"זה מוריד את הנוער מהפסים הנכונים. זו התפרקות מעול. זו לא הדרך של הבחור היהודי" – כה אמר מנהל היכל התרבות בתל אביב בסוף שנות השבעים על הופעתו של רמי פורטיס במקום, לאחר שלהקתו זרקה עגבניות על הקהל. שלושים שנה אחרי הוא עדיין רועש ופרוע. רשמים מערבי המחווה ל'פלונטר'

כיאה לאלבום עם אחת הפתיחות המוצלחות ביותר במוזיקה הישראלית, גם שני ערבי המחווה במלאת שלושים שנה ל"פלונטר" נפתחו בדרמטיות: חשיכה ירדה על הבארבי, ומאות הנוכחים השתתקו בהפתעה כשעל מסכי הוידאו, לקול זמזום מוזר, הופיעה דמות מסתורית עטויית ברדס בשחור-לבן, משוטטת ביער ריק מאדם כשהיא נושאת מטען כלשהו מגולגל בניילון. היא עוצרת ליד מכונית נטושה ומפורקת, ומורידה את כיסוי הראש. מתחתיה מתגלה לצהלות הקהל פורטיס הצעיר עטור התלתלים של 1979. הוא מצית סיגריה בדממה, לוקח את הזמן בעוד הקהל הרב משתאה מול התמונות, ולפתע פונה אל הצופים וזועק: "איפה הייתם כולכם?!".
נאום התוכחה מסתיים בבואן של מוזיקה דרמטית ודמות נוספת הצועדת בתנועות רובוטיות. מי אתה, שואל פורטיס, והדמות מסירה את מעילה וחושפת חולצה עם שם הסרט: שולץ. כשנאום הפתיחה של הסרט מסתיים והמסכים כבים, מופיע לפתע הדבר האמיתי על הבמה. האורח המפתיע שולץ האיום ממשיך את המונולוג בתנועות ידיים דרמטיות, חנוט במעיל גדול וקסקט המשווים לו בעיניי מראה של מנהיג קומוניסטי בעצרת רבת משתתפים: "אני דורש מי-ני-מ-לי-יות באופן תת שיפועי ורב תכליתי! לחיות משמע ליטול חלק! לא רלוונטי! לא רלוונטי!". לצדו בחשיכה ממתינים Useless ID, מוכנים לשלוף את שירת הפתיחה הכמו אופראית בג'יבריש איטלקי, שאחריה מגיע החיקוי לחיים רומנו מחקה את הגששים, ואז אותה גיטרה שאי אפשר להתבלבל בה או להימנע מלצעוק בכל הכוח אליה: הי! הי! הי! הי! דבששששש…

הרי סיפור: לפני כחמש וחצי שנים, בלב תקופת הפיגועים בתל אביב, הגענו להופעה של ברי סחרוף בבארבי. כנראה שהיתה הופעה טובה, אולם כל מה שקרה בה נשתכח באחת כשברי הכריז שהוא מזמין את "אח שלי שנמצא כאן היום" לשירת 'אין קץ לילדות'. למראה הקירח החביב עלינו אנו פורצים בצרחות בדציבלים של מערכת האזעקות הארצית. פורטיס מספר שהוא דיבר עם מאור כהן, שאמר שכאשר פורטיס ייבחר לראשות הממשלה הוא מעוניין במינוי ליושב ראש הכנסת. "זה בגלל שהיום כל אחד רוצה בי-אם-דבל-יו", הוא אומר, "גם אני רוצה בי-אם-דבל-יו! בי-אם-דבל-יו גדולהעעעע!". מהר מאוד הופך השיר לאנדרלמוסיה מוחלטת כשהתקליט בראשו של פורטיס נתקע ועל רקע גיטרות משתוללות הוא צורח בעמוק: "כולם יקבלו אצלי בי-אם-דבל-יו! בי-אם-דבל-יו לכל אחד! שני בי-אם-דבל-יו לסחרוף! ולראש הממשלה יהיו המון המון…" – בי-אם-דבל-יו, משיב הקהל באקסטזה ומיד מוסיף: גדולהעעעעע!!! המלודיה החלה להתפרק. ברי הצטרף לצעקות כשהוא משתנק מצחוק, רע מוכיח ניסה לשווא לנגן על הגיטרה בעודו עם הגב למהומה והראש לקיר, מנסה שלא להתמוטט על הרצפה. אכן, גדולהעעעע.

