אחרי שבוע גדוש שלוש הופעות של מינימל קומפקט, נזקקתי לגמילה מהירה. בחרתי את ההיפך המוחלט – לא עוד טלטול הגוף עם המוזיקה בשורות הראשונות, מועדונים חשוכים, חום וזיעה, אייטיז דכאוני. את כל אלו, כמו גם את גופיות ההופעות הקבועות והפשוטות, החלפתי בסופ"ש מהוגן: ברנפורד מרסליס וחוה אלברשטיין. אל היכלי התרבות הממוזגים כהלכה!

ברנפורד מרסליס – למקרה שאינכם חובבי ג'אז – הוא סקסופוניסט ג'אז אמריקאי נודע, שבעברו שלושה פרסי גראמי, חברות בלהקה של סטינג, שיתופי פעולה עם הגרייטפול דד מחד ומיילס דייויס והרבי הנקוק מאידך, ניהול להקת הבית של ג'יי לנו (שכיום נמצאת תחת שרביטו של קווין יובנקס), הקמת לייבל עצמאי ובעשור האחרון נגינה בקווארטט לצד ג'ואי קלדרזו, ג'ף פיינוויט ואריק ריבס, שאיתם הגיע להופעה בארץ ביום חמישי האחרון.
אל תצפו לניתוח מעמיק של ההופעה. אני לא מבינה כלום בג'אז ובעצמי אינני חובבת ג'אז גדולה, כך שאת כל האמור לעיל למדתי מהאינטרנט לאחר שגל החביב הפתיע אותי בכרטיס. פעם בכמה שנים אני נקלעת במקרה או ביודעין להופעת ג'אז ובדרך כלל נהנית. הפעם היו רגעים שמהם נהניתי לצד כאלו שעברו לי מעל הראש, ויותר מכל חיזקה ההופעה את דעותיי המעורבות כלפי הז'אנר. כי ג'אז ברגעיו הפחות טובים הוא קצת כמו דיויד ברוזה – בכל פעם שאתה חושב שהקטע האינסופי שלפניך הגיע לסיומו, הוא ממשיך עוד חמש דקות נוספות, וחוזר חלילה. משוואת ברוזה עלתה לי בראש בקטע סולו ארוך במיוחד של ריבס על הקונטרבס (בדרך כלל אחד מכלי הנגינה היותר חביבים עליי), שכמעט גרם לי למלמל בהמשך למחשבה זו "מסכן חואניטו". אומנם יש לומר לטובתו שהסולו הזה היה הקטע ההרפתקני ביותר בהופעה שהתנהלה יותר מדי לטעמי על מי מנוחות, אך הוא היה מייגע באורכו.
חשבתי על זה שאת כל הופעות הג'אז בהן הייתי בעבר ראיתי באווירה פחות מכופתרת, בדרך כלל במועדונים או ברים (לרוב בחו"ל), עם כוס אלכוהול ביד, או במקרה של Third World Love במיקום הבלתי אפשרי בתוך מרכז מסחרי ורפואי שומם בכפר סבא. יכול להיות שקל לי יותר ליהנות מהמוזיקה הזו כשהיא חלק מהתרחשות מסוימת, או כשהיא מנוגנת במקום אינטימי יותר. הדבר הראשון ששמתי לב אליו בהופעה הוא שגם מרסליס כיוון לכך באופן כלשהו – בעוד שבדרך כלל כלי הנגינה מתפרשים לכל אורך הבמה, הפעם הרביעייה היתה מרוכזת ממש במרכז הבמה, מותירה את רובה ריקה לחלוטין, כשהנגנים במרחק נגיעה זה מזה כאילו הצטופפו במועדון קטן.
עוד דבר שלכד את תשומת לבי היה שמרסליס, על אף ששמו התנוסס על כל הערב והיווה כעילה לתשלום 200-320 ש'ל בעבור הכרטיס, למעשה ניגן פחות מכל אדם אחר על הבמה. הוא היה פותח את הקטע ובשלב כלשהו פורש ממנו לקול מחיאות הכפיים, עובר אחורה ושם יושב או פוסע מצד לצד, ואז חוזר (שוב, בלוויית תשואות) לנגן את סוף היצירה. מוזר, אך היות ואני תמיד אעדיף פסנתר-קונטרבס-תופים על סקסופון, לא הפריע לי שהוא מפנה את המקום להתמקדות בנגינה המוצלחת של שלושת רעיו.
למחרת הצצתי בביקורות לראות מה חשבו מלומדים ממני על ההופעה. היו כמה דעות נלהבות, ולצדם רבים שהיו מאוכזבים או מסוייגים. אולי זו לא רק אני? נו, ניתן עוד צ'אנס לג'אז מכופתר בעוד שנה או שנתיים.

