…הוא היה רוֹקהוֹפּר (פינגווין סלעים). לפינגווינים אלו יש עיניים רושפות אש, קוצים בשיער, פרצוף אדיש בקוליות עד אין קץ וחיים על הקצה (באופן מילולי). את השכונה שלהם הם חולקים שלווה עם ציפור שהיא ההיפך המוחלט – אלגנטית, מהודרת, אצילית ומאופרת בקפידה: אלבטרוס שחור גבה. ביקור במושבת הפינגווינים החביבה עלינו באיי פוקלנד.

האי הקטן ווסטפוינט נמצא בצפון-מערב איי פוקלנד. יש בו מעגן זעיר שצמוד לביתה הקטן של בעלי האי, שהם תושביו האנושיים היחידים. ממנו יוצאת דרך עפר שמטפסת בין הגבעות הירוקות-אפורות-חומות הריקות מעצים, שעליהן משוטט עדר כבשים שליו (מענפי הכלכלה המרכזיים בפוקלנד). המסלול מסתיים היכן שהגבעות עוצרות, נופלות לתוך תהום כחול-לבן שגלים מקציפים בו ללא הרף. במבט ראשוני אי אפשר להבחין בייחודו של המקום על פני כל גבעה אחרת. הכל נראה ירוק ותו לא. אבל אז מחפשים בזהירות מקום לפסוע בין שיחי הטוסוק האופייניים למקום, ופתאום מאחורי אחד מהם מתגלה האוצר: מושבה מקסימה ועירנית של פינגווינים פאנקיסטים ואלבטרוסים מהודרים, עסוקים בשלהם – האכלת גוזלים, סידור נוצות, טיפוח הקן, חיזור, תנומה קלה או מטסים אוויריים מרשימים – הכל ממש על קצה הצוק, מול תפאורת הים.

הפאנקיסטים הקטנים הללו מקסימים. עם הציציות הקוצניות המתעופפות ברוח והפרצוף המשעשע שלהם, כל אחד מהם הוא "טיפוס" של ממש. הם נמוכים יחסית (מגיעים לגובה של 55 ס"מ) וצנומים, מקפצים בין הסלעים שהם ביתם וכיאה לפאנקיסטים עושים לא מעט רעש.

סיד וננסי

מנוחת הלוחם

זו שכונה של דו-קיום. ממש בין משפחת פינגווינים אחת לשנייה ניצבים בתיהם של האלבטרוסים שחורי הגבה. אלו לא מסתפקים במגורי האבן, אלא כיאה לאריסטוקרטיים משקיעים בתכנון קן עגול ומוגבה מעל שכניהם פשוטי העם.

האלבטרוס שחור הגבה, הקרוי כך על שום האייליינר הטבעי בו התברך, הוא אחד ממיני האלבטרוסים היותר יפים בעיניי, אבל יש לומר שאלבטרוסים באופן כללי הם ציפורים מרשימות, בעיקר כשהם במגרש הביתי שלהם – האוויר. התעופה שלהם מדהימה ואלגנטית, חסרת מאמץ, כאילו שוכן טייס זעיר בתוך גופם שעסוק בכל לוחות הבקרה והכפתורים במקומם והם לא צריכים לנופף ולהזיע, רק ליהנות מהטיסה. אחד ממיני האלבטרוס מחזיק בשיא אורך מוטת הכנף לציפור (3.5 מטר!). לאלו יש כנפיים קטנות יותר, "בקושי" 240 ס"מ. בכל שהותנו באי הם ערכו מטסי רושם במעגלים עצומים, לפעמים יורדים בבת אחת במהירות אדירה רק מטר מעל ראשינו ובטרם נספיק להושיט יד אל המצלמה הם כבר בעיצומו של הסיבוב השני. למעשה, אלבטרוסים ממינים שונים ליוו אותנו לאורך כל השיט, עפים סביב האונייה. המרחבים העצומים של האוקיינוס לא מרתיעים אותם – הם מסוגלים לעוף ימים ארוכים אל לב הים בלי צורך למנוחה ביבשה. כשהם מתעייפים, הם פשוט מתיישבים על הגלים ומנמנמים.

לעומת הקווים החלקים והמעוצבים של הוריהם, גוזלי האלבטרוס שחור הגבה נראים כמו גוש צמרירי מצחיק עם חיוך מטופש, כאילו תוכננו במתפרת החבובות של ג'ים הנסון.

לא כל הציפורים חיות בהרמוניה. קאראקארה, סוג של דורס מקומי, מנסה מפעם לפעם לחטוף ביצה או גוזל.

כשהתחלתי לעבור על התמונות לקראת הכנת הפוסט הזה, גיליתי שיחסית לא צילמתי הרבה. לא היה זה בגלל מחסור באובייקטים. להיפך. המקום הנפלא הזה הוא כל כך שובה לב ומרתק בהתרחשויות הבלתי פוסקות שבו, שנערכות רק כמה סנטימטרים מעברו השני של שיח טוסוק ממך בלי שאף ציפור תטרח להתעניין בנוכחותך, עד שאתה לא יכול להזיז ממנו את העיניים, גם לא לטובת המסך הצר/העינית של המצלמה. לפעמים, עם כל האהבה לצילום, צריך להניח אותה בצד ולא לתת לה להשתלט על הסיטואציה (כאן זה קרה אפילו בלי שאחשוב על כך). כי בסופו של דבר יש לך זכות אדירה להגיע למקום מרוחק ומופלא שכזה ולשהות בו שעות ספורות וחולפות מהר מדי, ואומנם תמונות דיגיטליות (או עד קריסתו של המחשב) נשארות לנצח, אבל אלו שספגת במו עיניך הרבה יותר חשובות.

בפרק הבא: מסתבר שגם בצד השני של האי, במעגן הקטן, יש מציאות. תמונות אחרונות מאיי פוקלנד לפני השיבה אל מרחבי הים הפתוח.