לינקים אודות מוזיקה ישראלית ברשת מהשבוע החולף: יוני רכטר, ויכוח סביב טרנד הפיוטים, שתי חמישיות מינימל קומפקט שוב מגיעות לארץ, שאריות מאינדינגב, כלי נגינה בהשראת בית המקדש, 20 שנה ל'כמה פעמים ספרת עד עשר' ו-130 שנה לאותו בוקר לח בשנת תרל"ח.

בגיל 16 הוא הלחין את "דמעות של מלאכים". הוא השתחרר מצה"ל אל זרועות כוורת, בגיל 27 סיפק את אלבום הילדים המיתולוגי ביותר במוזיקה הישראלית, ועשר שנים אחר כך את השיר המושלם "עטור מצחך". והוא בכלל רצה להיות אדריכל: "יש דמיון בין ארכיטקטורה למוסיקה, בשניהם עוסקים במבנים ובצורות ועל קווים וקווים שכנגד כמו בקונטרפונקט, אבל אני לא יודע איך עושים את זה בארכיטקטורה".
יוני רכטר, מא' ועד ת'.

דיווחים מתאחרים מפסטיבל אינדינגב:
שתי דעות באינדי: החיובית והנרגנת. נדב מאטמי אוזניים מספק דיווח מפורט, ובפוסט נוסף מביא את נתוני המכירות המלאים מדוכן הדיסקים שפעל בפסטיבל. מר לוויתן, שהיה מאותם מאות שנותרו בחוץ ללא כרטיס (מה שכמעט קרה לי), הצליח להפוך את הלימון ללימונדה וליהנות מההיצע של הבמה האקוסטית מחוץ למתחם, ומספר על כל מה שפספסתם כשבזבזתם את זמנכם מול הג'ירפות. היו גם קולות פחות מרוצים מניהול הבמה הקטנה. הסיכום של עכבר העיר. גלריה ענקית של AtarWhy מהיום הראשון ומהיום השני. יש גם גלריית תמונות שמתעלמת מן הבמה ומנציחה את אינדינגב דרך השלטים והציורים במתחם. אם הצצתם בצמד הגלריות שלי מאינדינגב, אולי אתם זוכרים צילום של מסגרת מעץ שהוצבה אי שם מול הנוף והזכירה לי את אותו פרק ב"נשואים פלוס" עם "If you build it, he will come". ובכן, מצאתי את האחראים לבנייתה, שתיעדו את הבאים בשעריה.
לסיום, את הלינק הזה פספסתי לפני הפסטיבל, אבל אין מניע שתהנו מהצצה מאוחרת לחזרות של כמה מהמשתתפים (יהוא ירון הנהדר, הפיטס, אטליז ואסף אבידן), וראיון עם המארגנים.

אחרי שנים שבהן טרנד הפיוטים הוליד כתבות חילוניות רבות מלאות פליאה, הנה נושבות רוחות חדשות: עינב שיף חושב ש"הכיפה הפכה לפריט החובה על ראשו של אמן מצליח, משום שהיא חוסכת התמודדות עם קונפליקטים" (אגב, הטור של פייגלין שהוא מתייחס אליו נמצא כאן). מר גוסקין משיב לשיף במאמר מעניין: "ככל שגורמים בחברה הישראלית ישכילו להבין את היהדות גם כתרבות ולא רק כדת, ככל שירבו ישראלים שינהגו כדילן וכלאונרד כהן שדורשים מחדש – ע”פ דרכם – את עקידת יצחק, החברה היהודית בישראל תצא נשכרת מבחינה תרבותית ותעקור את המונופול הדתי על היהדות".
ואפרופו, ציטוט מפי עמיר בניון: "מבקר מוזיקה אחד כתב באירוניה 'עמיר מצא את האור'. הכיפה לא באה עם תלת פאזי".

ובאותו נושא, בן שלו הנהדר מדייק להפליא בניתוח שלו לאלבום הפיוטים החדש של אהוד בנאי. רבים מאוהדיו החילוניים יתקשו לקשור עם השירים מהאלבום החדש שלו את היחסים העמוקים שהם רגילים לקשור עם שיריו, הוא אומר, ומסביר איפה טמון ההבדל בין "שיר חדש" ל"רחוב האגס 1". כחילונית גמורה, שלא שמעה בבית סבא אף אחת מהתפילות ולו הבסיסיות ביותר, אני נאלצת להסכים. זה לא סיפור החיים שלי, כפי ששלו ניסח, וכמי שאין לה חיבור רגשי-שורשי לפיוטים כאלו או אחרים אני מרגישה שהם חלק מאותו טרנד קאברים שנשען על העבר במקום יצירה מקורית חדשה שמסתכלת קדימה. לא נותר לי אלא לחכות לאלבום הבא של בנאי, שיתבסס על חומר מקורי משלו, כולל השיר המלבב "אוי ויי" שמתנגן פה ושם בהופעות.