"אחד הרגעים הכי מקסימים בהופעות ג'אז זה הרגע שבו הזמרת זזה הצדה ויושבת על הכיסא. זה כל כך אלגנטי. כאילו גם הזמרת מקשיבה, לא רק הקהל. אני לא חושבת שהזמרים של היום מקשיבים לנגנים שלהם. הם עסוקים מדי בלהקשיב לקהל"
(ציטוט יפה מפי חוה אלברשטיין)

נדמה לי שלא היו דעות מעורבות בקרב הקהל שיצא מההופעה של חוה אלברשטיין במוצ"ש בהיכל התרבות כפר סבא. מיה העירה שהבעיה המשמעותית היחידה של ההופעה היא שלא משנה מה יהיה אורכה, תמיד היא תצא ממנה כשהיא מהרהרת איך פוספס והושמט השיר הזה והזה. לא מפתיע כשמדובר בזמרת שהוציאה לפני שנים ספורות קופסה בשם "השנים הראשונות" הכוללת לא פחות מ-16 אלבומים. לך תצמצם את הרשימה לשעתיים ועשרים דקות (ללא הפסקות, אפילו הירידה להדרן ארכה פחות מדקה).
היא מטיבה להתבטא בראיונות, ובאחד מהם התבטאה נגד האובר-דרמטיזציה של הביצועים ב'כוכב נולד' באומרה שאי אפשר להתאבד על שיר של שלוש דקות בעולם האמיתי. אם נתת את כולך עד הקצה בשלוש דקות, מה עוד נותר לך להציע בשעתיים הנוספות של ההופעה או שארית האלבום שאחרי השיר הראשון?
היא מיישמת את הדעה הזו בהופעתה. המניירות שלה, השירה, הכל מדויק להפליא במינונים, חסר מאמץ, דוגל בפשטות ללא החצנות, בנוי על ניואנסים קטנים אבל מרגשים כל כך בכנותם. ההרכב חסכני – שתי גיטרות בנוסף לזו שלה (בחלק קצר מההופעה עובד אפרת מחליף את שלו לבס), ואת הטריו המלווה משלים מתופף ופרקשניסט. אין פיצוצים או מחוות גדולות ודרמטיות. היא בונה את ההופעה על אש קטנה, משוחחת בנעימות ובצניעות בין השירים על מה שמאחוריהם, שוזרת את הלהיטים הגדולים והנוסטלגיים בין שירים חדשים יותר או לא מוכרים. והפשטות כובשת. כשהיא מגיעה ללהיט הענק 'לונדון' היא בוחרת לוותר על הדרמה המתריסה שבעיבוד שלו לטובת ביצוע משועשע בקול מעט מתיילד וחינני להפליא.
בתום ההדרן הקהל עומד על רגליו להריע, היא והנגנים משתחווים. מיה עוד לא מספיקה לסיים את המשפט "חסר לה שהיא לא חוזרת לבצע את 'כמו צמח בר'" והיא לפתע פוצחת בקול בדיוק כשמלוויה פונים והולכים. לבדה על הבמה, ללא גיטרה או ליווי מוזיקלי, והקהל משתתק באחת עם הצליל הראשון של קולה. זו הקלאסיקה הגדולה ביותר שלה, מהשירים שאי אפשר להימנע מלהצטרף אליהם בשירה. ואז מתחולל הקסם שבו, על אף שכל הקהל מניע את שפתיו מיד באופן בלתי נשלט, היא מצליחה לנכס את השיר לעצמה בלבד. לא בצרחה גדולה או הרמת קול, רק בצלילות היפה והאמת שבקולה שגורמים למוח שלך לסובב לאט לאט לאחור את כפתור הווליום של הגרון שלך כדי שתוכל להאזין לה. ביצוע כל כך יפהפה, שחוזקו לא בעליות שבו אלא דווקא בהצטנעות על סף שבירה, אולי מעין השלמה עם הגורל, וכל הרגשות הסוערים הרבים שמקופלים ביחד ונאמרים כמעט בלחש בסופי המשפטים.