אכן, התרשלתי בתפקידי בעדכון הבלוג בשבועיים האחרונים. ספטמבר היה ועודנו חודש רע ומייאש. אל דאגה, חמשת וחצי קוראיי, הלינקס שוב כאן, וגם אוקטובר אוטוטו בפתח. מה ברשימה? שירי סתיו, אוסף רמיקסים, חדשות טובות, מה הקשר של קליף ריצ'רד לביטול הופעתה ההיסטורית של הביטלס בישראל, זכרונות מגרייס ג'ונס והקולוסיאום, הופעה אינטימית של האזרח צודרוב והשפנפן, קלפטר חוזר, אהוד בנאי שר זמירות, פיטר האמיל מגיע לארץ, הופעה בשחור-לבן של כוורת, ומה בעצם מצויר בסמל השלום המפורסם?

תמונה סתווית, בשביל ה-Wishfull thinking, מהחורף שעבר בגינתי

החדשות הטובות ביותר של השבוע עדיין נטולות לינק, אך ממש בימים הקרובים זה ישתנה וברשימה הבאה יתנוסס כאן לינק להורדה חינם של סנונית ראשונה מאלבום חדש ליאפים עם ג'יפים, שייצא בנובמבר. האלבום הקודם, "בשנת החרב מבחוץ והרעב מבית", הוא מהאלבומים המרתקים והמיוחדים ביותר לטעמי שיצאו בישראל מאז תחילת האלף, בלי שמץ הגזמה. הציפיות שלי בשמיים, אני מקווה שהאלבום הבא יעמוד בהן.

על הדרך, רשמו לעצמכם תאריך לפסטיבל אינדינגב: 25-24 באוקטובר. תוך שבוע בערך ישוחררו פרטים נוספים. בינתיים המארגנים מזמינים אתכם להשתתף בעריכת המוזיקה שתנוגן בין ההופעות.

יש יותר שירי סתיו ישראליים יפים מכמות ימי הסתיו בעשור ממוצע בגוש דן. יוסי בבליקי נזכר בכמה שירי סתיו וחושב: "כנראה ששירי הסתיו הם כאלה יפים דווקא בגלל שהסתיו הוא יותר געגוע לסתיו מישות ממשית". הרי שיר אחד שכזה לשמוע בזמן הקריאה.

אפרופו געגועים ושירים, מכירים את "פרויקט געגוע" של אינדי.איי.אל מ-2004? כותבי האתר נתבקשו לכתוב על אמן/הרכב שאלבומו האחרון האהוב יצא לפני שנים ובכל השמעה מעורר געגוע לאלבום חדש. חלק מאותם אמנים הוציאו אלבום מאז (דיקלה, אביתר בנאי, שי נובלמן) וחלק לא (נושאי המגבעת, למשל). ורק אני שהפרתי את החוקים וכתבתי על אלבום בן פחות משנה דאז, עדיין מקווה ששלומי ברכה ישוב.

אז למה בעצם לא הגיעו הביטלס לארץ בשנות השישים? בגלל אבא של יוסי שריד? בגלל מריבת אמרגנים? אם בחרתם באופציה א' או ב', טעיתם. מוסף הארץ מביא את הסיפור המלא וההזוי, מהוועדה הממשלתית שקבעה ש"מכל המאמרים והכתבות… מתברר כי ללהקה זו אין כל ערך אמנותי", דרך הלחץ התקשורתי (העיתון הפופולרי 'למרחב': "מוטב להשאיר את החיפושיות על גבי התקליט בלבד. גם זה יותר מדי") ומה תפקידו של קליף ריצ'רד במחדל הלאומי.
לידיעת הקוראים המתעדים להגיע להופעתו של מקרטני השבוע, הרי אזהרתו של מנכ"ל משרד החינוך דאז בעיתון 'דבר': "אין כאן חוויה מוסיקלית או אמנותית, אלא מפגן חושני המעורר רגשי תוקפנות רוויים גירויים מיניים". וו-הו!

ועוד מופע שלא היה: ביום חמישי האחרון היה אמור להופיע בארץ לאונרד כהן. תימורה מציצה ביומן, נעצבת ונזכרת באחת השורות המשמעותיות עבורה ב"הללויה" (וואו, הוא כל כך צעיר בקליפ הזה).

מופע שכן היה: יוסי סוכרי נזכר בהופעתה של גרייס ג'ונס (כחלק מסקירה של "הארץ" על מועדון הקולוסיאום שייפתח בקרוב מחדש כמועדון "לא לעשירון העליון בלבד" על פי הבעלים, שיגבה 6,000 שקל לשנה עבור דמי חברות. אהה).

מופע שיהיה: חדשות טריות מהמכבש – פיטר האמיל מגיע לישראל בדצמבר.

אפרופו הופעות מיובאות, מונוקרייב היא חברת הפקות חדשה המתעדת להביא לארץ אמנים על פי בקשת הקהל. את הסיפתח יעשה חוזה גונזלס.

