קרוזנשטרן ופרוחוד, פורטיס מארח את מרינה מקסימיליאן בלומין וטל פרידמן. בארבי, 9-10/4

זה היה מהיר, חשבתי לעצמי. רק לפני קצת יותר מ-24 שעות שבתי לארץ, והסטטוס שלי השתנה מהטייטל הנחשק "תרמילאית באי הפסחא" לסתם "מובטלת", והנה כבר מצאתי כיוון אפשרי חדש ומרגש לקריירה שלי. לא עוד עריכת תוכן אלמונית. הנה ההזדמנות שלי לתהילה!

מעולם לא עניתי על דרישות הקבלה לקריירת רוקנרול משגשגת. יש לי פחד במה, קול נוראי, חוסר כישרון מוזיקלי מוחלט, ויש יותר סיכוי שאבין את פיסיקת החלקיקים מאשר את כל העניין המסובך של האקורדים. לא שהבעיה השנייה עצרה את אביב גפן או האחרונה את פורטיס, ובכל זאת, השילוב של כולן קצת מנע את הפיכתי לשק החבטות החודשי של '7 לילות'. לרגע, בתקופת 'מנועים קדימה' של אלג'יר, הסתמן פיתרון. רציתי להיות נערת הפייד-אאוט. נו, זו שהיתה מתגנבת בסוף 'זיקוקים' לבמה אחרי שכל הלהקה כבר היתה ספונה עמוק בחדר האמנים, ואז מסובבת לאט לאט את כפתור הווליום אחורה בלי שישימו לב. זו, חשבתי, משרה המתאימה לכישוריי. לקראת סוף דרכה של הלהקה נדמה היה שיש לי סיכוי ממשי. באחת ההופעות הבחורה נעלמה ושאול מזרחי נאלץ למלא את נעליה הקטנות. אני לא רוצה להשמיץ, חלילה, אבל חוששתני שהוא התקשה מעט בהתגנבות היחידים מאחורי הקלידים בלי להתגלות. אך אז הם התפרקו. כמו שסנדרסון אמר, וכמעט שכבר הצלחתי, ופספסתי.

ואז, ביום חמישי שעבר, לפתע נגלה האור: לקראת סוף ההופעה של קרוזנשטרן ופרוחוד בבארבי עלתה על הבמה בחורה יפה ואצילית. היא התיישבה באלגנטיות על כסא לתשואות הקהל, ואז הוציאה מקומון. מסביבה צווחו הכלים, תופים רעמו, איגור קרוטוגלוב עשה יותר פרצופים בחצי שנייה ממה שקיאנו ריבס עשה כל חייו, אבל היא המשיכה לקרוא, ומדי פעם הרימה מבטה, קימטה מצחה במעין נזיפה מול הרעש ושבה אל העיתון.
הי, גם אני יכולה לעשות את זה! אאוריקה!

אחרי עשר דקות היא קמה ופרצה בשירה אופראית. טוב, את זה לא לקחתי בחשבון. שבתי בצער אל מעגל האבטלה.

הליהוק של קרוזנשטרן ופרוחוד כמופע החימום לשתי הופעות החג של פורטיס בבארבי היה הברקה. הם מתחברים לאוונגרד הגורר הרמת גבות שהוא היה לפני שלושים ומשהו שנה, איגור נראה כמי שסובל מאותן עוויות ותזזית פיזית כתופעת לוואי לתאורת במה, וגם הם סוג של בלגן מופרע אבל מאורגן. אצל פורטיס יש שירים שמספקים לו גבולות, להם יש תווים. עד כמה שהכל נשמע כמו אלתור מטורף ואקראי המומצא במקום, קיומם של מעמדי דפי התווים המתוזמרים בקפידה מסגיר שלא כך הוא.

