטרמין ברוסיה הרחוקה.
נפתח לכם התיאבון? הקסטה על אתרים ברשת שבהם אפשר ללמוד לנגן בשלל כלים מוזיקליים. ואילו בגדרה מתקיים פרויקט שבמסגרתו מעבירה מורה-חיילת שיעורי גיטרה לקהילה האתיופית. לפני שבוע הם ערכו הופעה ראשונה, בה התארחה רונה קינן. על כוחה של המוזיקה להדליק אור קטן בחיים.
המשך…

עיניים כמו שני זיתי קלמטה ולחיים תפוחות יותר משל משה דץ. גם כן יצירת מופת

שנאתי אותו

כן, קל לומר את זה היום, אבל כשהיינו ילדים זה היה אחרת. עם מעצבן, הילדודס. עדר צווחני שבו כולם רוצים להיות בדיוק כמו כולם, להתנהג כמו כולם, להתלבש כמו כולם (אויה, בגדי הגלישה ההם, זוכרים את טרנד "גזוז סנסיישן" שתקף אומה שלמה עם גלים של רבע מטר בים ביוב השפד"ן?), ולאסוף את האוסף התורן שכולם אוספים כרגע, של מחקים בצורת גלידות ואננס או מכתביות של סו אלן. מכל הקאסט של דאלאס תמיד נתקענו בסוף עם עודף מכתביות של סו אלן יואינג המשעממת שאף אחד לא רצה להחליף. בכלל, תמיד תמהתי מה קרה לאותם מחקים אחרי גיל "האיסופים" – לאן הם נעלמו כשהילד איבד בהם עניין (לטובת קלפים של חבורת הזבל, מן הסתם)? מי מחק את כולם עד אבדון?

ונחזור לנושא: גם כך נחשבתי תמיד לילדה משונה, אנטי חברתית ומנותקת מהסביבה. עד גיל 7 לא ידעתי להבדיל בין השירים של עופרה לבין אלו של ירדנה וכמובן סירבתי להביע עמדה באישיו הנוקב שריתק את כל הבנות, "האם לירדנה יש שיער יותר יפה מעופרה?", והמשכתי להעדיף על פניהן רדיו חזק, אוהבת, שמנגן. כמו כן נמנעתי בעקשנות ליטול חלק בכל משחקי הקלאס, החבל והגומי ששטפו את המדרכות (לקפוץ?! בחום יולי אוגוסט?! אתם השתגעתם?!). ובניגוד לכולם, אני שנאתי אותו. הילד הכי פופולרי, שכולם דיברו עליו, אי אפשר היה להתחמק ממנו. אפילו כשנגמר החופש הגדול הוא המשיך להתקרצץ. בשעות הלימודים בכיתה ג', בני, המורה ללשון וטבע, היה מקרין על הקיר במקלט של בית ספר שקופית עם טקסט משמים על פעלים ונושאים או חלקיו של הפרח, אומר שמי שיעתיק אותה מהר ויפה למחברת יקבל בדף חותמת של הדרדסים, ואם נסיים מהר בזמן הפנוי נוכל לראות בוידאו של הבית ספר את חברנו. אח, כמה שמחתי שבני מחק בטעות חלק מהפרקים ועבר ל'קרובים קרובים'. לך הביתה, ילד נודניק.
שנאתי את מרקו.

אז נכון, מנגינת הפתיחה היתה אלמותית. עודנה היום. אפילו בליל הסדר בפוקרה, נפאל, שרנו אותה ב-150 קולות בין 'והיא שעמדה' ל'משיח', כשהרב החב"דניק מחצר הרבי מלובביץ' רוקד בסערה על השולחן לצלילי ה"אמא! שם מחכה לו דרך ארוכה…". אבל ברגע שנגמר הפתיח, הכל התדרדר. איזה ילד קרציה, אמרתי לעצמי. לא פלא שאמא ברחה לארגנטינה. הלוואי ואני יכולתי לעשות כמותה. גם כן מסע הירואי – זב החוטם כולה רצה להבריז מבית ספר, את מי הוא מעניין? ואם כבר הגעת לדרום אמריקה, מה עם איזה סן פדרו קטן, אסאדו, סיבוב בשמורת טורס דל פיינה עם הצוקים הענקיים (כמעט גדולים כמו האמא שתפסה מסך שלם, איך אפשר לאבד אותה בהמון, יא אללה?). לא יכול בלי אמא? נראה אותו בטירונות, נראה אותו. ותמיד כל הילדים הכריחו אותי לשבת מול הטלוויזיה, אני מפהקת ומנסה לחלום בהקיץ על תוכניות טלוויזיה טובות יותר, שייגמר, שייגמר.
איך שנאתי אותו.

