כל צבעי סבאלברד – כשממלכת הקרח נצבעת בגוונים אחרים משחשבת.

מרבדים ירוקים בקוטב? מדבר של כלום בגוון אספלט? הי, איפה הדובים והקרח שהבטיחו לי?

ביום בו נחת המטוס שלי באי שפיצברגן, הכל היה שרוי בערפל: ארכיפלג סבאלברד כולו, שהיה עטוף בשמיכת עננות כבדה, וחלל המוח שבין הרקות הכואבות של ראשי. הרבה דברים הטרידו את מחשבותיי באותה תקופה, ואי הוודאות והלחץ של ארגון הנסיעה בדקה התשעים כרסמו גם הם בשעות השינה שלי בימים שלפני הטיסה. על גבה של ערימת העייפות המצטברת הזו הונח הקש האחרון: זיכרונות עמומים שכבר התחלתי להדחיק של לילה ארוך ולא נוח המורכב ממקטעי שינה חטופים על ספסל עזוב בפיצרייה סגורה וחשוכה בשדה התעופה של אוסלו. התלאות שאנו עוברים בשביל החלומות שלנו. אל תשאלו.

עתה היו לפניי במצבי הקטטוני ונטול הקפה עוד שתי טיסות בין אוסלו לאיים, ואלו עברו עליי במצב של תרדמת כמתה-חיה, בוהה בעיניים צרות ובעפעפיים כבדים באובך העננים שמעבר לחלון המטוס הקטן, שנדמה כהשתקפות מראה של הכרתי המטושטשת. אבל אז הם הופיעו, איי סבאלברד. בדיוק כששאלתי את עצמי מה לעזאזל אני עושה כאן, התשובה הפציעה מולי.

(מה שנראה כמו גלים הנשטפים לחוף בחלק העליון הוא למעשה קרחון הנשפך לים. פנטסטי!)

מבין העננים החלו לצוץ השפיצים של שפיצברגן – תערי צוקים חדים בחום-כחול, משורטט קווים לבנים של שלג. ביניהם לובן אינסופי שמורכב מערבוביה של קרח, שלג וצעיפי עננים רכים. פה ושם מופיעים באמצע הלובן נקודה קטנה או קו דקיק כצלקת כחולה, היכן שההתחממות הגלובלית המיסה את כסות הקרח וטיפותיו התנקזו לבריכת מים בצבע טורקיז. במקומות מסוימים תערי הרכס נפגשו ויצרו ביניהם מכתש שהעננים מסתירים את אדמתו, עליה איש לא ידרוך לנצח. המחזה הזה היה בדיוק מה שחלמתי עליו בשנים ארוכות של עבודה משרדית ואוטובוסים מפויחים הנעים בפקק על פני אספלט עירוני – ארץ בתולית בכחול-לבן בסוף העולם.

היופי הבלתי ייאמן הזה פער את העיניים לרווחה, סילק מהן את העייפות, הרחיב את הלב וכמו שר ממרחק את הפזמון של ארקייד פייר שנתן לי את ההשראה לעשות מעשה ולהגיע עד לכאן: "We know a place where no planes go, we know a place where no ships go, Hey! Us kids know, no cars go… between the click of the light and the start of the dream…". התאהבתי בסבאלברד ממבט ראשון.

ואז מהריחוף החלומי הנפלא הזה המטוס התחיל לרדת עד לגובה הקרקע, היישר לתוך המציאות.

הוא חדר לתוך המעטה הלבן של העיניים וצלל מטה דרך מרק גדול וסמיך של ערפל אפור כהה ומבשר רעות, הקו המפריד בין החלום להתעוררות. כשנפלט מתוכו, בצד השני חיכו לנו הנופים האמיתיים של סבאלברד בלי פילטרים מייפים ומטשטשים של ענן: אפור וחום-אפור, תכלת אפורה וירוק אפור, ועל כל אלו מסך של אפרוריות נוספת, כאילו גם אטומי האוויר נצבעו אחד אחד באפור-אבק בהיר. מסתבר שאיי סבאלברד נראים אחרת לגמרי כשמסתכלים עליהם מהצד השני של העננים.

בימים הבאים, בעודנו מקיפים את האיים, למדנו במהרה ששפיצברגן אינו מה שחשבנו. בטח לא מול ההשוואות הבלתי נמנעות לצד השני של העולם, לקוטב האחר, אהובתי הלבנה ויפת התואר אנטארקטיקה. ההשוואה היא אם כל הצרות, היא זו שגורמת לך בימים הראשונים מעט להתאכזב.

אנו, בני האדם, פוגשים את סבאלברד רק בשוליים, במקומות הנגישים בסמוך לחוף, היכן שהשלג נסוג לאחור ונותרו רק צוקים שחורים מטילי אימה או קרקע טרשית, או אדמה חרבה בצהוב ובאפור. העצירה הראשונה הזכירה לי כוכב אחר ולא ידידותי. קר, ערימות הביגוד שנועדו להתמודדות עם הקור מרגישות כבדות כמו חליפת החלל, והאדמה השחורה-ירקרקה-חומה שזורת קווים מוגבהים המציירים עליה פוליגונים ומעגלים. הקווים נראים כמו סלע עטור טחבים, אבל במגע המגף הם פתאום מתכווצים ושוקעים כמו ספוג, וגורמים לך לנקוט משנה זהירות כמו בהליכת ירח. פה ושם זרוקות עצמות מתפוררות, ולא רחוק מהן פיסות מחלידות של מכשור לא מזוהה שנראה כל כך לא במקום, כמו הריסותיה של חללית שהגיעה לבקר. והכל ריק כל כך. נוף חסכני, עקר וקודר. ריק מבני אדם, ריק מעצים ומשיחים שלא צומחים פה, ריק מבעלי חיים שמתגוררים פה בשפע, אבל נסתרים מעין. בניגוד למושבות הפינגווינים הענקיות של ג'ורג'יה הדרומית ואנטארקטיקה, הציפורים של האזור הארקטי יודעות לעוף ולברוח. כמוהן עשו כל השאר – הדובים, השועלים, הניבתנים. נדמה שכולם עשו יד אחת כדי להתחמק מאיתנו ככל יכולתם לכל אורך המסע.