אז מה הם מנגנים בעצם? יש שקוראים לזה "כלייזמר-הארדקור", כך ראיתי פעם באתר כלשהו. לדעתי, הולמת יותר ההגדרה שאיגור נתן פעם בראיון, כשאמר ש"המוזיקה שלנו היא קצת כמו סרט של טום וג'רי". יש בה הכל: ג'אז, פאנק, רכות, כלייזמר, רוק כבד, קלאסי, רעש נורא, והיא משתנה לגמרי בערך אחת לארבעים שניות – כאילו בזה הרגע התפוצץ מטען חבלה המוסווה כחתולה סקסית או כגבינה צהובה שאחד החבר'ה המצוירים הטמין ושילח באמצע שלוות היום של אויבו המושבע. ואז חיתוך מהיר לסצנה הבאה, ועוד אחת, וחוזר חלילה. מיש-מש מוחלט וצבעוני, מלא חיתוכים ושינויים מהירים ופתאומיים, מגובה בפרצוף הבלתי אפשרי של איגור, גם הוא כמו לקוח מסרט מצוייר. כל הבלגן הזה נשען הרבה על התיפוף המעולה והולם-הרקות של גיא שכטר, בליווי הבס של איגור, קלרינט ואקורדיון. ומסור. בכל זאת – סרט של תום וג'רי בלי נשק? אז יש גם מסור, שאיגור מפליא להוציא ממנו בעזרת קשת כינור יבבות רוח מייללת ומסתורית שכמו הוצאה מפסקול סרטי מד"ב בשחור-לבן משנות החמישים.

הברקה של מופע חימום, כבר אמרתי? קשה לדמיין את הטירוף הייחודי כל כך שלהם משתלב כהופעה מקדימה אצל אמן גדול אחר. כמו פורטיס בראשית דרכו, קשה להישאר מולם אדישים – או שתשנאו או שתתאהבו. ואכן היו כמה וכמה ממושבעי פורטיס שעמדו המומים בעוד לסתם הפעורה מנגבת את האבק מרצפת הבארבי, ובסוף ההופעה מיהרו לפקוד את דוכן האלבומים בחוץ כדי להעמיק את ההיכרות. קשה לי לדמיין את המיקס המוזיקלי המופרך-מקסים שלהם עובד כאלבום להאזנה ביתית (הייתי שמחה לבדוק ולהתבדות לולא השקעתי לאחרונה סכום מטורף במה שפורטיס כינה "לראות פינגווינים במקום הופעות"), אבל בהופעה הוא ממגנט.

לצערי, היו לא מעט בצד של השונאים. לגיטימי ולא מפתיע בהתחשב בחומר הלא קל לעיכול, אבל להבא אנא השתדלו להתבאס בשקט, בבקשה. מינוס גדול לקהל. כחובבי פורטיס, דווקא אתם צריכים לדעת לכבד מוזיקה שונה. לאו דווקא להתחבר, פשוט לתת כבוד מינימלי לאמן המופיע. בטוחני שבתקופת תמוז ישבו רבים בקהל וחישבו את קיצם לאחור כמו חתולו של שלמה ארצי למשמע עוזר החשמלאי המוזר המנסר את "אינקובטור" מולם. ובכל זאת סביר להניח שאיש מהם לא טרח לענות ארוכות לשיחת פלאפון בשורה השנייה או לנהל שיחת רעים בצרחות מהשורה הראשונה לרביעית. נימוס אלמנטרי. אם אני הייתי עסוקה בקריאת מקומון על הבמה, כבר הייתם זוכים לפגוש את המסור יותר מקרוב.

ולהופעה המרכזית: מה כבר אוכל לכתוב על פורטיס. לא יפתיע אתכם שנהניתי, שהיה מצוין, שגיל סמטנה נראה לי יותר ויותר מלבב מדי שנה, ש'תלוי על הצלב' בהופעה הוא שיר שיכול להחזיר בן רגע לפעילות את כל תשושי המחלקה הגריאטרית באיכילוב. היה כיף לשוב לבארבי אחרי כמה חודשים שבהן הדבר הכי קרוב להופעת רוק שראיתי היה אמריקאי מנגן בחמת חלילים בליווי תופים אפריקאים, רקדניות פולינזיות וכלב (כן, זה נשמע כמו להקה-אחות של קרוזנשטרן ופרוחוד באיזשהו אופן).