מוזר. תמיד אהבתי לקרוא ראיונות עם גלעד כהנא, ומצד שני, תמיד חשבתי שהמונולוגים שלו בהופעות מייגעים מדי. הנה ראיון נוסף, לכבוד פרויקט The Walking Man (עם הקליפ הכה מגניב):
"חופשי מתנער (מאחריות אמנותית). לאמן אסור שתהיה אחריות. אם הוא יחשוב שהוא משפיע על אנשים הוא ייהפך לפוליטיקאי. תפקיד האמן לאכזב את הקהל, ליצור חוסר איזון. לתת ייצוג לשינויים שעוברים עליו. על הזין שלי אחריות. אמנים צריכים להיות חופשיים, עד כמה שאפשר באופן טוטאלי. להיות כמו ילד. לכן, אצל רוב המוסיקאים הניסיונות הראשונים הם הכי טובים".

יצחק קלפטר בהופעה עם חברים מכוורת בתחילת הקיץ

"הבאג של צ'רצ'יל", כתב ערן דינר על גיבור אחד מסיפורי ההחמצה העצובים ברוק הישראלי, יצחק קלפטר, לפני כמה חודשים. איזה כיף זה כשפתאום יוצר ותיק שנעלם מפציע מחדש באלבום מוצלח באופן מפתיע. טרם שמעתי, אבל בן שלו מהלל בפה מלא, ועינב שיף קורא לאריק איינשטיין להפנים ולהרים טלפון (ובהמשך הלינק גם מספר על החדש של רות דולורס וייס). ב"הארץ" משוחחים עם יוחאי ובר, שמספר איך הפגישה המקרית עם קלפטר גרמה לו להשיג מימון ולהפיק לו אלבום: "זה כמו שאתה רואה אשה יפה, ואם אתה פנוי והכל כשר – אתה חייב להתחיל אתה. ככה הרגשתי כששמעתי את השירים של יצחק. לא יכולתי להישאר אדיש".

הפוסט של דינר שהזכרתי, זרק אותי לקטע הבא מתוך ראיון ישן של קלפטר ב'מקור ראשון': "עלי, למשל, אומרים כל הזמן שאני גדול, ושאני אגדה, ושאני גיבור. אתה מבין? אבל אי אפשר ללכת עם זה למכולת, ולהגיד 'תשמע, אני אגדה, תן לי לבן'. צריך לשלם".

לפני כשבועיים הופיעה יהודית רביץ בפעם האחרונה עם חגיגות יום ההולדת ל'באה מאהבה' בקיסריה, שיצאו גם ב-DVD (שקטע מתוכו מופיע בלינק שמיד יצורף). לאור ברנע היא מספרת שהביקוש לכרטיסים נבע מההחלטה להופיע בשנים האחרונות דווקא במקומות קטנים כדי לצבור עוד קהל, וכמה מוזר פתאום לשוב אל האמפי: "לי זה נראה קצת מופרך, אחרי שכבר התרגלתי לעלות דרך המטבח לבמה שהיא לא במה וגם התחלתי ליהנות מזה. התחלתי להרגיש שאני בעצם חוזרת למקור, לעשות מוזיקה ללא תנאים".

גם אסף אבידן משוחח עם ברנע: "קצת מבאס שאנשים מדברים על הקול ולא על כתיבת השירים, הלחנים או החיבור ביניהם… נראה לי שמה שבאמת מביא אנשים מכל הסוגים להופעות, זה השירים".

ראיון עם לא דובים, פלוס שני שירים להאזנה – 'דון סיליקון' ו'גבר גזעי'.

עיתון "הארץ" עושה לכם היכרות עם נגן הזורנה צדיק זכריה, שמשלב בין מוזיקה כורדית לאלקטרונית. התיאור שלו על טכניקת הנשימה בנגינה על זורנה נשמעת כמו טכניקת הנגינה בדיג'רידו (אחד מכלי הנגינה החביבים עליי). חבל שלא יצא לי לדגום את ההופעה במוצ"ש.

באתר המעצבן שפעם היה נענע עורכים הצבעה לבחירת נציג משלנו שיופיע בטקס פרסי המוזיקה של MTV אירופה. האפשרויות: שירי מיימון, איזבו, אסף אבידן, כהן@מושון וקותימאן. אפילו בלי ללחוץ על הלינק אפשר לנחש שרוב הטוקבקים יהיו "רק שירי המהמממממממממת!!1". אז למה לא לתת כקונטרה את קולכם לאמן יותר מעניין? איזבו לליברפול!

סנונית ראשונה משיתוף הפעולה בין התו השמיני לרשות השידור: אוסף "שירת התנ"ך" בן חמישה דיסקים. העורכת עופרה הלפמן מספרת, ובוואלה מספקים חמש טעימות להאזנה.

באינדי.איי.אל נפתח מדור המכונה "פרויקט 08", ובו יסוקרו אלבומים מאותן שנים פוריות שנגמרות בספרה 8. הסיפתח: יורם כותב על הכבש השישה עשר (1978) ו-y99 על שירי סשה ארגוב (1968).

