חזרתי ארצה, וגם הבלוג שב ומתחדש.

סוף מרץ. שביל קטן ביער מוביל לפסגת הר ג'או ג'או שליד העיר ברילוצ'ה, ארגנטינה. גוש אבן ענק בלט מהצוק שהיה רחוק כל כך מעדרי המטיילים שהסתובבו בין האגמים והיערות שהתפרשו לרגליו. לפניו השתרעה תצפית יפהפייה אל העמק שתקופת הקרח האחרונה חצבה בנוף לכשהקרחונים נסוגו ואגמים תכולים עם שולי יער ירוק תפסו את מקומם. התיישבנו עם מעט עוגיות ופירות ובהינו במראות שעה ארוכה, לעתים בשתיקה ולעתים בלוויית הנגן הנייד, נהנים מהשלווה. מאיר אריאל שר לי באוזניות שיר של טרום העונה החמה, כשקר ואתה כמה לשמש, מדחיק את הלחות התל אביבית של יולי-אוגוסט: "זרעי קיץ נישאים ברוח, מעירים זכרונות, מעוררים ערגונות, זרעי קיץ באים בנחיריים, ורומזים איזה קיץ הולך להיות". הקיץ בפטגוניה היה בשלהיו. עדרי המטיילים מיהרו צפונה לארצות חמות יותר, החשיכה הקדימה לבוא מדי יום וזרעי קיץ – של שערות של דמויי סביון מקומי – התעופפו כמו מצנחי רחיפה דואים ברוח באוויר הצלול. אבל הקיץ שלי עמד להתחיל: תוך ימים ספורים עזבתי את הקרירות אל החום והלחות הטרופיים של אי הפסחא, אחד משני היעדים העיקריים שלי במסע הזה. אחריו, משהמשימה הושלמה, כבר לא הרגשתי שיש לאן להמשיך. ממנו התחילה להתפתל הדרך הארוכה הביתה, לישראל, היכן שהחום ילך ויתגבר לקול תלונותינו בחודשים הקרובים. הקשבתי למאיר אריאל והבנתי. המסע תיכף נגמר. זמן לשוב.

חזרתי. יש לי המון מה לכתוב וכנראה זמן אבטלה ארוך כדי להספיק לעשות זאת… אנצל את חג הפסח כדי לספר לכם את סיפורו המסתורי והעצוב של אי הפסחא, וכשתתקרב ותגיע העונה החמה נצנן אותה בסדרת פוסטים על המסע לאנטארקטיקה: תמונות, פינגווינים, קרחונים ועלילותיהם המרתקות של חוקרי היבשת. לפני כן, אני מקווה לכתוב על הדרך המשונה בה התחלתי להבין ולאהוב את האלבום החדש של יאפים עם ג'יפים, על ההופעה של קרוזנשטרן ופרוחוד שראיתי הערב, ועוד ארבע שורות בציבור מהאמצע של העולם. קריאה נעימה.

(התמונה, למתעניינים, לא צולמה בהר המדובר אלא במסלול 'מעבר הכבשה' בארץ האש)