תגובה אחת
כשעמדתי שם באוזן בר קלטתי שזו ההופעה היחידה כמעט שראיתי החודש, אחרי חודשים שבהם פקדתי לפחות הופעה אחת בשבוע. אלא שעם בוא אפריל נעלמה הזמינות הנוחה של לקפוץ ממשרד עבודתי התל אביבית בהליכה בצעדים קלילים אל הופעה קרובה, ולמעשה, גם עבודתי עצמה כבר איננה כדי לממן את שגעון המוזיקה. תכלס, לא עבר כל כך הרבה זמן, זה רק החודש הארור הזה שמרגיש ארוך כל כך, ובכל זאת, לעזאזל, התגעגעתי.
למפגשים שלפני עם מכרים שאתה פוגש רק בהזדמנויות כאלו של איחור "שעת פתיחת הדלתות", להיכרויות עם פרצופים חדשים, לרקוד, לריגוש לנסות לתפוס תמונה טובה, להפתעות שמזמנת הופעה חיה בניגוד לאלבום שנוגן שוב ושוב, השמחה לטרוף כל דבר עם גבינה מוקרמת אחרי; לשמוע מוזיקה לא באוזניות, לא ברקע – בפול ווליום, כדבר המרכזי בעצמו.
ובעיקר, כי כפי שנזכרתי אחרי אותו ערב מול קוואמי, להופעות כיפיות/טובות – וזו היתה כזו – יש כוח מרפא כמו כדור יעיל לכאב ראש מעיק. יש להן את היכולת לבעוט בישבנו של מצב הרוח שלך, ולמחוק את כל הנאחס והצרות ועומס המחשבות והעייפות מהראש שלך לכמה שעות, אפילו אחרי שהתו האחרון דמם (כלומר, הוחלף במוזיקה רועשת של התקליטן). טוב, לא ממש למחוק מקיום, יותר "לטאטא" הלאה משם. כמו מטאטא שמזיז את האבק והלכלוך למקום אחר, אבל חכו שבוע והוא ימצא כבר את דרכו בחזרה. נו, עדיין מדובר ביתרון לא מבוטל לכשעצמו, שגם מסדר לכם שנת לילה מצוינת וחפה מטרדות יום-יום כשאתם שבים הביתה. לפעמים זה לא דבר של מה בכך.
עכשיו נשאר רק לשכנע ביכולות הרפואיות הללו את קופת חולים, כדי שביטוח הבריאות יממן לנו מרשמים שבועיים להופעות נבחרות. סליחה, אפשר לקבל חבילה אופטלגין וטופס 17 לאהוד בנאי במצדה ולפיקסיז?
תגובה אחת עד כה
כתיבת תגובה
אני לא טיפוס מוזיקלי, ממש לא, לכן לא קראתי את הבלוג הפעם אלא רק הסתכלתי על התמונות , מה אני אגיד לך, הם נראים כאילו הם בהתקף של עצירות קשה במיוחד, קחו איזה לקסטיב חבר'ה.
תגובה מאת עדו 05.02.10 @ 10:15כתיבת תגובה