דויד פרץ כותב בתמצות מושלם על ריצ'רד רייט שנפטר בשבוע שעבר, ומורפלקסיס מצרף מיקסטייפ לזכרו.

הקליקו, הקליקו! הורדה חוקית חינם:
* שרבול הוא שמו המלבב של אסופת רמיקסים שיצר נדב רביד בחמשת השנים האחרונות. מי נמצא בפנים? הו, ובכן: קוואמי, מטרופולין, אלקטרה, יאפים עם ג'יפים (היאח!), תיסלם, אונילי, סוליקו ועוד הפתעות. קליפ לקטע אחד, 'נמשים' של אמילי קרפל, אפשר לראות כאן.
* בונוס: הוא אומנם לא ישראלי, אבל הוא משלנו, ומי יגיד לא כש-NMC נותנת להוריד באופן חופשי רצועה מאוסף הבוטלגים החדש של בוב דילן?

להאזנה/צפייה:
* האזרח צודרוב והשפנפן בהופעה קטנה מול מקורבים.
* חמישה שירים מאלבום הזמירות של אהוד בנאי, 'שיר חדש': אזמר בשבחין, צור משלו אכלנו, אשת חיל, שלום עליכם ושלושה דברים. אני לא ממש מתחברת לפיוטים, גם לא לדת, ואף על פי כן ממליצה בחום על הכתבה המקסימה שכתב בנאי במוסף '7 ימים' של ידיעות אחרונות בשבת, על התקרבותו לדת ועל שירי האלבום.
* משתתפי פסטיבל גיטרה במדבר (דודי לוי, יהודה קיסר, ערן צור ועוד), שיתקיים בחגים, מג'מג'מים יחדיו.
* הכוכב הלבן (שבזמנו נשמעו לי קצת כמו בי-סיידס של ברי סחרוף) חוזרים להופעות והקלטות, ועל הדרך עוצרים ב-ynet לשיר את טיול בחינם.
* עינב ג'קסון כהן בביצוע ביתי ואינטימי לעץ נופל ביער.
* איתמר רוטשילד שר לקוטנר את פתאום זה קרה.
* יוחנן קרסל – כמו פרחים.

לינק לא מוזיקלי בעליל: סמל השלום חוגג השנה חמישים שנה ליצירתו. האם תהיתם פעם מדוע הוא נראה כפי שהוא נראה? יש דיעה רווחת שמדובר בעיגול ובו רגל של יונת שלום, אבל האמת מפתיעה ופחות פסטורלית: יוצר הסמל, ג'רלד הולטום, מספר שהוא צייר אותו לקראת הפגנה למען השלום ב-1958: "הייתי מיואש. ציירתי דמות מובהקת של אדם מיואש, עם זרועות הידיים פרושות כלפי מטה, כמו האיכר של גויה לפני כיתת יורים. הפשטתי את הציור לקו והקפתי אותו בעיגול". יש לשער שכיום, כשהסמל שיצר הפך להיות אחד הפופולרים בעולם, הולטום מיואש עוד יותר, מאחר ומעולם לא רשם זכויות יוצרים על יצירתו.

וואחד קליפ נוסטלגי לסיום:
בעוד שלושה ימים יופיע פול מקרטני בפארק הירקון. נדמה שעברו עידן ועידנים מהפעם האחרונה שהפארק התמלא קהל לא בשל יבוא נוצץ מחו"ל אלא להופעה ישראלית בתשלום. הפעם הראשונה שלי בפארק הירקון היתה ב-1990, בהופעה של מי שנחשבת אולי למקבילה הישראלית של הביטלס – כוורת. בפארק אין את האינטימיות של הופעות קטנות, הפקקים איומים, הסאונד מתפזר לחצי גוש דן ולך תתפוס אותו, ואם אתה רוצה לראות את הבמה כדאי שתצטייד במשקפת. ובכל זאת, יש משהו מדהים ושובה לב במראה של 25 אלף איש שרים, רוקדים ומתרגשים יחד כאיש אחד, משננים בעל פה באלפי קולות שורה-שורה מכל מערכון ואז, ב'ילד מזדקן' מוציאים מהכיס נרות ומציתים שהופכים לאוקיינוס עצום ורוחש המורכב מ-25 אלף ידיים מנפנפות באורות קטנים (למרבה הצער, היום הקהל הרבה יותר פסיבי, ואורות הפלאפון המתכתיים לא יוצרים את אותו אפקט מקסים). עדיין מונחת לה אי שם בפינה שכוחה בארון שלי חולצת "כוורת חוזרת", מזכרת מאותו ערב נהדר, מהוהה ובלויה.
נחזור שני עשורים אחורה, לפני ששמה הפך נרדף ל"איחודים", ולהופעה אינטימית יותר. סוכריה של ממש: כוורת בהופעה טלוויזיונית בת כחמישים דקות מאמצע שנות השבעים. הרוב עם פלייבק (ושלל פספוסים משעשעים שלו) כמנהג אותם ימים, ובכל זאת, כל כך מלבב.

לילה טוב.