באיי פוקלנד, אם הדשא של השכן ירוק יותר זה רק בגלל שיש עליו פחות פינגווינים. עצירה ראשונה בדרך ליבשת הדרומית במושבת פינגווינים לבני אוזן (ג'נטו).

יש אנשים שקוראים לנוף הזה "החצר האחורית שלנו"

בוקר ה-11 בפברואר 2009 נפתח בהתרוממות רוח, כשהתעוררנו בשעת בוקר מוקדמת אל מראה שגרם לך סוף סוף לחוות על בשרך את האופורייה, תחושת הרווחה והגילוי ואנחת הרווחה שקראת עליהן בכל כך הרבה ספרי הרפתקאות בילדותך: הרגע שבו אחרי ימים ארוכים בלב ים מלח בראש התורן מבחין לפתע באותו כתם מיוחל באופק וצועק "יבשה!".
טוב, אף אחד לא באמת צעק, חוץ מהלבבות של כל הנוסעים, בעודנו מביטים בסקרנות ובאושר בגוש החום-ירוק ממול. גם לא באמת עברנו ימים ארוכים בלב ים. רק אחד. אבל מחלת הים הקשה שחטפנו בו גרמה לכך שמעולם לא שמחתי כל כך לראות יבשה (זאת אומרת, עד החלקים הבאים והגרועים עוד יותר של מרחבי ים פתוח בהמשך המסע…). ושם היא ניצבה כמו אור בקצה המנהרה, כמו אגם במדבר, כמו… נו, אי בלב ים, בדיוק. קצת מטושטשת בערפילי הבוקר, אבל מוארת בגוון זהבהב כמו אוצר טהור באופן ששיווה לה מסתורין וקסם, ומעליה לא אחת – שתיים! שתי קשתות צבעוניות! ככה מתחילים מסע אל הדרום הרחוק!

הגענו לגרייב קוב שבאי המערבי של פוקלנד. בעצם, לחצר האחורית של ביתה של משפחה סימפטית. לי יש בחצר צבים, חתולים ופה ושם קיפוד מזדמן. להם יש מאות פינגווינים לבני אוזן – או ג'נטו (Gentoo), בשמו האנגלי החביב יותר – וים כחול שחוסך הקמת גדר לחציצה מהשכנים.

כמו ועדת קבלה, על החוף קיבלו את פנינו שורות של פינגווינים צעירים בעלי מראה מצ'וקמק משהו, בשל היותם באמצע תקופת נשירת פלומת הגוזל שכיסתה אותם, מה שגרם להם להיראות קצת כמו ריפוד מתפורר של ספה ישנה. הנוצות הלבנות ניקדו את משטחי המדשאות, וילדי המשפחה הובילו אותנו ביניהם לצד השני של האי, היכן שמשתרע חוף יפה ועליו פינגווינים, נשרים ושחפים לרוב. הסתובבנו שם כמה שעות קסומות, יושבים על החול הרך ובוחנים את התנהגותם של העופות המצחיקים והמיוחדים הללו סביבנו, שחלקם בחנו אותנו במידה שווה של סקרנות ואפילו נרתמו לעשיית פוזות למצלמה. כשהם מביטים ישר עליך, הפרצוף שלהם נראה מוזר ומשעשע, קצת כמו יונה.

מלפנים ובפרופיל

כמו הנודניקים שנדחפים לדיווחי חדשות כדי לעשות שלום לאמא, גם הפינגווין הזה לא עמד בפיתוי ודחף את ראשו לפריים

והנה נושא הצילום סולו, ללא הפרעות מצד פינגווינים סוררים

ג'וגינג על הבוקר

"לאן הם רצים, הפסיכים הללו?"

רוב הגוזלים כבר השירו מרבית מנוצות הילדות שלהם. הברנש בתמונה עדיין עובד על זה

מבט מקרוב על נוצות הכנף הקטנות של פינגווין בוגר

בטן-גב על הדשא. נו, טוב, רק בטן

זוקף צוואר בניסיון לבדוק את עדשת המצלמה

שחף בעל מקור אדום עז משוטט על החוף בעצלתיים


יש תופעה שאני קוראת לה "תסמונת הסרנגטי". הסרנגטי היא אחת השמורות המפורסמות ביותר באפריקה (ובצדק רב). בשעותיך הראשונות בה אתה כל כך מתרגש ומצלם כל חיה שנראית בשטח, ה-כ-ל. אפילו נקודה שחורה במרחק קילומטר שמישהו אומר לך שהיא קרנף רחב שפה נדיר (אם כי תכלס, במרחק הזה, יש יותר סיכוי שמדובר בג'יפ אחר של תיירים, שמכוונים אליך מצלמה בהתרגשות בחושבם שאולי מדובר בברדלס). עד מהרה יש בידך עשרות תמונות חצי שרופות של זברה בודדת ורחוקה מול השמש. ואז, בסוף יום ארוך וגדוש, הג'יפ מקרטע בין קבוצות אדירות של זברות וגנו – שבערך מיליון וחצי מהם נודדים יחדיו בשמורה – ואתה אתה מוצא את עצמך אומר: נו, טוב, למי יש כוח להוציא את המצלמה עכשיו בשביל עוד זברה.

הג'נטו הוא קצת קורבן של תסמונת הסרנגטי. אתה מאוד מתפעל מהם ביום הראשון, מצלם מאות תמונות שלהם בכל זווית אפשרית, אבל אחר כך נדמה שהם בכל מקום – אתה מבקר במושבה נידחת של מאות אלפי פינגווינים מלכותיים, והופ, שני ג'נטואים קופצים מולך משום מקום. קבוצת כלבי ים על החוף, והנה מופיע ג'נטו משועמם מאחוריהם. "נו, עוד פעם אלו".
כך יצא שקצת דבק בג'נטו האומלל דימוי של "פינגווין פּוּשט" בקרב מטיילי אנטארקטיקה וג'ורג'יה הדרומית, ולא בצדק. הג'נטו מקסימים, חתיכים וגבוהי קומה (הם מין הפינגווין השלישי בגובהו בעולם, ומגיעים עד לגובה של כ-80 ס"מ), ואפילו מחזיקים בשיא גינס כעוף ששוחה הכי מהיר בכדור הארץ – 72 קמ"ש. הכי חשוב, הם נראים נפלא על רקע שלג וקרחונים, כפי שתוכלו לראות בהמשך סדרת כתבות זו, כשנגיע אל היבשת שבתחתית העולם.

בפרק הבא: נלמד קצת על איי פוקלנד, נבקר בעיר הבירה סטנלי שבמזרח פוקלנד, ונפגוש פינגווינים מגלנים משוגעים, שהקימו בית על שדה מוקשים פסטורלי.