פעם ראיתי את הספר 'הלב' בבית של סבתא. כבר לפני 20 שנה הוא נראה ישן ומסמורטט כאילו עשה דרכו לכפר סבא באוניית מעפילים, ונפל למים כמה פעמים בדרך. ישבתי לקרוא, ומה מסתבר? שבכל הספר העבה יש בערך אולי 7 עמודים עם הסיפור על מרקו דנן, וזהו. הרגשתי מרומה לגמרי. אפילו ממציאו לא פרגן לו עשירייה, אז למה אני צריכה להיתקע עם עשרות פרקים יומיומיים כל שנה?
ואיזה יום, אני זוכרת, למחרת היה הפרק האחרון. זה היה מפתיע, כי לסדרה הארורה היו יותר פרקים מאשר סך ימי החופש הגדול, ותמיד היא נקטעה עם בוא שנת הלימודים באנטי-קליימקס משווע. הגענו לבית ספר לאיזו פעילות טרום לימודים מיותרת וכל הילדים דיברו על מה יהיה ו"הוא בטח ימצא את אמא" (לאאאאאאא. ואני חשבתי שהוא ייעצר בגבול על ידי המכס על הברחת קוף פרא). רק אני שתקתי. לרגע כמעט שמחתי שעוד יומיים נגמר החופש. אחרי דקה וחצי זה עבר, כמובן.

שנאתי את מרקו, את 'הלב'.
ואם כבר, גם 'פינוקיו' היה אובר-רייטד מטורף.

אין אין אין מנוחה לרשעים

אנו מתגוררים בשכונה שקטה, כל כך שקטה עד כי בשעת בוקר בשבת אפשר לשמוע את הנקר מבצע עבודות בנייה בעצים מהצד השני של הכביש. אך עת מתקרבות שעות אחר הצהריים המוקדמות של אותה שבת באזור חודש יוני, הכל משתנה.

נותרו עוד כמה שעות אור קסומות אחרונות של סופשבוע. אני משתרעת במיטה בחדר שטוף השמש מול המאוורר משיב הנפש, קוראת עיתון ומזמזמת עם ניקו בקומפקט את Sunday Morning. אבל פתאום הבית מזדעזע ממכת הדף פתאומית של סאונד. משה דץ פורץ לתוך השקט שלנו, צורח בקולי קולות. מה זה? מישהו מהשכנים יצא מדעתו? מה קורה כאן?
ואז נשמע קול צווחני במיקרופון: "ילדים, כולם ביחד: יום הולדת שמח ל…" – וקולם של חמישים זאטוטים מצטרף – "יו-נ-תן!". אויה.

כמו הנחליאלי המבשר על בוא הסתיו, כמו הפתעתן המוחלטת של הרשויות כשהגשם הראשון שוב מציף כמדי שנה את שכונת הארגזים בדרום תל אביב המבשרת את בוא החורף, כך אחד ממבשרי פתיחתה של העונה המאוסה בשנה הוא קיומן של מסיבות ימי הולדת וסוף שנה בווליום נוראי בכל גן ציבורי בסביבה.