תמונה עליונה: אדמה חייזרית בעצירתנו הראשונה, סיגנהאמנה
תמונה תחתונה: הכלום הגדול – בול עץ שנסחף מרוסיה מתכלה לתוך אדמת "המדבר של סבאלברד"

לא כך דמיינתי את ממלכת הקרח הצפונית. למשל, לא חשבתי שבצד השני שלה יש חוף שכינויו "המדבר של סבאלברד". נופיו מונוטוניים, סתמיים כמעט. הוא שטוח ואפור כמו בטון, ורק כתם אחד שובר את המונוטוניות שלו, והוא מתגלה ככסותה של גופת אייל הצפון, שכל תוכנה נאכל. אבל השמיים מעל כל כך יפים בענניהם, כמו מציעים פיצוי למטייל ועניין למצלמתו.

בירידה השנייה אל החוף ישנם הרים מושלגים יפהפיים, אבל הם כל הזמן מהעבר השני של המים. הושט היד ולא תיגע בם. הצד שלנו מישורי וחום, קרקע יבשה וסלעית – לפחות למראה עין, כי מהר מאוד חלקים בה מתגלים כטובעניים. הרוח שורטת בציפורני הקור שלה, ואנו מזגזגים, רצים, שוקעים ונופלים בין סלעים ומלכודות בוץ. אבל אז ג'ון שהולך בראש מוריד מכתפו את הנשק ועוצר את סיפורי ההרפתקאות המופלאים שלו על כל אלו שנקלעו אל הנופים הללו במרוצת ההיסטוריה וסיימו את סיפורם המרתק בבטנו של דוב לבן (או הצליחו לגבור בתושייה מדהימה על הדוב הלבן ולהפכו לסעודתם שלהם, רק כדי למות לאט יותר ובייסורי תופת מהמחלות שגורמים הטפילים שבבשרו). "תתפזרו", הוא אומר. "שכל אחד ימצא לו סלע. יש לנו עשר דקות ספייר. שבו בדומיה, לבדכם, תיהנו מהשקט ותעריכו את המקום יוצא הדופן הזה שבאתם אליו מרחוק".

קר כל כך. בספינה חם, ויש אוכל. הסלע לא נוח, הרגל עוד כואבת מהתעקמותה בעת שקיעה עד הברך והיד מהניסיון להדוף את הקרקע בעת הנפילה היישר לתוך האבן. אבל האוויר כל כך נקי, תצורות העננים בשמיים לא מפסיקות להפתיע. ההרים ממול מושלגים. בסוף עוד אצליח להגיע אליהם. והשקט. אין לו סוף. אני כאן, בקוטב הצפוני. זו כבר לא פנטזיה רחוקה, אלא מציאות.

שרידי בקתה עתיקה מעץ ששימשה ציידים על רקע הנוף הצחיח

הפתעה בדמות נוף דמוי מכתש בשלל גוונים (כולל צעיף קרח לבן) מתגלה בקצהו של צוק חום-אפור

וכזו המציאות – היא לא שחור-לבן, או במקרה הזה, כחול-לבן. ממלכת הקרח הצפוני לא עושה הנחות, לא מתנחמדת ולא מסבירת פנים בקלות. אבל יש לה את היופי הבלתי מתפשר והייחודי שלה. בפראיות הקשוחה והקודרת, בניתוק הכפוי מכל העולם, אפילו מרשת האינטרנט והסלולארי. בנופים צהבהבים קמלים, שנראים דהויים דרך הערפל. בנופים אפורים, ירוקים וחומים, שפתאום מפציעים בהם נקודות זעירות מאוד של ורוד, צהוב ולבן של פרחי קיץ ננסיים. בשלדי עצמות ובשרידי בקתות ממאות רחוקות שבנו יורדי ים בטרם שימחו את קיבתו של דוב רעב. וכן, לפעמים גם בקרחונים תכולים.

אם תתנו לממלכת סבאלברד הזדמנות וזמן, תלמדו להתאהב בה ובשקט של נופיה המשונים והלא מזמינים. ואם תתנו לה עוד כמה ימים, תגלו שממלכת הקרח הצפוני יכולה לפעמים להיראות בדיוק כמו שדמיינתם, לסלק את כל צבעי השגרה של אפור, צהבהב, ירקרק וחום, ולתת לכם את המראה האולטימטיבי: חלום קסום של יופי קפוא בכחול-לבן.

וכמו שאתם רואים, כשזה קורה מתרחש לעתים איזה קסם שהופך את הים למראה, וכל היופי העוצר נשימה הזה מגיע אליכם במנה כפולה, פעמיים.