אז אתייחס בקצרה לאורחים:

מרינה מקסימיליאן בלומין. תניחו לרגע בצד את מה שהיה על הבמה. הבחורה הזו קנתה אותי עוד לפני שטיפסה במעלה השתיים וחצי מדרגות אל המיקרופון. רואים שהאהבה שלה למוזיקה אמיתית, עדיין מתפעלת ומתרגשת. לא כמו אותם אמנים חצי כבויים שמספרים שהם כל כך עסוקים ביצירה שלהם ובמוזיקה כעבודה שאין להם חשק להפעיל את המערכת כדי לשמוע מוזיקה בבית להנאתם. בעוד כל אמן אורח אחר היה עומד בצד המדרגות להשקיף על הבמה, היא מיהרה להיטמע בקהל, ממש בשורות הראשונות מול מרכז הבמה, כולה עיניים נוצצות, חיוכים מאושרים והיסחפות עם המוזיקה. תענוג.
הדואט שלה עם פורטיס הוא מהקטעים הפחות חביבים עליי באלבום המשולש, אבל בהופעה היה מהנה לראות את האינטרקציה בין השניים והשיר נדבק אליי בשעות שאחרי. עוד בוצעו שיר חדש של מרינה, "שקיעתה של הזריחה" וביצוע נהדר ל"נעליים" עם מרינה על המגפון.

טל פרידמן. היה מצחיק לשמוע את פורטיס מספר בהתפעלות לנוכחים אחרי תום ההופעה שההתפרעות של טל פרידמן על הבמה, העוויות, הפרצופים, הצרחות, ההתלהבות והשיגעון הם לא הצגה – "הוא באמת כזה! זה אמיתי! הוא לא יכול לכבות את זה, זה הוא" – מילים שאפשר היה לומר בקלות על התנהלותו הבימתית שלו עצמו.
פרידמן בא על תקן נגן ליווי. הוא לא התיימר להיות בפרונט או לגנוב את ההצגה – דבר קשה לעשייה כשאתה טל פרידמן – ומנגד, די בלתי אפשרי לגנוב ממך את ההצגה כשאתה רמי פורטיס. פרידמן בא ליהנות. הוא נראה נהנה מכל רגע והסתפק בכיסוח הגיטרה וקפיצות בעודו משאיר את המיקרופון להשתטות של פורטיס שאותה ליווה במבטי הערצה ואושר. כמו במקרה של מרינה, כיף לראות אנשים שבאמת נהנים ומתרגשים ממוזיקה בכל לבם.
מה שכן, פרידמן גנב לגמרי את ההצגה משורת הבנות הארוכה שעלו לשיר ב"אין קץ לילדות", ותודה רבה לו על כך. הטקס הזה נהיה מעט מייגע. אחרי קריירה כל כך ארוכת שנים יש לפורטיס מבחר גדול של להיטי ענק שיכולים להחליף את שיר הסיום הקבוע כבר מאז ומעולם. כאלו שלא יצטרך לתת בהם את המושכות לקהל בגלל עייפות מביצועם. תן מנוחה לשיר הזה. ולו רק כי יהיה משמח לחזור אליו אחרי הפסקה ממושכת, כשיושר סוף סוף בכוונה אמיתית.

(ובכלל, יותר שירים חדשים. יש הרבה מאוד כאלו באלבום משולש, נראה שהם מתקבלים יפה בקרב הקהל ומהווים גיוון עבור הלהקה, ובעיקר כי פספסתי את כל הכיף של הופעות ההשקה. את המחיר על הפינגווינים כבר שילמתי, ביורו)