תמיד מדובר בכשלושים-חמישים ילדודס בגיל היסודי ומטה, מלווים בהוריהם, עליהם מנצח מארגן מסיבות בקול מלטף כאורית שחף צווחת את מלוא ריאותיה בדיסק אנפלגד, ועוד במיקרופון, למקרה שמישהו בשני הרחובות הסמוכים פספס את הנאום המרגש של יונתן לאורחיו או את "כל מי שרוצה פיפי להרים יד!". להוראות ה"כולם לרוץ! מי מנגן בדרבוקה? איפה אמא, בואי תברכי את יונתן!" בקולי קולות מצטרף פסקול קבוע של הקלאסיקות ששום מסיבת ילדים רועשת אינה יכולה בלעדיהם: 'אין אין אין חגיגה' של אורנה ומשה דץ (לרוב מלווה בשירים עוד יותר מעצבנים של השניים), נומה נומה היי, שושה, שרית חדד, שירה היחיד של להקת עדן, סאבלימינל, וביניהם תקועה כעצם בגרון בעל כורחה 'אחרית הימים'. נדמה לי שאני שומעת את יצחק קלפטר מתחנן מבעד לצלילים: "די, אז כתבנו שיר אחד על יומולדת, לנצח תזכרו לנו את זה? לפחות תגוונו קצת, מה דעתכם על 'התעמלות בוקר' לשינוי אווירה?". אני מסכימה. לך על זה, יונתן: משוך גווך למטה אל האדמה, גע במצחך בעשבים קטנים, והופ, הופ, הופ, הופ… ודי!

תוך חמש דקות כבר כל השכונה ידעה שיונתן, בעודו עסוק במשחק כסאות מוזיקליים רועם עם חבריו, חוגג את יומולדת חמש, ורובם איחלו בלבם שלא יגיע לשש, או שלפחות יעשה את זה בשכונה אחרת. ידענו גם שלא נכונה לו קריירה מזהירה בכוכב נולד, אחרי שהתעקש לזייף במיקרופון במשך 7 דקות תמימות את "טרללה, גדלתי בשנה".

מיונתן עוד יצאנו בזול. הלהיט הנוכחי הוא להביא אטרקציה נוספת בדמות מתקנים מתנפחים המופעלים באמצעות גנרטור הומה ומטרטר, שהדבר היחידי שמונע ממני לחטוף התמוטטות עצבים בגינו הוא העובדה שהוא נמוג מתחת לרעש המסגריה שמפיק המזגן המקולקל של השכנים. בניו זילנד הוציאו בשנת 2000 דיסק מיוחד למצבים שכאלו, המכיל תגובת נגד בדמות 45 דקות של מכסחת דשא בקולי קולות לנקמה בשכנים רועשים. מעצבן, ללא ספק, אבל מה זה לעומת קלטת ילדים לבית דץ. או אותה מסיבה שבה החליטו לקיים תחרות מי יצרח "אהההההה!" רציף במשך יותר זמן. יעקב ואביטל תזמנו זמן זהה של 48 שניות, ולכן, הודיעה המנחה ההיפראקטיבית בהתרגשות, "נשים! את המיקרופון!! באמצע!!! ונעשה גמר! חוזר!!!".

אני מאשימה את ההורים, אמרתי לחברתי יעל בטלפון. ילדים בגיל 5 לא בוחרים בעצמם מנחת מסיבות שצורחת בדציבלים של נתב"ג 2000 שלם, הם לא מסדרים סט-ליסט של שירי 'המורדים' והם בטח לא שמעו מעודם על אחרית הימים והתלבטו קשות בין 'יש לי יום הולדת' ל'חייו ומותו של מר גוסקין'. אלו ההורים שמחליטים להנחיל לילדיהם מגיל אפס את המטען התרבותי הכי רדוד שיש, לשפוך כסף על מנחה ומערכת ולא להשקיע טיפה של מחשבה. ילדים בגיל 5 עוד לא הקריבו חצי עור תוף לאיגי פופ בגני התערוכה, הם בהחלט מסוגלים לשמוע אדם הנמצא במרחק שני מטר מהם גם בלי מערכת הגברה אימתנית. אם את הולכת לארגן מסיבה שכזו לילד שלך בעוד חמש שנים, תשכחי ממני.
"תגידי תודה", היא ענתה בחזרה, "המוסד הטיפולי מתחת לחלון שלי עושה כרגע מסיבת סוף שנה עם רוני סופרסטאר, רחמים!"
– כן, הם תמיד משמיעים שירים שלה.
– לא, זו באמת רוני סופרסטאר, לייב! היא רוקדת כרגע ממש מתחת לחבל הכביסה שלי!
– מה?! אין צבא הבוקר?
– זה כבר חצי שעה כך, אני שוקלת לשפוך דלי מים מלמעלה.
– נו?
– אני מתלבטת אם להרתיח אותם קודם.

הביאו את הסתיו. של-אאאא-כת.