וזו הבעיה באירוח של פורטיס: הוא תמיד גונב את ההצגה, מקלקל את כולם. קשה לעמוד בתחרות ולהימנע מירידת המתח החדה בשנייה שהוא עוזב את הבמה. חלקו הראשון של ערב המחווה הורכב משירי "פלונטר" בביצוע אמנים מתחלפים, שנדרשו לעמוד במשימה הלא פשוטה להתחרות במקור. הרוב המוחלט של האמנים, בעיקר הצעירים שבהם, בחרו להישאר קרוב למדי לגרסה המוכרת. כך, גם כשהם עשו זאת באופן יעיל ומוצלח (יוזלס למשל, מידנייט פיקוקס, כנסיית השכל), עדיין ניצח הביצוע של פורטיס, שאישיותו בלטה מעל המוזיקה. הפחות טובים היו נשכחים למדי – אורי מור שהסתפק בהכנסת הליין של 'My Sharona' ל'קילקלה את כולם', המצב השלישי בביצוע חיוור ל'הדור הזה' ומלכת הפלקט שזכו ב-April Fools הנהדר אך נטרלו אותו לגמרי מאנרגיות עם שירה אנמית וחסרת נוכחות. למרבה ההפתעה, דווקא נקמת הטרקטור היקרה שעוררה הכי הרבה ציפיות לאינטרפטציה אמנותית מעניינת איכזבה בגדול בביצוע כבד, אטי ומייגע מדי ל'אינקובטור'.

לוס כפרוס פתחו את 'שמש לך מצפים' בזיופי שירה איומים, אך בהמשך הגבירו את הקצב לכדי חגיגת רגאיי משמחת ומקפיצה עם חיזוק של כלי נשיפה. סחרוף בחר כצפוי לשתף פעולה ואת האות ס' עם פורטיס בביצוע המהיר ל'הדור הזה' מסיבוב ההופעות המשותף האחרון (ולאחר מכן המשיכה החבורה לצמד השירים הפותחים את 'על המשמרת'). משינה בלטו בערב הראשון עם ביצוע ל'רד מעל מסך הטלוויזיה' ששמר למדי על העיבוד המקורי, אך ללהקה צורף כוח עזר בדמות נטי ויסמן ויוסי בוזין מ'מים חמים', והיה תענוג גדול לראות את שיתוף הפעולה בהתחרעות על הגיטרות והתופים. קוואמי, שקיבל לידיו דווקא את הרצועה הפחות מוצלחת 'מחפש את עצמי', הצליח לעשות בה פלאים ולהפוך אותה לקטע היפ-הופ ומטאל סוחף, כולל סימפול של המקור ובית נוסף פרי עטו. מטמורפוזה מעניינת וכמעט הכי דרמטית בצמד הערבים נרשמה לטובתו של שלומי שבן. הוא לקח את 'למדי אותי הלילה' לכיוון הפוך לגמרי מהדימוי של פלונטר, והפך אותה לבלדת ברים רומנטית-סקסית כולל זמרות ליווי, כדור מראות וחליפה מהודרת. ככה עושים את זה.