דודו המנחם תופר תיק אמן להיכרות עם גיא בן-בסט, הידוע גם כקונץ: "נראה לי שככה אני מעדיף את האמנים שאני אוהב. איכשהו נשארים במרחק בטוח מהתעשייה, מהבאז התקשורתי או מאיזשהו ניסיון לייצר משמעות שתהיה תמיד ברורה ולינארית. לא הייתי אומר שזה דבר בריא כל כך לקריירה, אבל לפעמים זה פשוט ככה, וזה מה שיש".

אני מכירה כמה אנשים שישמחו על הידיעה הזו (אלה!) ואחד שלא (חשבון הבנק שלי): גיטהד – ההרכב של מלכה שפיגל ומקס פרנקן ממינימל קומפקט, קולין ניומן מ-Wire ורובין רימבאוד – יגיע להופעה בודדת בישראל ב-18 בדצמבר, בברזילי. לא מכירים? בדקו את דף ההורדות באתר הבית של הלהקה.

אילן גרין, אקס נקמת הטרקטור, יצא בתקופה האחרונה למסע בעקבות הצלילים האבודים של בית המקדש, ובנה כלי נגינה מיוחדים כפרשנות לכלי הנגינה העתיקים שאבדו בזמן, כמו למשל כלי הקשה בהשראת שבעת המינים: "הרעיון שיש כלי נגינה לא ידועים, שרק שמותיהם נותרו ואף אחד לא יודע איך הם נראו ואיזה צליל הם הפיקו – סיקרן אותי מאוד. איש אינו יודע איך נראו השמינית או אילת השחר, ומה הצליל שהפיקו הגיתית או העשור". ביום שני הוא יופיע עמם בתיאטרון תמונע בת"א.

עוד קולות מן העבר: ראיון קצר עם להקת הכלייזמרים אוי דיוויז'ן: "אנחנו רוצים שזה יישמע אותנטי, אבל גם מודעים לכך שלעולם לא נישמע אותנטיים. אולי בזמן שאנחנו מנסים ייצא מזה משהו".

אוטוטו ימלאו 20 שנה לאלבום הבכורה של רפי פרסקי, עם השורה הנצחית: כמה פעמים ספרת עד עשר ושום דבר לא קרה? "זה טוב ששום דבר לא קרה, ככה אתה לומד להתמודד עם זה בלי ששום דבר קרה. יותר טוב שאתה תגרום לזה לקרות ולא תספור עד עשר". ראיון.

בר ההופעות בלום בר יסגור את שעריו בסוף נובמבר, ובינתיים חוגג בחודש של הופעות ואלכוהול מוזל.

הג'ירפות ייצאו למסע בהודו, כולל הופעה בגואה. נו, שם כנראה האנשים במצב צבירה יותר הולם למונולוגים הבלתי נגמרים ששילחו את המוני הבאים לאינדינגב לברוח מהבמה הראשית לאוהלים.

אסף נבו בוחר עבור mako (האתר החדש בעל השם המביך של קשת) את עשרת האלבומים שאמורים לעשות את השנה הקרובה ברוק הישראלי. קצת שמרני, לא מדויק בקשר לאלבום של פורטיס – שצפוי להיות אלבום משולש, כולו בעבודה עם להקה (סמטנה-שפריר-אגמון) – והכי חשוב: מפספס את אחד האלבומים המסקרנים ביותר בסצנה האלטרנטיבית השנה, קרי, השני של יאפים עם ג'יפים שאמור לצאת החודש.

להורדה חינם: להקת קוביאשי פורצלן מעניקה בוטלג מהופעתה בלבונטין 7 במרץ האחרון.

להאזנה/צפייה: לילה-עיר מתוך אלבום האוסף של מאור כהן שייצא בקרוב, לא שולט של וירג'יניה (פלוס ראיון).

קליפ נוסטלגי לסיום: העיר פתח תקווה חוגגת 130 שנה לייסודה, ולא, זהו לא קישור לשיר המתבקש של אינפקציה. אי שם בשנת תרל"ח, לפני בוא הערסים, זקנות ובני עקיבא, הגיעו לביצות חמישה רוכבים, ביניהם יואל משה סלומון, במסע שהונצח בשיר המפורסם של אריק איינשטיין. כחלק מהחגיגות בעיר ישוחזרו עלילות השיר מחר בצהריים עם חמישה סוסים ורוכבים, אך ללא יתוש אנופלס אחד. נו, גם על הדיוק ההיסטורי בשיר אפשר להתווכח. הפעם, במקום להיאבק במלריה, יתמודדו הבאים לפתח תקווה עם איום הרבה יותר מרתיע בדמות הופעה של עינת שרוף. אנחנו נישאר בבית, ונקשיב לאריק.