מבין כל התמונות הרבות שצילמתי במסעותיי בעולם, זו בראש הפוסט הזה – שקטע ממנה מככב באופן תדיר בחלק העליון של הבלוג כולו – היא מהאהובות עליי. בגלל חיבתי לצלליות, צבעי צעיף העננים והקומפוזיציה שהסתדרה מולי ברגע אחד כבמטה קסמים, וכי היא מזכירה לי שני שירים. כשאני מביטה בה אני מזמזמת באופן כמעט אינסטיקטיבי "אוטובוס עייף, נוסע לאט, כבשים עולות מתוך הוואדי, מבעד לחלון פתוח…". כשראיתי מבעד לאותו חלון פתוח את הכבשים הללו, מצב רוחי היה די דומה למנגינה של "ממשיך לנסוע": עייף וכבד, קצת מהורהר, מרגיש שהנופים מזדחלים מול עיניו ונעלמים לאט לאט לתוך חשיכה מבין הערביים לסוף השקיעה. כשקוראים את הטקסט של אהוד בנאי בנפרד מהלחן, התחושה שבו שונה לגמרי, הרבה יותר אופטימית, מין משא כבד שיורד מעליך ככל שאתה מתרחק מהעיר. אבל הלחן משדר אווירה הפוכה, בערך כמו המצב בו הייתי באותו ערב.

זה היה כמעט הסוף של 1998. ניו זילנד. לא נסעתי באוטובוס עייף אלא במכונית ישנה וחבוטה בצבע חום, שהיה בה ריח טחוב מחניק עם ארומה דקה ולא שייכת בעליל של לימון (כתוצאה מתאונה ביזארית שעברה, כשנפלה לנהר ואבקת כביסה בריח לימון שהיתה בה התפזרה על כל חלקה הפנימי). בניגוד לבנאי, השארתי מלפניי עיר מתכת, עד כמה שאפשר לכנות כך את כרייסטצ'רץ'. המסלול שלי בניו זילנד התקרב במהירות לסיומו והרגשתי עצב גדול מהמחשבה על פרידה מהמדינה המופלאה הזו שכבשה את לבי, וגם חוסר וודאות מטריד מה הלאה. היתה לי תחושה מטרידה של פספוס לא ברור, משהו שעליי לעשות ואינני יודעת מהו. למחרת אגלה במה מדובר, וזהו סיפור בפני עצמו, שקשור גם הוא לצילום יפה, של בקתה תלויה בין עננים. אבל זה יקרה רק מחר. בינתיים ישבנו, לוק החביב שנתן לי טרמפ ואני, ושתקנו, תוהים היכן לחנות ללינת לילה.

יש תמונות שקיימות באלבום של כולם. כל מטייל בניו זילנד יצלם את אותו פריים מושלם של השתקפות הרי האלפים הדרומיים במים של אגם מתיסון – יש תצפית מסודרת, צריך רק להגיע בשעה הנכונה וללחוץ על הכפתור. פריימים כמו בתמונה שלעיל הם סיפור אחר. הם חמקניים וחולפים בין רגע, וצריך למהר ולתפוס איתם בשנייה שהם מופיעים בזווית העין. זה מה שהופך אותם ליקרים יותר בעיניי.

וכך נסעתי באוטו הטחוב בריח לימון בעפעפים כבדים, ופתאום בזווית העין ראיתי אותה – שיירת כבשים, הצועדת על חוד התער של גבעה מרוחקת בשעת שקיעה. "עצור!!!!!", צרחתי לנהג, שבלם בבהלה. פתחתי את הדלת ורצתי במהירות, חוצה את הכביש, קופצת מעל גדר, מטפסת במעלה גבעה אחרת, מותחת במהירות את הפילם ומקליקה. חזרתי מתנשפת.
"מה קרה?", שאל לוק המזועזע. "כבשים", הצבעתי על הגבעה, שכעת השקיפה ממנה צללית כבש אחרונה ומיד נעלמה מאחוריה. הוא קימט את מצחו והביט בי בהפתעה. "mate, זו ניו זילנד. כל המדינה הזו היא כבשים!".

בניו זילנד יש פחות מארבעה וחצי מיליון תושבים, אבל כ-70 מיליון כבשים. תשע מהן מציצות בתמונה שלי, שאולי הערב שבה התחיל כמו הלחן של "מתחיל לנסוע" אבל בזכות המראה השליו והקסום הזה הסתיים כמו הטקסט של "מתחיל לנסוע". וכמו שסיפרתי לכם בתמונת המסע הקודמת, היופי נשאר, הרגעים הפחות טובים מתעמעמים. והתמונה הזו תמיד גורמת לי לחייך, כי יותר מכל היא מזכירה לי את השיר הכל כך קסום הזה:

כשאני לא מצליח להרדם
ומחשבות יוצאות ונכנסות,
אני יושב על המיטה שלי
וסופר כבשים (ולפעמים גם כבשות).

העדר עובר מעל לראשי
ונעלם מאחורי הגב
וכל כבש שעובר דומה בדיוק
לכבש שעבר פה לפניו.

כבש ראשון וכבש שני,
כבש שלישי ורביעי,
כדורים של צמר, כולם דומים,
עוברים כבש שמיני וכבש תשיעי…

אך כשמגיע הכבש הששה עשר,
אני יודע שהוא יעצור ויסתובב לי בחדר,
ואני מבין שהכבש הזה יישאר
ואין לו עניין להמשיך עם העדר.
אני לוחש לו:
"נו כבש? תזוז! תן פעם לספור את כולם!"
אבל הוא לא זז.
והכבש השישה עשר הוא בדרך כלל הכבש שאיתו אני נרדם.

לילה טוב.

פוסטים קודמים בנושא: תמונת מסע: קרקרים עם קטשופ, רגעי ה"למה?!" וה"אה, כן"