אך גולת הכותרת האמיתית היתה קרוזנשטרן ופרוחוד. להקת כלייזמר-פאנק-ג'אז ומה לא שעשתה שמות ב'אין לי זמן להיות עצוב' (שיר מתקופת פלונטר שהופיע בסרט 'דיזינגוף 99'), באופן שלא דמה כלל וכלל למקור. בס, תופים, קלרינט ואקורדיון במהומה קקפונית עצומה (אך מלווה בדפי תווים מוקפדים), בעוד הסולן איגור קרוטוגולוב מפגין העוויות פנים שלידן פורטיס כמעט נראה סולידי. קל היה להאמין לקוטנר כשאמר שאיגור הוא תוצאת שילוב הגנים של פורטיס ושולץ. הביצוע האוונגרדי התקבל בתגובות קיצוניות לכאן ולכאן על ידי הקהל – במיוחד לאחר שנדמה היה שהקטע המטורף הגיע לסיומו, אלא שלפתע הוציא איגור מסור והחל לנגן עליו שתי דקות נוספות בקשת. לטעמי היה זה הביצוע שהכי שימר את הרוח של פלונטר: התעוזה, האומץ והקיצוניות. מיד התאהבתי.
(ואם טרם האמנתי באמת ובתמים שהם מופלאים, הרי שגיליתי שהם יוצאים בחודש הבא לסיבוב הופעות מקיף בפולניה!)

ואז הגיע פורטיס. ונדמה שהערב בעצם רק התחיל.

ראשונים עלו חברי 'מים חמים' שניגנה באלבום: חיים רומנו, נטי ויסמן, יוסי בוזין ודיוויד גרייבס – בהמשך עלה לחיבוק גם רפי מלול, מפיק האלבום ומי שהשקיע מכספו כדי להפוך את קשקושיו המאולתרים של התת-חשמלאי האלמוני של תמוז ל'פלונטר'. היה זה רגע היסטורי והנאה עצומה לראות את הכיף שהפגינה החבורה הישנה לחזור ולנגן שוב יחדיו על במה אחת אחרי כל כך הרבה שנים (או בכלל. גרייבס למשל הוא כיום מרצה וד"ר לפילוסופיה של האמנות). למרבה הצער, השמחה היתה קצרה ונמשכה שלושה שירים (שניים בערב הראשון), מהם שני קאברים ל-Sensational Alex Harvey Band, מאבות ההשראה של פורטיס, ו"רד מעל מסך הטלוויזיה".

נטי ויסמן, חיים רומנו ודייויד גרייבס (החבר הרביעי, בוזין, התחבא מאחורי התופים)

הציפיות היו שמכאן יחזור פורטיס וישחזר את שירי החלק הראשון של הערב עם להקתו הנוכחית ויראה לכולם "איך עושים זאת באמת". אך הוא, שגם כך הופתע מעוצמת המחווה והיענות הקהל לאלבומו הוותיק, העדיף להסתכל קדימה לעתיד ולא לעבר. בבחירה אמיצה עבר לשלושה שירים חדשים מהאלבום שבדרך: שיר פרידה למתופף המיתולוגי ז'אן ז'אק גולדברג ז"ל, 'דג' המשובח שאין דרך מדויקת לתארו פרט ל"פורטיסאי בהחלט", ובלדה בשם 'יער ישראלי', שבערב השני הומרה בלחץ הקהל ל'חימושניגיגי' – רעש נהדר עם חזרה רפטטיבית על המילים "חימוניגיגי בא!" (חימושניגיגי הוא שמו של היצור שחציו חמור וחציו תרנגול מהעטיפה הפנימית של 'על המשמרת'. עד כאן המילון הפורטיסאי השלם). והבלגן המשיך בכל הכוח, דרך 'פריז בלהבות', 'את לא', 'תלוי על הצלב' (שבו הועלה בכוח מהקהל אורן קפלן בערב השני, אך הוא לא זכר את האקורדים של הסולו המפורסם…), 'נעליים', 'אינקובטור' כפיצוי על הטרקטורים ועוד ועוד עד לסיום המתבקש של 'אין קץ לילדות' בליווי מקהלת מתנדבים מהקהל. כל האנרגיות של כל הערב התנקזו לחלק זה של ההופעה בבת אחת, כשהקהל צורח ומריע עד התקרה בעיניים נוצצות, ופורטיס מנצח על ההשתוללות ביד חזקה, מלמד איך בגיל 53 בכוחה של המוזיקה אתה יכול להיות רעב, פרוע, טורף וצורח יותר משהיית שלושים שנה לפני כן, עדיין נאמן לעצמך ורלוונטי יותר מהרבה אמנים צעירים שיכלו להיות ילדיך.

היום מכנים את פלונטר כאלבום פורץ דרך, אך בזמן אמת הוא בקושי מכר. עותקים שלו ניתנו במתנה למנויי שבועוני נוער בניסיון להיפטר מהעודפים, רק כדי ששנים אחר כך ימכר עותק ויניל חתום במחיר של מעל אלף ש"ח. כך גם השפעתם של פלונטר ופורטיס של 1978 חלחלה לאט, כשהוא נותן אומץ לאמנים כמו ברי סחרוף לעלות על במה, כשאהוד בנאי תופס טרמפים כל הלילה מראש הפינה רק כדי לחזות בו בהופעה, ועוד דורות רבים אחרי. פורטיס עצמו התאכזב מתגובת הקהל, עבר לאנגלית ולג'יבריש בהרכבים כמו כרומוזום וז'אן קונפליקט, ואחר כך עזב את הארץ אל מינימל קומפקט שבאירופה. חגיגות השלושים לפלונטר הן גם חגיגות העשרים לאלבום המוצלח יותר "סיפורים מהקופסא", כשעשר שנים אחרי חוזר פורטיס לשפה העברית ולישראל, והפעם מצליח ומשנה את הסצנה המקומית בזמן אמת. "מוסר ההשכל הוא שתשמעו את הדברים המעניינים כשהם קורים ולא שלושים שנה אחרי", אמר קוטנר לקהל.
מוסר השכל נוסף הוא לא לחכות לחגיגות. מאות אנשים התנפלו על הכרטיסים לצמד הערבים שחוסלו כשבוע מראש, רבים נוספים נותרו מאוכזבים בחוץ. היענות שפורטיס, עדיין "משוגע" ונטע זר בנוף המוזיקה המקומית, לא ציפה לה. במקום להסתער על ערב קאברים מוצלח ככל שיהיה (והיה!), הדבר האמיתי מקיים הופעות נפלאות מדי חודש. ישר למנה העיקרית, בלי משחקים מוקדמים. בואו בהמוניכם.

מחאת הקהל בסיום ההופעה: עוד פורטיס!

כמה נקודות קצרות לסיום:
* הערב הראשון היה רוויי תקלות טכניות מתישות. ייאמר לזכותה של ההפקה שהיא למדה מהטעויות והערב השני היה מושלם.
* כתוצאה מהתקלות ההן הוגדל חלקם של קטעי הוידאו בין האמנים המופיעים בערב הראשון, וכך הוקרן בחלקים כמעט כל הסרט "שולץ" – יצירה שאי אפשר לצלוח אותה בבת אחת עד סופה בהכרה מלאה (ומדובר בסרט בן רבע שעה בלבד). אם אי פעם תגיעו לסופו, קצת אחרי השיר "שולץ יקר" שהוא תולעת אוזן חמורה במיוחד, שימו לב שהקרדיט לתסריט מסתכם במילה "ביחד". האומנם איש לא רצה ליטול אחריות יחידנית?
* גל"צ הבטיחו לשדר לייב את הערב השני. אז הבטיחו. הם גם אומרים כל יום בגלגלצ שהם כאן בשביל המוזיקה.
* תמונות נוספות שצילמתי בשתי ההופעות ניתן לראות כאן.

כמו באוסקר: פתק התודות של פורטיס למשתתפי הערב